מלחמת הקוממיות שלי

מלחמת הקוממיות שלי

                                                                 פרק ב'

זיכרונות ילדות מוקדמת כל כך, אינם מתקדמים  בצורה כרונולוגית, נושאים הנקשרים בדיעבד, יכולים להתרחש בתקופות שונות לחלוטין, ובכל זאת להקיש אחד לשני.

בהיותי כבת 6 שנים לערך נפטרה אחותי הקטנה.

לא סיפרתי עליה עד עתה, כי את מרבית שנות חיי חייתי עם אח אחד בלבד.

אחותי הקטנה נפטרה בגיל  4 שנים מדלקת כליות פשוטה, שהיום מוצאת לה מרפא במהירות, ע"י טיפול באנטיביוטיקה , ככל מחלה זיהומית אחרת. אלא שהאנטיביוטיקה עדיין לא היתה בשימוש באותן שנים , מפתיע לחשוב שעל אף שגלוי האנטי' אירע למעשה כבר באלף שמונה מאות ומשהו [איני יודעת את התאריך המדויק] על ידי סטודנט לרפואה, רק ב-1928-29 דר' אלכסנדר פלמינג עשה ניסויים בחומר, והביא לגילוי הפניצילין, ולאחר עשר שנים הגיע למסקנות סופיות.

השימוש המעשי בתרופה החל בימי מלחמת העולם השנייה.

אחותי רבקה - שנקראה בשם חיבה קוּקָה, הייתה יפיפייה מתוקה ועדינה, [אני לא זוכרת אותה כלל, הייתי קטנה מידי, אפילו מראיה לא זכור לי] .

מותה גרם להורי זעזוע קשה, הם הסתגרו בחדר אחד שבועיים ימים, וסרבו להרשות לאנשים להכנס, לכן אנו , אחי ואני נלקחנו לבית הסבים להתארח, ונשארנו שם זמן רב יותר מן המצופה.

לימים, בבגרותי, ביקשתי לבקר בקברה של אחותי, הסתבר לי,שלא היה קבר.

אימי הסבירה שילדים קטנים בגיל זה נקברים ללא מצבה, וכמו שאומרים ולא נודע מקום קבורתה, עד היום לא ברור לי כיצד לא קיבלו מידע על המיקום המדויק, כמו כאילו לא היתה מעולם.

מבינה אני היטב את הרגשתה של משפחה שבנה נופל במלחמה ולא נמצאת גופה שאפשר לקבור, או מצבה לבכות עליה, ולהביא פרח, להשיח את הלב, ולכאוב.

שנים רבות ואף עכשיו אני מצירה על כך שאין לי אחות, שתהא חברתי, שותפה לי בחיי, במחשבותיי, ברגשותי, בכל דבר שהוא, אף בחלומותיי, בכאב ובשמחה, מי יודע כיצד היתה תבנית חיי משתנה לו לא נפטרה.

מקדשת אני את זכרה, עד היום, באיזה שהוא אופן מחפשת אני עדיין את אותה אחות, נפש תאומה.

משנה מקום משנה מזל.

בכל מקום בחיפה הקטנה יכולת למצוא חבר ללימודים, בן משפחה, או קרוב בדרך זו או אחרת, ודרכו להכנס לחברת ילדים, זוכרת אני את המשחקים.

את הילדים עצמם אינני זוכרת כלל, אם הייתי נפגשת עמם היום לא הייתי מקשרת אותם לילדים שהיו חברינו באותה תקופה.

שיחקנו בחמש אבנים, מחבואים, תופסת, אבני דרך, מקל הקפה - [משחק הדומה לבייסבול].

טיפסנו על עצי פרי ואכלנו מפירותיהם, תות-עץ, סברס, תאנים, חרובים, אפילו עץ אגס אחד היה בסביבה שנתן פירותיו בעונה, והמשכנו בשגרה היום יומית.

את סבי וסבתי אהבנו מאד, אך את סבי אהבתי יותר מכל, הוא היה אדם דתי, ומלמד בחדר, בשעות הפנאי היה מספר לנו הילדים, סיפורים מן התנ"ך, סיפורי אלף לילה ולילה, וגם על דמות קומית שנקראה ג'וחה, מעין הרשלי מאוסטרופולי מזרח תיכוני.

לאחר שנים כאשר הייתי לערך בת  12 שנים, נפטר סבי, וביום ההוא הסתירו מאיתנו את עובדת מותו, ושלחו אותנו לקולנוע לראות סרט, כדי שלא נמצא בסביבה האבלה, ולא נכאב.

את אהבתי לספר הספרים הוא הנחיל לי, יהי זכרו ברוך.

מני אז יודעת אני שאין צורך בימי שבעה כדי לזכור מת  ולדבר בשבחו, להכין ימי אזכרה, או כל טכס אחר, את סבי אני זוכרת ואנצור זכרו תמיד.

המלחמה החלה.

בוקר אחד התעוררו החיפאים לעיר ריקה מתושביה הערבים, בחשאי בשעות הליל, אספו כולם את המטלטלים החשובים ביותר, המיידיים, ונעלמו, חלק ברחו ללבנון, וחלק אחר לסוריה, ירדן ורצועת עזה והקימו מחנות פליטים.

הבתים בחיפה שנותרו ריקים מיושביהם, נשארו פתוחים לסקרנותם  של הילדים, נפתח מסע חיפוש מציאות, בתחילה בדחילו ובחשש רב נכנסנו לבתים בסביבתנו הקרובה, מתוך סקרנות לדעת כיצד אדם נוטש בית מלא חפצים את תבנית חייו, נושא רגליו ובורח.

נגררתי אחר אחי וחבר מרעיו להרפתקה זו, מצאנו תכשיטים חסרי ערך, מחרוזות סיכות כסף, משחקי שולחן, קלפים, ג'ולים ובולים, החדירה לרכוש פרטי, לא לנו, הסתיימה כאשר קם ועד לרכוש נטוש ונעל את הבתים.

מן ההרפתקה הזו נותר בידי מלקוח - בובת חרוזים מופלאה שכאשר סובבו אותה היו מתעופפים חוטים מֻשְחָלֵי חרוזים נפרשים כמטריה - כמו חצאית במעופה, אני הייתי מוקסמת ממנה, ונשאתיה לכל מקום עימי.

ה"רכוש הנטוש" דאג מאוחר יותר לאכלס בתים אלה בעולים חדשים שהגיעו מארצות ערב, כמו ארצות המגרב, מצרים, לוב וכו' ומאוחר יותר בעולים שרידי השואה מאירופה.

אנו היינו חלק מן המשפחות ששוכנו בבית נטוש מעין זה, בשכונה שהיתה ערבית לשעבר, בית בין קומה אחת מוקפת גינה, עצי פרי ספורים, וגג שטוח שגרם מדרגות מוביל אליו, הבית היה חצוי באמצעו לשני מדורים, בחלק הפונה לרחוב גרה משפחה אחרת, ואנו גרנו בחלק השקט הפנימי, גרם המדרגות המוביל לגג היווה חוליה מפרידה בין שני החלקים.

על הגג הזה בילינו שעות רבות מנערותי, שם רכשנו חברים שליוו אותנו לאורך ימים רבים עד מועד הגיוס לצה"ל, ושם היתה לי חברה טובה יפה מאד שלא מזמן כתבתי עליה את שירי "איך הולכים לאיבוד אנשים" זיכרון מלווה בכאב רב.

 

@ מכתבי לאה כהן

Tuesday. 23 December. 2008