"אלבום תמונות"

"הדמעות הם אלבום התמונות של חיינו, הרי דמעות אינן תמיד נובעות מצער או כאב, יש דמעות

של שמחה, דמעות של אושר, דמעות של פליאה ואפילו דמעות של הודיה. לכל רגע בחיינו יש דמעה.

כך, כמו בדמעות הזולגות, גם הזיכרונות, התמונות של חיינו, חולפים להם, עוברים כל כך מהר, בלי שנשים לב, כל כך מהר, עד שיום אחד אנחנו קמים בבוקר ושואלים את עצמנו לאן נעלמו אותם דמעות? היכן כל אותם זיכרונות?

דעו לכם, פשוט פיתחו את ליבכם, שם טמון לו בסתר, מוגן היטב, מכל משמר, אלבום התמונות של חיינו, שם טמונות דמעותינו, פנינים לבנות וטהורות של חיים.

במשך כל כך הרבה שנים ריחמתי על עצמי ומצאתי בדמעות מקום מפלט לכאבי, בלי לדעת עד כמה הן מיוחדות. הרגשתי "בכיינית", בכיתי על כל דבר, מהמילה הקטנה ביותר ועד המאורע הגדול ביותר במהלך חיי. שנאתי את הדמעות שמיהרו לבוא בכל פעם, להציף את גרוני, להטביע את ליבי בצער, ריחמתי על עצמי שבכיתי.

כיום, אני מרחמת על מי שלא יכול לבכות, כי אני יודעת שהגדולה של האדם איננה במידת חוזקו, איננה נמדדת בלב יבש ובפנים גאות וחתומות, גדולתו של האדם היא ברכותו, בטוב ליבו, ביכולת העצומה שלו להפגין את חולשתו, ביכולת המופלאה שניתנה לנו, היכולת לבכות.

כל תינוק שנולד מקבל מתנה מיד עם רגע היוולדו, מצלמה. כן, כן, מצלמה.

הבעיה היא שהוא לא מקבל ספר הוראות כיצד להפעיל את אותה מצלמה ולכן פעמים רבות, רבות מדי, אנו גדלים ושוכחים את המתנה שקיבלנו, היא טמונה עמוק בליבנו, מעלה עובש, רקובה, נשכחת, ויחד עימה גם אנחנו נשכחים.

איה זה האדם שמימיו לא הזיל דמעה אחת אמיתית? מיהו אם לא רוח רפאים, צל עגמומי ונעלם של עצמו."