חויה

חויה

"וזה היער אין לו סוף".

לפתע צנח עלה ורוד על הדף.

בתנועת-ימין רחבה נפנפתי אותו,

והוא נשר אל השולחן.

חשבתי -

מעלי יש סוכך,

ולפיכך

לא יכול ליפול עלי דבר,

חוץ, אולי,

ממשהו שנשמט,

או ממישהו שקפץ.

הבטתי סביבי.

רק דקלים,

ומעט שערות על ראשי אינן עלוה.

העלה הורוד איננו. הרוח נשאה אותו.

השולחן מלא שממה:

כוס ריקה של קפה הפוך;

צלחת נקייה מעוגת-גבינה;

ספר שאינו נקרא;

עט ללא כתיבה;

וניר לבן

כמו כול מה שכתבתי כאן.

המלצרית החיננית ניגשה אלי בביטחה, ושאלה

איך היתה העוגה.

אמרתי לה, שגם לי יש שאלה.

היא חייכה, אולי גיחכה,

ותוך שהלכה ממני אמרה,

שעוד מעט

תחזור.

היא לא חזרה.

רק עוד עבר לידי ילד,

אוחז בגט כמו רובה,

הביט בי רגע מלא כונה,