פשוט.

וככה בפשטות, אני שוכבת.

ראש על הכרית, ידיים מתחת לכתפיים, מחזיקות.

ככה, צריך, כמו שאתה אוהב.

"את נראית כאילו את נוסעת לסיביר" אתה כועס.

אז אני מקלפת, שכבה ועוד שכבה.

הכל אני אעשה בשבילך. רק שתירגע.

העיניים שלי זזות בהתאמה לחלום שאני לא חולמת. אפילו לא מעזה.

והגוף, כ"כ מונח, הכל רפוי.

ורק ליתר ביטחון, אני מוסיפה נשימות קצובות.

אפילו הלב, שנוטה להתקומם, משתף פעולה, ומאט.

"אני אוהב אותך, כ"כ אוהב אותך".

אתה מלטף את המכות.

"אני מצטער" הנשימה בורחת לי לרגע "אני ממש מצטער" והדמעות שלך זולגות.

ואני מכירה את הריטואל, יודעת מה הסדר.

אז אני שותקת, ונותנת לך לכרוך יד סביבי, הפעם בעדנות, לדמעות שלך ליפול עלי.

כל כולי שקט, ורפיון.

ורק בפנים - אני מאובנת, מחכה.

ההתקפים האלו, מי יודע מתי יחזרו.

ואני לא יכולה לקחת סיכון, אתה מבין,