ציפור הלילה התעופפה לחלוני מבלי משים, כנפיה נעו חרש חרש עד כי נדמה היה שמצויה אני בתוך חלום בלהות ועונג בלתי מובן כאחד. היא נכנסה מבעד החלון הפתוח, דאתה סביב החדר ונחתה למרגלות מיטתי. שתי עיניים עגולות וצהובות התמקדו בי במבט יוקד.
קמתי בבהלה ונסתי לצידו השני של החדר. לתדהמתי, ראיתי את הראש הגדול של הציפור מסתובב על צירו והעינים הצהובות המשיכו לבהות בי חרף העובדה שהיא לא זזה מהמקום שם נחתה. רצתי לדלת בנסיון להימלט מהמבט שהטריד את מנוחתי, לחצתי על הידית אך הדלת לא נפתחה. מוזר ביותר, חשבתי, אינני נוהגת לנעול את דלת חדר השינה, אפילו מפתח אין לי. המשכתי ללחוץ שוב ושוב על הידית, גם דחפתי את הדלת בכל כוחותיי, אך לשווא. אני לכודה.
הצצתי לכוון המיטה וראיתי שהציפור לא משה ממקומה, רק המשיכה לשלוח אלי את זרקורי עיניה הצהובות. נצמדתי לקירות, הרחק ככל האפשר מהמיטה ומהאורחת הבלתי קרואה, מחפשת נואשות מקום בו אוכל להמלט מהמבט, אך הראש הגדול בעל המקור האנקולי המשיך לסוב על צירו בכל אשר פניתי. נעמדתי על מקומי מובסת, והזוהר הצהוב המהפנט עטף את כולי ומשך אותי בחבלי קסם חזרה אל המיטה. נשכבתי על גבי וניסיתי למשוך עלי את השמיכה, אכסה בה גם את ראשי וכך אחדול לראותה, הרהרתי, אולי אצליח להירדם שוב ועד שאתעורר היא תתעופף לה, מה כבר יש לה לעשות אצלי בחדר?
משכתי את השמיכה בשתי ידיי אך היא לא זזה ממקומה: הציפור עמדה עליה בצידה השני המרוחק ממני, אך כמה כבר שוקלת ציפור, אפילו אחת גדולה כמו זאת שעל מיטתי ? גייסתי את כל כוחותיי ולא הצלחתי לחלץ את השמיכה, כאילו מוסמרה למקומה, והעיניים הצהובות לא עזבו את עיני; האם ראיתי בהן הבהוב לגלגני מרושע, או רק נדמה לי?
חשתי במשב רוח קל עוד לפני שהבחנתי בכנפה הימנית שזזה באיטיות, נפרסת כמו מניפה ונשלחת לכיווני בליטוף מרפרף. נועם הציף אותי, עצמתי עיניי והתמכרתי לריגוש שהלך והתעצם ככל שהליטוף גבר. הרגשתי שהכותונת שלבשתי נפרדת מעורי תחת מגעה המרפרף של הכנף וגופי הערום הצטמרר מעונג וציפיה שמלאו את כול הוויתי .
ואז,כאב חד פילח את פרק ידי השמאלית ואוזניי קלטו בו זמנית מעין קירקור חלש בתחילה, שהלך והתגבר לקקופוניה צורמת של צרחות: "קרה, קרה, קרה, קרה, קרה, קרה......"
פקחתי את עיניי. הציפור לא הייתה על מיטתי אך עדיין המשכתי לשמוע את קרקוריה.לקח קצת זמן עד שהבנתי שהטלפון מצלצל. מטושטשת, הרמתי את השפופרת. יריב היה מעבר לקו.
" בוקר טוב מתוקה, מה שלומך?" קולו נשמע קצת נבוך. "הכל בסדר אצלך?"
עניתי שכן, פשוט רק התעוררתי.
"טוב, לא אחזיק אותך, רק רציתי לדעת מה שלומך. אז היום מתחילים לחפש, יש לי עוד כמה מקומות מומלצים ושמעתי על גן אירועים חדש, משהו פיצוץ, וגם המחירים נוחים שם לרגל הפתיחה. קרובת משפחה של חבר לעבודה התחתנה שם והוא אומר שהיה נ ה ד ר, ממש ממליץ בחום. אז כפי שקבענו, אני בא לאסוף אותך ב-7 . אני מת עליך בובה!"
הוא חיכה. פיהקתי.
צחוקו היה קצת מאולץ כשאמר: "טוב, אני רואה שאת עדיין ישנונית. לכי לשתות קפה. ביי, נתראה בערב", והוא הפריח נשיקה אל תוך האפרכסת.
נכנסתי לשרותים והתיישבתי על האסלה. מיששתי את פרק ידי השמאלית שעדיין כאב. ניסיתי להיזכר בחלום ממנו התעוררתי כשהטלפון צילצל. אינני מצליחה לזכור חלומותי, אני תמיד מתפעלת מאנשים שמסוגלים לספר על חלומותיהם. אצלי הקורים הדקים שנשארים אחרי ההתעוררות מתפוררים ונמוגים במהרה ואין באפשרותי לחברם לכדי תמונה אחת שלמה. רק דבר אחד הצלחתי לזכור מהחלום של הלילה: היתה שם ציפור גדולה. שוב חלמתי על ציפור, ואני לא במיוחד אוהבת ציפורים, בייחוד לא גדולות, משום מה ציפורים גדולות מפחידות אותי, אולי בהשפעת סרטו של היצ'קוק, מי יודע?
בשעה ששתיתי את הקפה הרהרתי בדבריו של יריב. היום הולכים לראות אולמות וגנים לחתונתנו. יש גן אירועים חדש שהמליצו לו עליו. היד הציקה לי ושוב מיששתי את הפרק. הסימן הסגול התפשט מאתמול.
אמא אמרה שזה בגלל הלחצים לקראת החתונה, זה מוסיף מתח בין בני הזוג:
"אל תעשי מזבוב פיל, הוא מת עליך, את הרי יודעת. הוא כל כך מסור, כל הזמן מכרכר סביבך. לא תמצאי מישהו טוב ממנו , גם נאה, גם מרוויח יפה וגם כל כך אוהב."
על הסטירה מלפני חודשיים לא סיפרתי לה. התביישתי. אז אמרתי לעצמי בערך את אותם הדברים שהיא אמרה אתמול: מה את עושה כזה עניין מסטירה, הוא כל כך הצטער והתנצל, את הרי עצבנת אותו ונפלטה לו, זה לא יקרה שוב, הוא נשבע.
התלבשתי, ובשעה שצחצחתי את שיניי הבטתי לתוך עיניי במראה. המשכתי לעמוד כך דקות ארוכות, בוהה בעצמי. לבסוף התנערתי ונכנסתי שוב לחדרי.
את טופסי ההרשמה לאוניברסיטה מלאתי כבר לפני חודשיים. אז הסתרתי אותם בארון, תחת בגדיי, לא נגעתי בהם יותר, אך הם שלחו אלי בלי הרף איתותים סמויים שלא הרפו. הוצאתי אותם ממקום מחבואם והכנסתי אותם למעטפה. יצאתי מהבית.
הערב לא אלך לראות אולמות וגני אירועים.
