אגף המעבדות הרפואיות בבית החולים נראה ריק, הרצפה בהקה מניקיון והדיפה ריח כלור וחומרי חיטוי. אפשר היה לראות בבירור את ההשתקפות של מי שהעז להיכנס ולהיראות במצלמות האבטחה. המבנה הקריר איחד תחת מסגרת אחת שבע מעבדות הפועלות בתחומי התמחות שונים. אחד מהם היה מסווג, מחוץ לתחום.
ניקה עצרה. הכניסה למעבדות היתה גבוהה ללא דלת, מבנה אדריכלימרשים בצורת קשת צבוע לבן. מתיאו שלא היה מוכן לעצירה הפתאומית שלה, נתקל בה. "תאותתי, אה...?" נהם. "מה קרה, התחרטת?"
"ששש..." הסתה אותו בקוצר רוח. "אתה מדבר בקול רם, וחוצמזה, לא התחרטתי..." מבטה היה מרותק אל דלת הפלדה ממול.
"אז בואי כבר, ונגמור עם זה..." השיב בחוסר סבלנות. היא וההרפתקאות שלה, חשב בכעס. הן תמיד עולות לו ביוקר, והוא תמיד נגרר אחריה כמו נמושה. ממלמל מילים סתומות תחת שפתיו, גרר את רגליו בהיסוס לכיוון דלת הפלדה.
"למה שלא תיכנס לאגף המעבדות, מתיאו?" סיננה בשיניים קפוצות. "יש עוד סיכוי שנישאר בחיים אם תעבור את קרן הלייזר האדומה." נעצה בו מבט מצמית. "אתה רק צריך לעבור דרכה, ולגרום להפעלתה של האזעקה."
מתיאו עצר והיסס. כמה מטומטם יכול להיות בן אדם, חשבה בתסכול. "אז מה את רוצה לעשות עכשיו?" שאל בבלבול. "הערת אותי רק כדי להביא אותי לכאן ולהביט בדלת הפלדה?"
"לאאא...." האריכה את המילה בצליל מהורהר. "אבל... יש צורך לחשב את צעדנו." היא רצתה רק פריט אחד קטן מתוך המעבדה השמורה ביותר באגף הזה, המשפט "לחשב את צעדנו" נשמע לה רשמי ופלצני, אבל גם התאים בצורה מופלאה. ככה חשבה בכל אופן כשגילתה שמתיאו מגרד בכובד ראש את פדחתו, וחושב על חשיבות המבצע הקטן שלהם. "ניקה, זה מסוכן."
"אויש, תפסיק כבר." נזפה. הוציאה נייר ועפרון מהכיס, סרקה את האגף במבט מרוכז, וחיפשה בעיניה את המצלמות המותקנות לאורך כל הקירות שהצליחה לקלוט במבטה. אחר כך שרבטה משהו בנייר, וחישבה כל מיני חישובים שמתיאו לא הבין. "את, וההרפתקאות שלך," הנמיך קול. "זו הפעם האחרונה שאני עוזר לך."
ניקה גיחכה. "אתה תמיד מאיים..."
"אני מתכוון לכך," בתוכו חש בצורך הולך וגובר להסתובב ולברוח, לעזוב אותה לבד וללכת למקום בטוח, הרחק ממצלמות האבטחה, הרחק מטכנולוגית הזיהוי של קרני הלייזר המתוחכמות, והרחק מהמשוגעת הקטנה הזו. אבל רגליו היו נטועות,"לא כך רציתי לסיים את חיי." אמר בתיאטרליות.
"הו, מתיאו היקר." ניקה היתה משועשעת. "אני מבטיחה לך שאשמור על ראשך במהלך המבצע הזה."
"מה מבצע?" הזדעק. "מה...?"
"שששש....." הסתה אותו שוב בכעס. "בסוף עוד יתפסו אותנו, שתוק כבר! אני אסביר לך הכל אחר כך." היא הציצה בשעון, "בעוד חמש דקות מחברים את מערכת האבטחה למחשב של מוקד הסיור. מה שמבטיח לנו חמש דקות שלמות ללכת לדלת הפלדה ההיא, רואה אותה...?"
מתיאו הנהן, מתוך הבנה, או מתוך פחד, "מאיפה את יודעת את כל זה?" שאל וליבו ניתר.
"עשיתי קצת שיעורי בית." חייכה. "עכשיו, תתרכז..." והוא הנהן שוב בצייתנות.
אתה רואה את הדלת ההיא?" שאלה ולא חיכתה שיענה לה. "אתה גולש לשם במהירות. תוך חמש דקות אנחנו צריכים לפתוח את הדלת ולהיות בפנים."
"לגלוש?" מתיאו חשש שהוא לא מבין אותה. "מה...?" ושאלתו נותרה באוויר כששמעו לפתע צעדים מרוחקים שבאו מכיוון הכניסה למתחם. ניקה משכה אותו הצידה והם הסתתרו מאחורי מחיצת עץ דקורטיבית. נשמעו קולות ממכשירי קשר, וניקה סימנה לו בחיוך הרפתקני לשתוק כשהניחה את אצבעה על שפתיה. הוא רצה להשתין מרוב פחד. משחקי בלשים היא משחקת לו, ריגול ותעלומות היא רוקחת לו, תחום אפור של החוק. בחיי אדוניי שזו הפעם האחרונה, אמר לעצמו כשראה את קצין הביטחון מסייר במתחם המעבדות ובודק את השטח.
לאט לאט התרחקו קולות מכשירי הקשר, ושוב נשארו לבד. ניקה לחשה לו באוזן. "נותרה דקה אחת. אתה מוכן?"
נו, וזה יעזור לו אם הוא יאמר שהוא לא מוכן? ניקה לא תקשיב לו, היא תכריח אותו לעשות את מה שהיא רוצה, וגם אם יסרב בכל תוקף, היא כבר תמצא דרך למרר את חייו. "את מופרעת!" ענה בשקט.
היא עיוותה את שפתיה, והתעלמה מדבריו. "תוריד נעליים, אנחנו עומדים להחליק לעבר הדלת בגרביים."
"את השתגעת...?!" מתיאו לא הצליח לרסן את הקריאה שהתפרצה ממנו בקול רם.
"אידיוט!" החזירה לו בשקט ארסי. "אני מתחילה לאבד את הסבלנות איתך. אתה לא מפסיק לצעוק, ואנחנו צריכים להיזהר!"
"או קיי, או קיי..." נענה בחוסר רצון. "מה עכשיו?"
"בוא אחריי," היא יצאה מאחורי מחיצת העץ ואמרה בנימה קשוחה. "יש לנו חמש דקות לפני שמצלמות האבטחה מתחילות לפעול שוב. אי אפשר להתעכב בשום פנים ואופן. אנחנו נכנסים, לוקחים, יוצאים."
"רגע, רגע..." אחז בשרוול חולצתה ומשך אותה לאחור. "מה אנחנו בדיוק לוקחים?"
"מתיאו!" נאנחה בתסכול. "אתה כל כך מטומטם שזה משגע אותי. כבר דיברנו על זה. סיפרתי לך על פרופסור נאור."
"אה..." עיוות את שפתיו. "כן, סיפרת לי. זקן רגזן." נזכר. "לאחרונה הוא ממש בלתי נסבל!" התלונן.
"טוב, זה בגלל שתמרה עזבה אותו לאנחות. הוא נשבר ולקח את זה קשה."
"ובכן, אני יכול להבין אותה."
ניקה טפחה לו על הגב. "אל תהיה רשע. הוא באמת היה מאוהב בה."
מתיאו גיחך הפעם. "מי יכולה לאהוב אותו?" רק המחשבה שהוא יכול להיות יצור נאהב ורומנטי הצחיקה אותו, אבל כשרק התחיל לצחוק נעצה בו מבט זועם כזה שהוא מייד השתתק.
"אחרי שהיא עזבה, הוא החליט להתנזר. יום אחד הוא נכנס למעבדה, וסגר את הדלת. שלושה ימים התבצר בפנים ולא יצא. בקושי אכל ושתה." נזכרה. "הייתי בטוחה שבוקר אחד אני אמצא את הגופה הרקובה שלו, נאכלת ע"י עכברים."
מתיאו חש את הבחילה עולה מבטנו מעלה אל גרונו רק לשמע התיאור. "את חייבת לתאר הכל לפי פרטים?"
"מתיאו!"
"מה?"
"אני שונאת אותך!"
הוא הנהן בהבנה. "טוב. בואי נגמור עם זה. נכנסים. לוקחים. יוצאים." ניקה התכוונה להיכנס, עשתה צעד אחד, "מה אנחנו לוקחים?" שאל, והיא עצרה.
"אוף איתך! אתה יכול להיות מרושע אמיתי." התרגזה. "בפעם המאה, הוא העתיק והכפיל את הדנ"א, ממנו לקח את הכימיקלים שאחראים להתאהבות. מהמידע המוצפן בדנ"א הוא תירגם בניית חלבונים מיוחדים שנטרלו למעשה את תחושת האהבה." מתיאו לא הבין, הוא ניסה לתפוס את מבט עיניה כדי לאשר את אמינות הדברים שאמרה, לשווא. היא היתה שקועה בתיאוריה עד עמקי נשמתה. "אחר כך הוא שאב את כל ההורמונים שאחראיים למשיכה המינית, ואת כל הכימיקלים שאחראים להתאהבות, וגנז אותם במבחנה אחת מוגנת מאור."
הוא בהה בה בתמיהה. "זה מופרך! אין דבר כזה!" התעקש.
"יש!" התעקשה מצידה. "ואתה מבזבז זמן יקר. נשארו לנו בקושי שתי דקות." היא כמעט הרביצה לו. "המטרה: להיכנס ולקחת את המבחנה. האמצעי... אממממ..." גמגמה. "אוף! אני מבטיחה לחנוק אותך ברגע שהכל יסתיים."
הוא נשם לתוך ריאותיו את ריח הכלור וחומרי החיטוי, ולחש לעצמו "איזה ריח דוחה." לפני שגלש על הרצפה הבוהקת, בגרביים, לכיוון דלת הפלדה.
הם עמדו מול דלת כפולה עשויה יציקת אלומיניום עמיד שאינו מחליד. גם אם היו מביאים דחפור אימתני כדי לפתוח את הדלת היו נכשלים. מתיאו כעס והיה חסר סבלנות. "איך בדיוק את רוצה שניכנס, להגיד את מילות הקסם 'סומסום היפתח'?"
ניקה הוציאה מפתח מהכיס והניחה אותו בכף ידו. מופתע פער את פיו. "איך השגת...?"
"שתוק ותיכנס. כל התשובות אחר כך."
"את יודעת, ניקה. את קוץ אמיתי בתחת!" פניו היו קרובים אל פניה בכעס, אפו כמעט נגע באפה, והיא יכולה היתה לראות את נחיריו מתרחבים מכעס. דקה ארוכה הביט בה ככה, ואז נהם בכעס ופנה אל המנעול שחרק תחתיו ונפתח. המעבדה היתה מוארת, מבנה מתכתי אטום שהזכיר צוללת, במרכז החדר עמד דלפק דמוי גליל בנוי משני מדורים. ושם, מתחת למיקרוסקופ ענק עמדה המבחנה. "נכנסים. לוקחים. יוצאים." מלמל מתיאו והתקרב. שלח יד לעבר המבחנה ...
שריקה חדה ניפצה את השקט וצליל האזעקה החל מיילל באוזניו ברעש מחריש, אוטומטית שלח את כפות ידיו לאטום את אוזניו. "שיט!!" ניקה קיללה. אחריו באו הברכות. "אני שונאת אותך! שונאת אותך!"
"ת- ס- ת- מ- י !!" צרח והסתובב בכעס. כשניסה לברוח, הזיז בטעות את המיקרוסקופ, ומבחנות ריקות החלו מתגלגלות על משטח הכרום. תוך שניות נכנסו למעבדה שני קציני בטיחות, שקט מבורך השתרר, ולאחריו קול התנפצות שברירי. המבחנה התנפצה על הרצפה, כל התרכובת נשפכה והתיזה את תכולתה על שניהם.
החומר שהומס בו השתחרר בצורת בועיות גז שפרצו כלפי מעלה, וניקה החלה להתעטש ולהשתעל. מרוגז, הסב אליה את פניו, והשתוקק לחנוק אותה עד צאת נשמתה. ומה שהרס אותו היה המבט שבעיניים, הרוך שקרן ממנה. עברה בו תחושה משונה, כמו גל חם שהחל ברגלים והתגלגל במהירות אל הבטן והלב. ניקה נראתה לו יפיפייה, עיניה החומות בהקו כמו שני פולי קפה, עמוקים צלולים ומלאי רוך. היה קל להתאהב בחיוך המתוק שלה. פתאום העולם נראה לו וורוד וצבעוני, בהבזק של רגע שכח שהוא שונא אותה, תוהה איך להסביר לקציני הביטחון את מעשיו במעבדה הכי מאובטחת באגף. הוא לא האמין שזה מה שקורה לו, ניקה עמדה מבולבלת, הביטחון העצמי המופרז שהיה לה נמוג כמו בועיות הגז שהתנפצו באוויר.
אז לפני שהוא יצליח בכלל להסביר, אם בכלל ימצא את המילים, הוא התקרב אל ניקה, ומשך אותה לנשיקה תובענית. ברגע הזה שום דבר כבר לא היה חשוב. לא קציני ביטחון, ולא מבחנה אחת ארורה שמתנפצת לה ומשחררת אהבה לאוויר.
