"יש משהו שם מוזר ... את רואה את זה?" הוא מצביע בידו המגושמת.
"אני לא יודעת מה אתה רואה אבל תמשיך לספר את מה שהתחלת אני מסוקרנת..." היא קורעת עלים רכים בציפורניה.
"אז כמו שאמרתי , הכל התחיל בגלל איזו אישה שכולם שמעו אודותיה אבל אף אחד לא באמת ראה אותה.
היו לה עיניים שחורות כלילה, נמוכת קומה , רגליה קצרות ומבטה ארוך שאין בכוחך לדעת אם יש בו מן הטוב או הרע.
ברגע שהיא הייתה מביטה בענייך היית מרגישה עירומה כביום היוולדך או אשמה בכל.
מבטה היה גורם לך להקיא הכל מתוכך, אם אכן היית אשמה בדבר כלשהו. עיניה היו גורמות לך להרגיש ייסורים ואם לאו היא הייתה נותנת לך במתנה את הרגשת הטהרה.
"אבל איזה אדם הוא טהור מכל ? " היא גיחכה נוכח שאלתה הרטורית.
"פה נכנסות העיניים שלה לאבחנה , אין אדם הנקי מאשמה , מחטאים ובכלל אך יש אדם שהחטאים שלו נוראים יותר מכל אדם אחר והיא הייתה גורמת לו להתייסר עד כדיי שהיה מעדיף שעיניה יהרגו אותו ולא יצלבו אותו בעודו חי ונושם."
"היא מעולם לא חלתה , אפילו לא צינון קל או סתם שיעול בין מעבריי העונות תמיד ידעה את מה שאף אחד לא היה מצליח לדעת או להבין, יש לה עיניים חכמות שכולם פחדו מהם ויש לה חזיונות שתמיד הצילו את כולם.
כולם טענו שהיא אישה רעה ,מפלצת לא אנושית !
אך אף אחד לא זוכר כמה רע היא חסכה מהתושבים , אך הם נידו אותה איימו לעלות אותה על גורן ולשרוף אותה בעודה חיה כי זה עונשן של מכשפות , אך היא לא הרגישה מאוימת או מפוחדת מתושביי העיירה , היה משהו שיותר גדול ממנה שהטריד את מנוחתה , וסקילתה ע"י תושביי העיירה התגמדה ליד מה שניצב מולה.
היה לה אויב גדול שהבטיח את נקמתו בה.
ולא היו לה אויבים.
אכן היו אנשים ולא מעט שלא אהבו אותה בשל עיניה או מה שהיא ראתה אבל תמיד טענתי שזה מקנאה.
איזה הוא האדם אשר אינו רוצה לקבל כוח שכזה?
("אני!" קול קטן לחש בתוכה.)
אבל אויב שהבטיח ליקום בדמה?
שערורייה!"
"נקמה? מה היא עוללה?"
"היא רצחה את האהבה שלהם.
את היורש היחיד שלהם- הבן היחיד שהצליחה להביא לעולם."
"רומנטי!" היא צוהלת בציניות.
"תגיד אתה באמת מאמין באגדה הזו?"
"עדיין לא סיימתי.. זו רק ההתחלה!" הוא מחייך.
"מספרים שאין אישה יותר יפה ממנה.
תווי פניה משתווים לאלה אולימפית , רעמת שיערה האדמוני שבתה גברים ונשים כאחת.
שהייתה חולפת על פניהם ריחה המתקתק היה נשאר תחוב באפם מספר ימים והם לא יכלו להתנער ממנו אפילו לא בשנתם.
היא הייתה יצירה מושלמת.
היא הכירה אותו לראשונה ביום ראשון בכנסייה.
עיניהם נפגשו ולפתע פעימות ליבה התחילו לא יציבות.
מחסירה פעימה וחוזר חלילה.
היא ראתה טוהר בלתי יתואר זו הייתה התאהבות ממבט ראשון.
משהו שם הסיח את דעתה , הסיח אותה מלאבחן אותו.
החושים שלה החלו לתעתע בה , הריכוז שלה כשל.
הוא ידע בדיוק מיהי, הוא ידע בדיוק לאן הוא נכנס.
תמיד רצה בה , מהרגע הראשון שהבחין בה מלקטת קטניות בעלות השחר לפני מספר ימים, מהרגע שחלפה על פניו ועד ריחה החזק שנשאר במאורות אפיו.
באותה מידה ידע שהוא צריך להיות ראוי לה.
לימים אפשר לומר שלא נודעה אהבה כמו שלהם, ועל אותו משקל שאנשים היו נדהמים מיופייה כך נודעה אהבתם לכל.
קללתה הייתה שמעולם לא יכולה הייתה לאבחן את עיניו.
הוא היה אהבת הבוסר שלה.
היא התעוורה.
לחייה היו סמוקות שהייתה מבחינה בו מרחוק מדדה אליה בחיוך קוסמי, רגליה הרגישו מרחפות אליו, ליבה קפץ וניתר באימה לכיוונו ועם זאת חששה לעצמה שלא תשבוק חיים באותה עת.
הרגע קפא , היא קפאה אבל משהו שם דיבר בשפה שרק שניהם מבינים.
החתונה שלהם הרעידה את כל העולם.
ציפורי דרור בכנסייה שרו וסיפרו לכל אוזן סקרנית את אהבתם, פרחים סגלגלים קישטו את הבמה הקטנה שעמדו עליה וכיסו את רגליהם ונראה היה שהם בעצם עומדים על ענן בצבע סגול.
זה היה הצבע האהוב עליה.
כולם השתהו לאור אותה חתונה , אותו יום.
הטבע התעורר.
העצים הבהיקו בצבעם כאילו צייר מהמאה ה-16 לפני הספירה נתן בהם את נגיעת מכחולו הקוסמית ,האגמים והנהרות שהיו בקרבת מקום הכנסייה השמיעו אף הם את שירתם וגעשו והמתיקו את הרגע, הכל היה זוהר, מרגיש כמו סצנה מאיזה סרט רומנטי מבחיל.
אבל הכל היה מושלם ועל זה היא חלמה.
על האביר בלי סוס אלא עם היכולת.
עם זאת היא לא ידעה שהיא התחתנה עם אותו ברנש שעלול ביום מן הימים לאיים על חייה.
באותה מידה הוא לא ידע שאותה גברת מהודרת תיטול את חיי בנם.
שניהם חיו בממלכה המכושפת של עצמם בלי שאף אחד ידע על הממלכה של השני.
טירה מלאת כשפים.
מלאה זעם או טוב.
אחד משניהם ידמם למוות בסופו של עניין...."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
