מחיר האושר / שרון נחום
"במראה השתקפו אליו המספרים הזוהרים שהראו את מספר הקומות שהמעלית עלתה. ליאת חיכתה לו בקומה חמש עשרה..."
ניסיתי להרגיע את נשימותיי שהפכו כבדות משנייה לשנייה, הרגשתי כחולה אסטמה בהתקפה קשה. המחשבות סחררו את ראשי. קומה 6 הבהב המספר הזוהר.. לא ידעתי להחליט, מה אני בדיוק אומר לה.
זה הרגע לו ייחלתי יותר מכל, לעזאזל איך בדיוק אני הולך להרוס את זה עכשיו?!
ניתן היה לאפיין את חיי בכמה תקופות שונות בתכלית. הייתה את תקופת הנעורים המאוחרת שהשתלבה אל תוך הגיוס לצה"ל וכמה שנים מאוחר לה. התקופה הזו הייתה, התקופה ההוללת של חיי. מרגע שחזרתי הביתה, מהחלק השגרתי של לימודים, צבא, עבודה, התחיל החלק השני של הבילוי.
הייתי מבורך בחברים שוחרי הנאות שלא ידעו מנוח כמוני. בכל ערב יצאנו, השתכרנו ממצים עד תום כל לילה. נראיתי לא רע באותה העת. גבוה חטוב, עיניים ירוקות ששידרו מבט ממיס ושפתיים שהייתי מלחלח בעדינות בלשוני, בעת ששידרתי את מבטי לעבר עלמת חן.
לרוב, כולן נלכדו ברשתי וכמעט כל לילה סיימתי בזרועות אחרות.
עידן זה בא אל סיומו כאשר הכרתי את הבחורה שלימים הפכה לאשתי, מהר מאוד הבנתי כי קורצה מחומר שונה לחלוטין מהבחורות שהתהוללתי עימן קודם לכן. היא סחפה אותי לסיפור אהבה שהסתיים מהר מאוד בחתונה עם חומוס, רבע עוף ואורחים במיטב בגדיהם שפיזזו לכבוד הזיווג החדש שנולד בלילה ההוא.
היינו מאושרים, קנינו בית ואפילו חשבנו על ילד בעתיד הלא רחוק, כשאשתי תסיים את לימודי התואר שלה. החיים נמשכו, אני ניהלתי עסק משגשג. רוב קשריי עם החברים מימי ההוללות דעכו. רוב הבילויים שלי כעת היו עם רינה אשתי וחבריה שהפכו לחברנו המשותפים, זוגות נשואים הנשאבים לשגרת החיים.
זר הוורדים הריחני שנח בזרועי היווה ניגוד חריף לריחו של המוות שאפף את מחשבותיי. האושר שלי נח על פסגה של הר גבוה כשהשטן בכבודו ובעצמו מטפס לעברו, כמעט נוגע.. ואני אי שם למטה, עוד מחפש את דרכי אליו..
החיים נמשכו בקצב שלהם, העסק שלי תבע את הזמן הדרוש לניהולו, רינה הייתה עסוקה בלימודיה, יום רדף יום ודמה לקודמו. לעיתים תהיתי מה קרה לחיי, מי האדם הזה שקם בבוקר לעבוד וחוזר בערב לארבע קירות ואישה השוקדת על ספריה.
עצרתי בדרכי למטבח, מביט בה כמו לראשונה, כל כך יפה הייתה. כבר שנים שאנו יחד וכאילו לראשונה מביט בה.
עלה בראשי רעיון, הצעתי לה להניח את העט לשעה קלה, בעודי מעסה את צווארה בלשוני, דבר שאליו לא יכלה להישאר אדישה.
היא גרגרה בהנאה והסיטה ראשה לאחור.
"לא עכשיו מותק, אתה יודע ש.." ואני כבר לא רציתי לשמוע את ההמשך. הכל כבר מוכר. המשכתי בדרכי ליעד המקורי, המטבח.
קומה 10 חלפה על פניי, נשמותיי הפכו סדירות יותר, אך הזעה עיטרה את מצחי.
תמיד הייתי שקול בהחלטותיי, אך כעת, זמן היה הדבר האחרון שעמד לרשותי. הרצתי את כל התסריטים האפשריים בראשי, נחוש להגיע להחלטה
עוד לפני שדלתות המעלית יפתחו.
התקופה השלישית היא התקופה שהביאה אותי עד למצבי כעת.
רינה נסעה לסוף שבוע בפראג עם חברותיה ללימודים.
החלטתי לארגן את חבריי מהימים הטובים לערב גברים והעלאת זכרונות בסלון ביתי.
לשמחתי כולם נענו בחיוב. קניתי שתיה חריפה וכל מיני קשקושים לנשנוש ומצאתי עצמי ממתין בציפייה לערב.
המפגש היה מוצלח, הוויסקי והוודקה נשפכו חופשי לצד קוביות שוקולד מריר ולימון מסוכר. העלינו חוויות מימי ההוללות ובסיומו של אותו ערב, הבטחנו כי נחזור על זה שוב.
שבוע לאחר מכן, כבר נפגשנו בפאב מקומי אותו נהגנו לפקוד די רבות בעבר, ידעתי שרינה תעקם אף, אם שוב אארח אותם בביתנו.
ישבנו בשולחן פינתי, מלעגים על ענייני היום יום שנמהלו בשתיה החריפה. כך היה קל יותר לעכל אותם בהומור. אז קלטתי אותה במבטי.יושבת בשולחן מולי לצד חברתה ומישירה אליי מבט. זה היה מבט עמוק וחם שקשה היה לי להתנתק ממנו. נראה היה כי קלטה את דמותי עוד בטרם הייתי מודע לקיומה. המשכתי בשיחתי עם הגברים כשמצאתי עצמי מחזיר לכיוונה את מבטי שוב ושוב, היישר אל תוך עיניה הכחולות ענקיות. עתה כבר בחנתי אותה בחיצוניותה. היא לא הייתה יפה, כלל לא דמתה לנערות אותן התרועעתי בטרם נישואיי לרינה. היה לה שיער חום מתולתל שהגיע עד כתפייה, אף קטן ומתוק וזוג עיניים מרתקות. היא לא הייתה חטובה ואפילו טיפ טיפונת מלאה, ממש לא משהו שהיה תופס את תשומת ליבי בעבר, אך עדיין משהו בה היה מיוחד.
כשראיתי שהזמינה חשבון, נתקפתי חרדה שמא תעלם ולא אראה אותה שוב.
קמתי בהחלטה של רגע, ממלמל לחבריי משהו על צורך באוויר ויצאתי החוצה עוד בטרם קמה ממקומה.
האוויר הקר צינן את התרגשותי, הרגשתי דביל. מה קרה לי פתאום, שכחתי שהימים ההם עברו?! אני בן 29 נשוי, משלם משכנתא, מה יצאתי בפתאומיות כמו איזה זב חוטם בגלל שאיזו בחורה עשתה לי קצת עיניים.
החלטתי להכנס כשכולי נבוך מהמחשבות שעלו לי בראש ובדיוק אז היא יצאה, היישר מולי. חברתה השתרכה אחריה וכשראתה אותנו מביטים אחד אל השניה, חייכה חיוך יודע דבר ונעלמה בחשכה.
"נעים מאוד, ליאת" חייכה ללא מבוכה כלל.
"יואב", חייכתי כשהמבוכה עוטפת אותי מכף רגל ועד ראש.
איך הרסתי הכל, איך?! שחזרתי את מעשיי האחרונים.. איפה טעיתי, מה יכולתי לעשות אחרת.
האם עדיין יש דרך? האם לא אבדה התקווה לאושר? אולי בכל אופן? לא יכול להיות שהגעתי עד לכאן ושנייה לפני, הוא יילקח ממני. עצמתי עיניי, מביט לחילופין באושרי הממתין בקומה 15 ובעיני השטן המתדרדר מעט מהפסגה מנסה לייצב אחיזתו כדי להגיע לאושרי.
אח טעם, טעם החיים, שכחתי מה הוא.
הימים הבאים היו ימים של טירוף חושים. באותו ערב ביליתי את הלילה בדירתה של ליאת, לכאורה ליל ריגושים בודד בים השגרה שאפפה את חיי.
אך לא כך היה.
דברים התפתחו אחרת, הלילה הוליד עוד לילה ולאחריו עוד ועוד..
לא היה בהן סקס בלבד, השיחות שהיו לי איתה סיפקו את יצריי לא פחות מגופה.
מהר מאוד התפתחה בנינו אהבה גדולה שלא ידעתי זמן רב, אולי מעולם לא.
אז נזכרה רינה להתעורר לחיים. עוד בטרם סיימה את לימודיה, תבעה את זמני בחזרה.
ביום נישואינו השלישי, היא הזמינה לנו מקומות במסעדה רומנטית, ארוחה לאור נרות.
הייתה לה בשורה.
"סוף סוף תהיה לנו משפחה, הפסקתי את הגלולות, אני רוצה שנתחיל לנסות להרות", אמרה נפעמת, מחייכת.
ואני רק יכולתי לחזור בראשי על המילה סוף, שהדהדה במוחי.
סוף סוף סוף סופיות, סופה של תקופה, התחלה חדשה, תינוק, ילד משלי, משפחה וסוף.. סוף ! סופו של הקשר שלי עם ליאת סוף?
"למה אתה שותק, חשבתי שתשמח"? פנתה אליי עדיין נרגשת ומחייכת.
הרמתי מבטי אליה ולפתע שנאתי אותה, שנאתי אותה כל כך באותו הרגע שרציתי
לקום ולחבוט בה, לצרוח עליה, לצרוח? לשאוג! באיזו חוצפה היא רוצה עכשיו משפחה? איפה הייתה כל הזמן הזה. לא עניין אותה אפילו היכן אני הייתי כשבילתה עם הספרים העקומים שלה.
"בטח שאני שמח, אני פשוט מופתע", נגעלתי מעצמי.
"לא ידעתי שזה מה שאתה רוצה, הבנתי ממך שאת רוצה לחכות שתסיימי את הלימודים"
"כן, אבל החלטתי שזהו עכשיו זה הזמן ורציתי להפתיע אותך", אמרה כממתיקה סוד.
בהחלט הפתעת, חיקיתי בראשי את קולה הרך שהיה מאוס עליי ברגע זה.
אכלנו את הארוחה כשהיא מדברת בלי סוף וכלל אינה מבחינה שמלבד גופי שנכח, לא הייתי איתה כלל.
כשיצאנו החזרתי אותה במהירות הביתה בטענה שאני חייב לרוץ למשרד, כי שכחתי להפעיל את האזעקה.
נסעתי מיד לדירתה של ליאת.
ליאת בכתה. ידענו שאם אתחיל לבנות משפחה עם רינה, זה יהיה סופו של הקשר שלנו.
קומה 12, ליבי החסיר פעימה, ידעתי שלא אוכל לחיות עם זה, זה ירדוף אותי כל ימי חיי.
לעולם לא אהיה מאושר. אימצתי את הורדים לליבי, שואף לקירבי את ריחם הקסום והנעים, ריח אהבתי לליאת. השטן חייך אליי מושיט כף יד גדולה אל הפסגה וליבי נחמץ.
חודש לאחר מכן, היו בידיי כרטיסי טיסה לליאת ולי מזוודותינו כבר היו ארוזות בדירתה של ליאת. לקחתי מעט בגדים חדשים שרכשנו יחד. לא רציתי לקחת דבר מהבית. במשך שבועות ערכתי סידורים אחרונים, מכרתי את העסק שלי, ליאת השכירה את דירתה.
מכתב הפרידה וההסבר לרינה כבר היה מוכן.
באותו בוקר גורלי, הפקדתי בחשבונה את מחצית מסכום המכירה של העסק.
ואולי זו הייתה הטעות שלי..
קבעתי עם ליאת בבית המלון בו לנה בשבוע האחרון, משם נשים פעמינו לשדה התעופה ונתחיל את חיינו החדשים במשותף.
אך דברים הסתבכו.. רינה שהייתה אמורה להיות בעבודה, חזרה בפתאומיות, כשעיניה אדומות מבכי. היא ידעה. ידעה הכל.
התקשרו אליה מהבנק, לשאול אם חפצה לסגור הכסף בפק"מ, חיברה אחד ועוד אחד
הרכיבה פאזל, גם אם חלקי, אך ידעה מספיק כדי לעמוד מולי באצבע מאשימה.
הודיתי בהכל, סיפרתי לה על השתלשלות העניינים. היא בכתה, התחננה, צרחה, איימה, ניסתה הכל, עד הפצצה האחרונה. היא כבר הייתה הרה.
נעמדתי דום, לא יודע מה לעשות.
לא הבנתי מתי.. אחרי לא שכבתי איתה כלל בחודש האחרון, רק רבנו כל הזמן והייתי עסוק בהוצאת תוכניתי אל הפועל, לא העזתי לסכן את זה, עם הריון
"הייתי כבר הרה, אז... במסעדה, פשוט חששתי לספר לך אז.. רציתי שתתרגל לרעיון", הסבירה.
הרגשתי את דמי מבעבע. היא הורסת הכל, הכל.. מוחי צעק, צרח.
פניי הפכו אדומים. "למההההההההה?????????" צרחתי.
מעולם לא הרגשתי כה חסר שליטה, כה קטן..
ידעתי שתינוק משנה את כל התמונה. ליאת לא תקבל את זה.
רינה קפצה עליי, חיבקה אותי בחוזקה. "אני אוהבת אותך, יהיה לנו תינוק, אתה תראה שיהיה בסדר", יללה בקול מעורר חמלה וגועל כאחד.
"עזבי אותי", ניערתי אותה ממני.
היא לא הרפתה, הפעלתי את כל כוחי, העפתי אותה ממני.
אולי קצת יותר מדיי חזק..
היא עפה.. נפלה בחוזקה וראשה פגע בשולחן שעמד יציב במרכז הסלון.
דם החל להתפשט על הקרמיקה הלבנה שתמיד התגאתה בצחותה.
קפאתי על מקומי, מנסה לעכל. ידעתי שאני אמור לרוץ, להגיש עזרה, להזמין אמבולנס, אך קפאתי על מקומי. כל גופי רעד, שמעתי צעקות במוחי, לא צעקותיי שלי, מישהו אחר היה שם וצעק.. תמותי, תמותי כבר, תפסיקי לסבך לי את החיים.
ואני.. אני רציתי לרוץ אליה להגיש לה עזרה. ראשה הסתובב לעברי מביטה בי, עד שמבטה קפא.
קומה 15, אתן לה את הפרחים, הפרחים היפים כאהבתנו ואלך להסגיר את עצמי.
אנשק לה, אאמץ אותה אליי בחוזקה, את האושר שניתן לי ובאכזריות נקטף ממני ואשלח אותה לדרכה.
מותה של רינה ירדוף אותי עד יום מותי וכעת ייחלתי שיגיע היום הזה מהר.
השטן חייך אליי, עומד בפסגה וחושף שיניו המכוערות.
לא יכולתי לסבול מבטו.
האור הבהב 16, הדלתות נפתחו, ליאת עמדה מולי, מעילה כבר עליה. מזוודותינו ניצבו בסמוך לה.
האושר שלי, עמד שם ארוז באריזת מתנה יפה, מחכה לי, רק לי.
עצמתי את עיניי, ראיתי את השטן מועד ונופל כל הדרך לתהום, אולי מישהו שם לו רגל.. פקחתי את עיניי מביט היישר אל עיניה התוהות של ליאתי שלי.
"בואי יפה שלי, יש לנו טיסה בעוד שעתיים".
מוקדש לנאדין, חברתי האהובה.
