אבנים, נוצות, עצמות. האם היא סתם אמרה שהיא לא מכשפה? הכל מראה שהיא משקרת. נוצותיי סמרו להן מבלי שהתכוונתי. היא הסתכלה בריכוז על החפצים שהוציאה מן התיבה. " את התיבה קיבלתי מאימי." היא סגרה את התיבה בקפידה. "היא הייתה המכשפה במשפחה, אבי היה רופא כפר קטן ולא מזיק והיא לכדה אותו בקסמיה." הגר הסתובבה ושלפה ממחטה שחורה מתוך ארנק קטן איתה ניגבה את אפה המצויר כאילו חיטבו או חטבו אותו בשיש. הכל אצלה סימטרי חשבתי. והעפתי מבט כאילו שאיני עושה זאת. עיניים שקדיות בצבע העינבר, ממוקמות בדייקנות משני צידי האף, אוזניים קטנות המסתתרות בדיוק באותו אופן בין השערות השחורות משחור. איך עיניה חומות בעוד שערותיה כה שחורות? התפלאתי. עם הפליאה בא גם החשש, הוא שכן של הפליאה. לא ידעתי איך אצא מן הדירה, מאותה אישה. היא חיכתה שאסיים את הקפה וברגע שלגימה אחרונה נעלמה בבית הבליעה, הרגשתי איך ידי קופאת באוויר, לא יכולתי להזיזה למרות שניסיתי. רגע, הרי כבר הנחתי את הכוס על הרצפה, ראיתי כבר את העכבישה בתוך הכוס מלקקת את השיירים, איך הכוס הגיעה אל ידי ועוד הייתה בה לגימה אחרונה? תאמינו לי שאני מכיר כמה קסמים ולחשים, הם פשוט לא עבדו. עיני למרות הכל יכלו להתרוצץ בכלאן הקטן ולהביט סביב. סקרתי את פניה המחייכות או שמה היה זה חיוך של לעג. "כמו שאני אוהבת, מלאך של שיש, לא יכול לזוז אבל רך ונעים." העכבישה שהייתה קודם על המפה ולאחר מכן ירדה אל הכוס. הופיעה לפתע תלויה באוויר משתלשלת מקור דק וארוך, הולכת ותופסת נפח. משתנה והופכת לאשה. "זו אמא שלי, מרת ליל. היא המכשפה שביננו." עיני עקבו אחר שיניה הלבנות המתגלות בהיפתח פיה. "אני לא שיקרתי, אני לא מכשפה ולא קוסמת. אני רק ביתה. לא ירשתי ממנה את היכולת הנפלאה הזו. אבל כן ירשתי ממנה את ההנאה להכאיב. לך יכאב. כבר מאות שנים לא היה לנו מלאך."
בראשי התרוצצו מחשבות: מה יקרה לי? האם ינחשו בשמיים שנלכדתי? האם אצליח להיחלץ? כשמחשבה חדשה הציפה אותי. במשך שלש מאות שנים אחרונות, נעלמו שישה מלאכים שנשלחו לאזור הזה. אף פעם לא חשבנו שבן אנוש לכד אותם. זה לא עלה על דעתנו. האחרון היה המלאך אמורי, יפה נפש ועדין. מלאך שהתאבלנו על העלמו כמעט מאה שנים. מה נותן לה את היכולת להעלים את מעשיה מפני האל הכל יכול? הלא הוא רואה הכל ואין נסתר ממנו, האם יתכן שהוא יודע ושותק? או שאולי כך הוא בוחן אותנו ואם אנחנו לא עומדים במבחן אז... אז מה? למה שאלהים יבחן את מלאכיו? לא היו לי תשובות, רק שאלות.
הגר ניגשה אלי מחזיקה בידה האחת סכין ובשנייה כלי שנועד למשוך דברים. העכבישה- תסלחו לי שאני ממשיך לכנותה כך, אבל בעצם נפלתי ברשתן של שתי עכבישות מסוכנות.- עמדה מאחורי ביתה, מביטה בי בחיוך של עונג. כנראה שהתמקדתי באם ולא בבת המתקרבת, כי לפתע הרגשתי כאב רב. היא משכה קבוצת נוצות וניסתה לתולשן מכנפי השמאלית. לא צעקתי, רק התכווצתי מרב כאב. הגר והעכבישה נהנו מהתנועות הנלעגות של גופי הכלוא ואינו יכול לזוז, התנועות היו רק של עיני שדמעות עמדו בן. מבעד לדמעותיי ראיתי שגם עיניה של הגר דומעות, היא עמדה בגבה אל העכבישה וזו לא יכלה לראותה. שצחה ותקווה התגנבו לליבי, אבל לא נתתי להן להראות על פניי. יש בה רגש של חמלה הבנתי. עכשיו העכבישה ניגשה אלי ומוט ברזל בידה. "המלובן, אנחנו קוראים לו." היא דיברה וקולה היה צרוד וחורק, כאילו הגיעה מנבכי הגיהנום. גם זה מקום שאני מכיר, חשבתי, ואולי עכשיו אכיר אותו טוב יותר. הברזל חדר אל כנפי הימנית וכשמו כן הוא, לוהט עד אימה וחודר ללא קושי. היא השאירה אותו תקוע בבשרי, ואני לא פציתי פה. "נכון שכואב לך?" שאלה וסובבה את המוט בבשרי.
"לא, את לא יכולה להכאיב למלאך. אולי אינך יודעת, אבל כאב, עד כמה שהוא נורא, לא יחסל אותי." חישלתי את כוחי כדי לא להתמוטט.
"אנחנו עוד נראה מלאכון חמוד שלי, עוד נראה." העכבישה הסתובבה אל הקיר, התקרבה אליו ולפתע קטן גופה והיא חזרה אל צורתה המקורית. היא טיפסה על הקיר בזריזות ונעלמה בחדר אחר.
כנראה שאיבדתי את ההכרה כיוון שלפתע הרגשתי יד המנערת אותי ומחזירה אותי אל הגיהנום. "תתעורר, קום, תברח," היא לחשה לי, "אסור לך להישאר כאן, אתה תאבד."
"אני לא יכול לזוז." ניסיתי להניע את ידי והיא זזה בקושי. רגליי כשלו להן. הגר אחזה בי מתחת לכנפי, זו עם המוט התקוע בה והרימה אותי מעל הרצפה עליה הייתי שרוע- מלאכים קלים מאוד, אחרת לא יוכלו לעוף.
"בוא, אנחנו חייבים לברוח." היא משכה אותי לעבר הדלת, פתחה אותה והאור שבא מבחוץ סינוור אותי. כל חיי חייתי מול השמש ואף פעם לא הסתנוורתי. מה קורה לי?
המשך יבוא....
