"אמרת"! ניסר קולו בבית הקפה העמוס לעייפה. "אל תנסי להתחמק מזה". בעודי בודקת כיצד לצאת מבית הקפה הזה בשלום, קפץ מישהו והושיט לאנדרי את העיתון המקומי בו כתוב שחור על גבי לבן את הָאַבְּסוּרְד שיש בו סתירה, שנכתב לפני כמה ימים על המצב בעיר שכוחת המזל שאנו חיים בקרבה.
"הנה! הרעים, "רואה? תקראי את זה, את חתומה על המאמר".
הצצתי בכתוב בלא אומר ואחר כך פניתי אליו בארשת של סלידה.
"אין זה הסגנון שלי". אמרתי לו בנימת תוכחה קרירה. הוא התקשה להאמין לי והניח את הגיליון אל מתחת לחוטמי ביד רועדת.
"כולנו קראנו מה שכתבת, את לא יכולה להתכחש לזה, את חתומה"! הגיב כלא מאמין למשמע אוזניו, נדמה היה לי שהוא עומד לפרוץ בבכי.
הקשבתי לדבריו הנלאים על ההוויה המוזרה שאנו חיים בתוכה. הוא נראה לי מטושטש, מבולבל, 'אאוט'; מה שאנו קוראים בסלנג "מחוק" גבוה, מרכיב משקפיים שהעדשות שלהן נראות כמו תחתיות ערק, זאת לא פעם ראשונה שראיתי אותו מסתובב בחוסר כל בחוצות העיר, שפוף משהו כאילו נושא על כתפיו את עומס העולם, בדרך כלל מדבר ומתווכח עם עצמו. בעודי מקשיבה לו ומהרהרת על המפגש המוזר הזה, כאילו "יש להניח שמתוך רגש נקמה ברא האלוהים את האדם העלוב בצלמו ובדמותו - כדי להכותו בשיגעון"... עתה סקרתי אותו מתבוננת כדי להעריך אותו. לא הבנתי מדוע הוא התיישב בשולחן שישבתי בו , כדי לאכול מנת פלאפל, כי לא בא לי לחזור לבית כדי להתעסק עם ארוחת צהריים, שאחר כך אצטרך גם לשטוף את הכלים, ועד שאפרוק את מיצי הקיבה שלי במנת השניצל או רבע העוף וקצת אורז, תעוף לה שעת הצהריים הזו שאפשר לישון ולהתרפק על חלומות... ומה פתאום דווקא הוא בא לי בכזו טְרוּנְיָה קשה, בכלל מה לי ולו.
מוזר, אמיתי או הזוי... כבר לא זכרתי מתי התיישב בשולחן בו ישבתי או שאמרתי משהו, לא זכור לי שדיברתי עם איש או אולי בכל זאת מתוך נמנום בְּהֶסַּח...? מכיוון שהתיישב לידי.
"לפעמים נדמה שדווקא על שני יסודות של מלחמה ושלום עומד העולם, והאיזון שביניהם הוא שמונע את הקריסה". הביט בעיני ... איך הגיע לדבר איתי על טבע האדם ומלחמותיו ועל כאלה שלא מבינים עניין, כי הם עסוקים במלחמה למלחמה.
"יש לי אמון רב בשוטים. ביטחון עצמי , החברים שלי קוראים לזה"...
"אז מדוע יש לך אמון בשוטים". איזה אווילי לומר דברים כאלה בלי להניד עפעף.
ואיזה חברים... אני מכירה אותו מדבר רק אל עצמו, לא חברים, לא אשה ולא ילדים, אולי המילים שהוא מוציא מפיו הם השוטים ואלה חבריו!
יתכן שכל מה שאנו רואים או מה שנראה, אינו אלא חלום בתוך חלום? הוספתי לשבת ולבהות בחלל בית הקפה ולצפות במבקרים המועטים שנכנסו פנימה בשעת דמדומי ערב, אותו אנדרי ציפה אולי שאדבר איתו, העדפתי לשבת ליד החלון בבית הקפה במרכז העיר. מצאתי את עצמי במצב-רוח מרומם, רגש שהוא היפוכו הגמור של שיממון - מצב רוח של ערגה נמרצת, והבינה שבי מחושמלת, חורגת מאוד ממהלכה היום-יומי.
הנשימה עצמה גרמה לי שמחה; שאבתי הנאה הגונה, חשתי סקרנות שלווה אך מחודדת ביחס לכל דבר ועניין. לעתים התבוננתי ברחוב הסואן שכן זה הרחוב הארוך והיחידי המפצל את העיר לאורכה מפריד, מחלק לחלקים ולסעיפים את דרכיה.
רחוב צהל הוא מן הכבישים הראשיים של העיר, והוא היה עמוס מאוד כל שעות היום. אך ברדת החשכה ירדה הצפיפות והלכה; ובהארתם של הפנסים במלוא
נוגהם חלפו על פני בית הקפה אנשים שמיאנו להיתקע בבתיהם על אף המצב המתוח לעייפה של דמדומי הצהרות לוחמניות מעל גלי האתר ותמונותיהם בתזזית של מנהיגנו ומנהיגי החמס על גבי האקרנים במרומיו של בית הקפה. מעודי לא הייתי במצב דומה בשעת ערב מסוימת זו, הים הרוגש של בני-אדם הרחיב כמובן את לבי במתיקותה של חוויה חדשה. ויתרתי על התעניינותי בדברים המתרחשים בבית הקפה ושקעתי בהרהורים על החיזיון שבחוץ. בתחילה היה להתבוננותי אופי מופשט ומכליל. הבטתי בעוברים ושבים וחשבתי עליהם כעל צירוף מוכלל של יחסי אנוש. עד מהרה, מכל מקום, ירדתי לפרטים ובחנתי בדקדקנות את הרבגוניות האינסופית שבגזרה, בלבוש, במראה, באופן הילוך, בחזות ובהבעת פנים.
למרבית החולפים על פני הייתה התנהגות סבר חמורה שאינה מראה על שביעת נחת, והם נראו כמי שכל מעייניהם נתונים לפילוס דרכם ומה שיותר מהר בטרם תשמע אזעקה, גבותיהם מכווצות, עיניהם התגלגלו במהירות בחוריהן, וכאשר נדחפו בידי חבריהם לדרך נראו חסרי סבלנות - הם הטיבו את בגדם והמשיכו במהירות בדרכם. אחרים, או חלקם חסרי מנוח, פניהם היו סמוקים, והם דיברו אל עצמם ואף החוו בידיהם, כאילו חשו בבדידות בדוחק שמסביבם,ממש כמו אותו אנדרי וחבריו השוטים כאשר התעכבו בדרכם, חדלו לפתע למלמל ובמקום זאת הכפילו את מחוותיהם, חיוך לא מודע ומוגזם על שפתיהם, כשהם ממתינים עד יעבור זעם. כאשר נדחפו, קדו לעומת הדוחפים ונראו נבוכים מאוד. - לא היה שום דבר בולט בחבורות האנשים. מלבושיהם השתייכו למעמד שניתן לקרוא לו בפירוש מהוגן. הם היו אנשי עבודה ועמל, בעלי מלאכה, פועלי בנין, עובדי מפעלים - אנשים שעתותיהם בידיהם ואנשים יותר טרודים בענייניהם - מנהלים את עסקיהם בכוח יוזמתם. אלה לא גירו במיוחד את סקרנותי.
משונה היה לראות מכוח ההפתעה, והאור הבהיר שליטף את שבט הבלתי עסוקים הניכר לכשעצמו, ובו הבחנתי בקשת רחבה של מוכרי עיתוני הבוקר "מעריב" "וידיעות אחרונות" שניסו למכור בשני ₪ את הידיעות האחרונות שלילה קודם כל העולם שמע ויודע. גברים צעירים לבושים היטב, בנעליים בוהקים, שיער משומן למשעי, ועל פַּדַּחְתָּם כיפת המזל שרשומה עליה באותיות מוזהבות השם ירושלים בליטוש מסוים במראה, שניתן לכנותו "ירא את השם" בהיעדר מלה טובה יותר, אורח חייהם של אנשים אלה נראה לי כהעתק מדויק של חוסר הטעם הטוב ששולט באופנת הצביעות שפשטה במחוזותינו.
לרבים מתגרני רחוב אלו חזות טרזנית, שעל-פיה אני משייכת אותם לגזע נהגי המוניות שעושה כסף על גבינו, במן אופנה כזו, שיש מתיחות לא צריכים לחכות דקות ארוכות, הם מופיעים על כל צעד ושעל, יותר מהירים מהאוטובוס הנסחב כבריה עצלה כל עשרים דקות, שהנהג המסיע הוא איש הזוי חובש כיפה או תימני מוזר הלועס מסטיק בְּנוֹנְשָׁלַנְטִיּוּת מזוויעה של שוויון נפש, אדישות, אי-אכפתיות, ואי-מעורבות שכל כרך גדול נגוע בו. מתבוננת בחבורת אנשים זו בסקרנות מרובה ומתקשה להבין כיצד מסוגלים אנשים מהשורה כמוני לטעות בהם ולחשוב אותם לג'נטלמנים. יש במעשיהם סתירה פנימית הפוגמת מיניה וביה באמינותם.
.
מעניין, הרהרתי. ככל שהתעבתה חשכת הלילה גברו במוחי תעתועי החיזיון והדמיון; לא זו בלבד שהשתנו פניהם ואופיים הכללי של אותם טיפוסים הזויים, ותכונותיהם המעט מעודנות הלכו ונתמעטו, באשר שעת הלילה המאוחרת, הקימה מרבצם זנים שמעולם לא נתקלתי בהם בשעות הבוקר רשמי האור הַחִוְּרִים כמעט ריתקו אותי לבחינת פניהם של יחידים; אם כי המהירות שבה ריצדו החיים על גבי פניהם של יחידים שהתעוררו לבוקר עמל ועיסוקים אחרים, מנעה ממני צפייה ממושכת בכל קלסתר פנים חולף.
בגבות עיני הדחוקות יכולתי לשקוע בפניהם של אנשים, שבדרך כלל איני רואה אותם, שכן חלקם עוברים ובאים ללילה לביקור קצר ודחוק מפחד של עוד תַּרְחִישׁ מבהיל של פצועים שנלקח במהירות על ידי שרותי ההצלה.
כאשר ראיתי לפתע ארשת פנים של מישהי מְפֻחֶדֶת, כבת ארבעים שלכדה וריתקה את כל תשומת לבי בשל המוזרות המוחלטת של הבעותיה. מעודי לא ראיתי דבר שדמה אף במעט להבעה זו. אני זוכרת היטב את הרהורי הראשון בראותי תווי פנים אלה, ובאשר השתדלתי במשך הרגע הקצר שארכה בחינתי הראשונה ליצור לעצמי מושג כלשהו על כך, עלו במוחי, מחמת המבוכה והזרות, מחשבות מבולבלות וסותרות על זהירות, דלות, רדיפת בצע, קור רוח, זדון, אימה גדולה, חשתי את עצמי מגורה, נדהמת ומשתאה, מה לה לאשה החיוורת הזו וריצתה המבוהלת בתוך ציבור של אנשים , ואכן הוענקה לי הזדמנות נאותה לסקור אותה. גופה היה בגובה ממוצע, כחושה מאד, תשושה למדי, נראתה בבגדי ספורט כאילו זה עתה סיימה פעילות גופנית, הביטה בפָנַי, לא מדברת אך מתחננת בעיניה שאקח ממנה שקית מרק של "קנור". כשסובבתי את ראשי לבדוק אודות בהילותה, כמעט ונעלמה צדודיתה של דמות העוקבת אחרי צעדיה, לקחתי מידה המושטת את שקית המרק והחבאתי אותה בנבכי חולצתי.
כבר הייתה שעת לילה, וערפל סמיך היה תלוי מעל העיר, רוצה לכלות את עצמו במטר כבד וסוחף. לשם שינוי, רק הקור העז העיק על עצמותי למזג-האוויר נודעה השפעה מוזרה על ההמון, שהחל עתה לנוע במהירות לביתו כדי להתחמם, לא היה ממש גשם והרוח גברה. באשר לי, לא התחשבתי במיוחד בקור, הרשרוש של נייר השקית בנבכי חולצתי הפריעה לי, ניסיתי לחפש את האשה המפוחדת, אך היא כבר לא הייתה וגם לא ראיתי את אותה דמות שנראתה עוקבת אחריה... עתה ראיתי את האשה עוד פעם, מראיה היה כפי שראיתיה בראשונה. שמתי לב שהיא מבכרת ללכת בנתיב נגדי לשלי, בעיקרו של דבר עיקשותה היתרה נראתה לי חסרת היגיון.
ככל שהמשיכה בדרכה, חבורת האנשים שמסביבה הידלדלה והלכה והיא שוב נראתה כפוסחת על שני הסעיפים. היא לא הבחינה בי ובטח לא שאלה על שקית המרק שהחבאתי בנבכי חולצתי, נותרתי שקועה בהרהורים על אשה מוזרה זו שאולי היא בכלל אשת ההמון ולשווא אעקוב אחריה, שכן לא אלמד דבר מהלכי מחשבתה או מעלליה.
