מעשה בסופגניה

רכשתי סופגנייה במעדנייה מהודרת

בקשתי 'רגילה', ללא שום תוספת.

העגלגלה המתוקה נארזה בשקית

ושמתי פעמיי לעבר המונית.

ניחוחה החם הטריד את הנהג:

"לא לאכול במונית, עם כל הכבוד לחג".

"אל תדאג נהגי החביב

אני אתאפק עד תל אביב".

השקית החמה  מתחילה להתקרר

אולי אקח ביס, לא יותר.

שתי אצבעות תולשות פיסה בחשאי

טעם גן עדן מתוק, בחיי.

פרשתי עיתון רחב  מול פניי

להסתיר מעיני הנהג  מעלליי.

נטלתי את המתקתקה בתשוקה

ונגסתי נגיסה גדולה ועמוקה.

לפתע חשתי זרימה איומה

של ריבת תות חמה ואדומה.

עיתון ביד שמאל, מפיות בימין

איזה כמויות, מי היה מאמין?

הנוזל האדום זורם כנהר

צובע בגדים וריפוד אפרפר.

בשלב זה זרקתי את העיתון

והודעתי לנהג על גודל האסון.

"לא נורא גברת, עשרת אלפים ביד

ולא נלך לבית משפט".

"אתה תקבל אפילו עשרים

הבטיחו לי שאין ריבה בפנים".

תבעתי בבית משפט את המגדנייה

והשופט כך  פסק בזו הסוגייה:

" לספק לגברת סופגניה חלופית

ולרפד מחדש את מושב המונית".

מסקנה מתבקשת חברות וחברים: