היא הייתה הראשונה שענתה לי בצ'אט באותו היום. הראשונה שענתה מזה זמן רב.
"מה אתה מחפש?” היו המלים הראשונות שכתבה.
"אני מחפש אהבה,” עניתי.
"ולמה אתה מחפש אותה כאן?”
"יש בחורות בחוץ שמוצאות חן בעיניי, אבל אני לא יודע איך לפנות אליהן.”
"יש בחורה מסוימת שמוצאת חן בעיניך כרגע?”
"כן, כל יום כשאני נוסע באוטובוס יש מישהי חמודה שנוסעת גם. אני מסתכל עליה, אבל אני לא יודע מה להגיד.”
"פשוט תגיד לה את מה שאתה מרגיש.”
"אבל אני לא יודע מה אני מרגיש.”
"אז תגיד לה את האמת, את מה שאמרת לי עכשיו.”
"ומחר אני אספר לך איך היה?”
"כמובן.”
לאחר מספר הודעות נוספות התנתקתי. רציתי להמשיך את השיחה, להכיר אותה. אבל הרגשתי שמשהו נבנה ביננו, ופחדתי להרוס את זה. למחרתבערב, כשהתחברתי, היא כבר הייתה מחוברת.
"אמרתי לה את האמת,” כתבתי, “והיא אמרה שזה מאוד מחמיא לה, אבל יש לה כבר מישהו שהיא אוהבת. אז שאלתי עליו, והיא סיפרה בפרטי פרטים. היא סיפרה שהיא רואה אותו ומדברת איתו לפעמים, אבל שהוא לא כל כך מתייחס אליה. אני בכלל לא מבין למה נשים אוהבות דווקא גברים כאלה.”
"נשים הם קצת מוזרות לפעמים,” היא כתבה, “אבל אני לא כזו. אני באמת רוצה מישהו שיחבק אותי כל בוקר ויגיד לי שהוא אוהב אותי.”
אני רוצה מישהי שאני אוכל לחבק כל בוקר ולהגיד לה שאני אוהב אותה. להתקשר אליה חמש פעמים ביום ולהגיד לה את זה. רציתי לכתוב אבל פחדתי.
"ולא מצאת מישהו כזה?” כתבתי, במקום.
"כל הבחורים שאני מכירה אותו הדבר. לא אכפת להם מאהבה, רק ממה שאחרים חושבים עליהם.”
אכפת לי רק מאהבה.
"נראה ששנינו לא מוצאים את עצמינו במקום שאנחנו נמצאים בו. ובכל זאת, מה את אוהבת לעשות בזמנך החופשי?”
"אני אוהבת בעיקר לשמוע מוזיקה ולהיות עם אחותי. אנחנו יוצאות לטייל הרבה ביחד.”
"אני גם אוהב לטייל, במיוחד בפארק בקצה של גבעתיים שיש בו אגם גדול באמצע. אני אוהב לזרוק פירורי לחם לברווזים ולהסתכל על שדות השיבולים שאחריו.”
"אני גם הולכת לשם לפעמים! בעיקר בערב עם אחותי אחרי שהיא חוזרת מהעבודה או מתעוררת מהבילוי של שישי בלילה.”
"לאן היא הולכת ביום שישי?”
"למקומות הרגילים בתל אביב.פאבים באלנבי, דיזינגוף. בדרך כלל היא חוזרת בבוקר ולפעמים אני שוכבת במיטה ערה בשעות האלה."
"אם הייתן מגיעות לפארק כמה שעות קודם, או אני כמה שעות מאוחר יותר, אולי היינו רואים אחד את השנייה.”
אולי נפגש שם רציתי לכתוב, אך הרגשתי שהבניין הגבוה הוא כמו מגדל שראשו מגיע עד מעל לעננים והוא מתחיל ליטות ימינה ושמאלה. נאחזתי בשולחן המחשב בכוח בשביל לא ליפול. כשהרצפה התחילה להתייצב הדלקתי סיגריה ושאפתי את העשן עמוק פנימה. רעד נעים הציף אותי והחדר התחדד.
"אולי תוכלי ללמד אותי יותר על נשים אם נפגש? נוכל להתחיל עם בחורות ביחד?"
בשביל שהחדר לא יתחיל להסתחרר שוב התמקדתי בעשן הסיגריה שהתמר מעלה ומחוץ לחלון, אל בניינים הגבוהים של העיר.
"בסדר," היא כתבה לבסוף.
קבענו בפארק בשבת בבוקר, ליד שדות השיבולים. ברגע הראשון שראיתי את רוני זה היה כמו חור שחור שנפער מעליי, סוחף אותי פנימה. זכרונות של סיגל, הבחורה שאהבתי בחטיבה ובתיכון, חלפו לפניי בזה אחר זה. שש השנים בבית הספר שצפיתי בה בלי להגיד מילה, עיניי כולם נשואות תמיד אל יופיה בלי שתדרוש דבר. ראיתי בבהירות את הצגת סיום התיכון, כאשר היא עמדה בכניסה לאולם בזרועות החבר שלה. את כנס המחזור, כאשר היא ישבה עם בעלה ושני ילדיה.
והנה היא עמדה שוב לפניי. לא סיגל, אך היא הייתה באותה תקופה של פריחה מוקדמת שבה הכרתי את סיגל לראשונה. היא הביטה אל שדות השיבולים, שיערה הזהוב גולש בחופשיות על כתפיה ובמורד גבה. גזרתה הייתה כה צרה שיכולתי להקיף אותה ביד אחת. היא לבשה ג'ינס וחולצה קצרת שרוולים. עמדתי שם, מרחק כמה צעדים ממנה, פי פתוח קמעה ושפתי התחתונה רועדת.
"זה אתה?" היא סובבה את פניה אליי והביטה בי בעיני תכלת בהירות.
"כן, זה אני."
"חשבתי שאתה הרבה יותר צעיר. אתה כותב ממש כמו נער."
"ואני חשבתי שאת יותר מבוגרת. בת כמה את בעצם?"
"שלוש – עשרה. ואתה?"
"ארבעים."
העשורים ניצבו ביננו כשורת מגדלי אבן קודרים.
"נוכל להגיד שאני הבת שלך," היא אימצה חיוך לפניה.
"זה קצת מוזר שאני אתחיל עם בחורות ביחד עם הבת שלי."
"אני אוכל להגיד שאני מחפשת חברה בשביל אבא," היא אמרה בקול מתוק, והחומות שהגנו עליי התמוססו ללא כלום.
"אבל מה אני צריך להגיד?"
"פשוט תעשה את מה שאני אומרת," היא הסתובבה לכיוון הפארק ואני אחריה, "למשל האישה הזו שם," היא הסתכלה לכיוון של אישה בת כשלושים שישבה לבדה על ספסל. היא ישבה רגל על רגל, נשענת על תיק מסמכים מעור שלצידה, ודיברה בפלאפון במהירות. היא לבשה חצאית וז'קט מכופתר בצבע ב'ז, לרגליה גרביונים בהירים.
"היא נראית לי עסוקה," אני אומר.
"היום יום שבת. האישה הזו בטוח פנויה. פשוט תשב לידה, תכחכך ותגיד שהחצאית הזו לא הולמת אותה."
ראיתי את הציפייה שבעיניה של רוני וניגשתי אל האישה. כשהתיישבתי היא הביטה בזוית העין לכיווני.
"החצאית הזאת לא מתאימה לך," אמרתי. היא הביטה לתוך עיניי לרגע, ולאחר מכן השפילה את מבטה אל החצאית.
"אתה באמת חושב ככה?"
"כן. היא בכלל לא מתאימה לך."
"אתה יודע מה," היא הרימה את עיניה חזרה אליי וחייכה קלות, "החולצה הזו גם לא מתאימה לך בכלל, וגם המכנסיים, מר-"
הצגתי את עצמי והושטתי את ידי אליה, והיא לחצה אותה כאילו היינו בפגישה עסקית.
"אני נעמי, נעים להכיר."
היא הורידה את הפלאפון, אך לא ידעתי מה להגיד עוד.
"אני צריך ללכת," קמתי וחזרתי אל רוני.
"לא ידעתי איך להמשיך את השיחה," אמרתי בעוד שנעמי קמה, החטיפה מבט לכיווני והתחילה להתרחק מאתנו.
"בוא אתי, אני אראה לך," רוני אמרה, צעדה אל נעמי ונעמדה מולה.
"את פנויה, נכון?" היא שאלה.
"כן, אני פנויה," נעמי אמרה בחיוך, "ומי את?" היא שאלה, כאילו דיברה עם ילדה קטנה.
"אני הבת שלו, רוני," היא אמרה בחיוך.
כן, זו הבת שלי," אמרתי והנחתי את ידי על כתפה המרוחקת ממני. הרגשתי את עורה הרך תחת החולצה הדקה העולה ויורדת עם נשימותיה. ריח חזק של דשא רענן חדר דרך נחיריי, אך נראה היה שזהו דשא רחוק יותר מזה שבפארק.
בארץ רחוקה, מעבר לאופק, ישנו מקום ובו שדות דשא אינסופיים מוצפים באור שמש חמימה.
"את ילדה מאוד חמודה," האישה אמרה לה, בעוד שהיא כרכה את ידה סביב מותני וטופפה עליה קלות באצבעותיה. הרגשתי שהאדמה מלפניי מתרוממת, ואם לא ידי על כתפה הייתי צונח אחורה ומטה עד אינסוף, כמו ירח הסובב את כדור הארץ.
"אתם צריכים להפגש, אבא גם פנוי," רוני אמרה.
"רק רגע, מה בדיוק אתה עושה בחיים?" נעמי שאלה אותי.
"אני בעיקר מחפש את התשוקה הזו, שגורמת לך להרגיש שהעולם סביבך נעלם לחלוטין, שהכל חסר משמעות חוץ ממנה. אתה מרגיש אותה בוערת, שורפת את דרכה אל המעיים דרך העור והעצמות," המלים זרמו מתוכי כמו מתוך אמבטיה מלאה במים שהפקק שלה נפתח, "ומה את עושה בחיים?"
היא הביטה אליי בעיניים פקוחות לרווחה, ורק אחרי רגע ארוך ענתה, "אני מנהלת זוטרה בחברת הייטק, יש כמה עשרות עובדים תחתיי."
"מרשים. בטח יש לך אופי חזק."
"אתם צריכים להפגש," רוני אמרה שוב, "את יכולה היום בערב?"
"כן, אני יכולה," נעמי חייכה אליה.
היא ציינה שם של פאב בדיזינגוף, "זה לא רחוק מהבית שלי ואני הולכת לשם עם קולגות לפעמים."
הנהנתי בהסכמה .
"מצוין, אז נפגש שם בשמונה," היא אמרה והלכה.
אני ורוני המשכנו לעמוד לרגע ארוך כשידי על כתפה וכף ידה נוגעת במותני. כמהתי לחבק אותה, להרגיש את נשימותיה כשהגוף שלה צמוד לשלי.
"כדאי שאני אלך," אמרתי, "אני אצטרך לברר איפה הפאב הזה ולהתכונן."
"כדאי שגם אני אחזור לפני שאחותי תתעורר," היא אמרה, "אבל תתקשר אליי ותספר לי איך היה."
ראיתי רמיזה של עצב בעיניה, והכמיהה שלי אליה בערה באש חזקה אפילו יותר.
אני ונעמי נפגשנו בערב בפאב וישבנו זה מול זה בצמוד לשולחן עגול. הזמנתי קפה, והיא הסתכלה עליי בעיניים צרות והזמינה קוקטייל.
"אתה לא תאמין איזה שבוע היה לי בעבודה," היא אמרה, והתחילה בתיאור ארוך של מי אמר מה, לעתים מפסיקה בשביל ללגום מהמשקה שלה. החזקתי את כוס הקפה בידי וניסיתי להקשיב לדבריה, אך במהרה איבדתי ריכוז והבטתי על הזוגות שישבו בפאב.
"אבל בסך הכל, אמרתי," לאחר שהבחנתי שהיא סיימה לדבר, "את לא מרגישה שכל הימים הם אפורים, זהים אחד לשני? שאת צריכה תשוקה שתחייה אותך, שתהיה בשבילך כמו אוויר לנשימה?"
"אתה ממש דמות מרומיאו ויוליה."
"בהחלט יכול להיות. האהבה הכי חזקה היא לפעמים דווקא במקומות שבהם היא אסורה."
"אבל בכל זאת, אנחנו צריכים גבולות, לא הכול מותר ונכון."
"את בן אדם מאוד שמרני אם את חושבת ככה."
"דווקא להפך. בדיוק עמדתי להציע שנמשיך את השיחה הזו אצלי בבית."
שילמנו כל אחד על עצמו ותפסנו מונית אל הבית שלה.
"אני מרגישה קצת מסוחררת," היא אמרה כשהתחלנו לנסוע, והשעינה את כף ידה על ברכי. לאחר כמה רגעים היא הסתכלה על נהג המונית שחום העור דרך המראה. הוא לבש ג'ינס וחולצה כחולה מכופתרת בעלת שרוולים ארוכים.
"מה שלומך?" היא שאלה אותו.
"הכל בסדר, הרבה נוסעים היום," הוא ענה במבטא ערבי קל וחייך אליה דרך המראה. היא חייכה חזרה ואני הנחתי את ידי על כתפה.
כשהמונית עצרה היא יצאה מיד והשאירה אותי לשלם.
"בהצלחה אחי," הנהג אמר וקרץ אליי דרך המראה, "רואים שהיא לא קיבלה הרבה זמן."
"לילה טוב," אמרתי. לא ידעתי אם להגיד לו תודה.
עלינו שני גרמי מדרגות אל הדירה שלה. בסלון הייתה ספה לבנה שישבנו עליה, מלפניה היו שולחן נמוך דמוי עץ (שהיא הניחה עליו שתי כוסות שתייה) וטלוויזיה גדולה, ועל הקירות שהיו צבועים בצהוב בהיר היו תלויים מספר ציורים מפורסמים של אגרטלי פרחים ונופים. היא התיישבה לידי, מניחה את רגליה על צידה השני של הספה. היא נשענה שוב על הברך שלי, והרימה את פניה אליי. ידעתי שאני צריך לנשק אותה וזה מה שעשיתי, אך השפתיים שלה היו חסרות רגש, כאילו היו חפץ רך.
הפלאפון שלי צלצל. הוצאתי אותו מהכיס וראיתי שזו רוני.
"זו הבת שלי," אמרתי לנעמי ועניתי.
"היי, רק רציתי להתקשר לפניי שאני הולכת לישון ולשאול איך היה," הקול שלה גרם להכל לקפוא במקום סביבי.
"תמסור לה דרישת שלום," קולה של נעמי פילח את הדממה.
"אתה אצלה בבית?" רוני שאלה.
"כן."
"אז... תהנה," היא אמרה וניתקה.
נעמי נישקה את הצוואר שלי, ועם האצבעות שלה ליטפה את הבטן שלי מתחת לחולצה וירדה אל המכנסיים. כרכתי את זרועותיי סביבה וחיבקתי אותה.
"מה אתה עושה?!" היא שאלה בחדות.
"בואי פשוט נתחבק," אמרתי לה.
"תראה, אתה רוצה שנעשה את זה או לא?" היא אמרה, מתרחקת ממני.
"אני לא בטוח," אמרתי. נעמי השתתקה לרגע ארוך והשפילה את מבטה.
"איך זה שכל פעם נופלים עליי מוזרים כאלה?" היא שאלה בלי להסתכל לכיווני. "תלך," היא אמרה בקול שטוח, מרימה את מבטה ונועצת אותו בי. היא ליוותה אותי אל הדלת ונעלה אחריי מייד.
עמדתי במסדרון החשוך ולרגע שכחתי מאיפה הגעתי ולאן עליי ללכת. רציתי לדבר עם רוני, אבל לא רציתי להתקשר ולהעיר אותה.
לקחתי מונית הביתה. כשהגעתי לדירה התיישבתי ליד שולחן האוכל והדלקתי סיגריה. למחרת התעוררתי כשעוד היה חשוך בחוץ והכנתי לעצמי קפה, ישבתי על המיטה בחדר שלי והסתכלתי מחוץ לחלון מעל הבניינים, על השמיים המתבהרים עם הזריחה. רק אחרי שעליתי לאוטובוס וראיתי את הבחורה שהייתה מוצאת חן בעיניי, הבנתי שמשהו השתנה. האנשים סביבי היו חלולים - גזירים מקופסת קרטון, והבחורה – בסך הכל עוד גזיר שנצבע בצבעים עזים של מרקר.
אחרי הצהריים התקשרתי אל רוני .
"אני רוצה לספר לך מה היה אתמול," אמרתי.
"בסדר, אני יכולה היום בערב."
"בשבע, בפארק?"
"בפארק," היא אמרה וניתקה.
כשהגעתי הבחנתי בה יושבת על הספסל שבו הכרתי את נעמי. היה רמז לניצוץ בעיניה, אך נראה שערפל מנע ממנו מלחדור החוצה.
"אז, זיינת אותה?" היא שאלה מייד כשהתיישבתי לידה. הרגשתי משותק לרגע.
"לא, לא יכולתי," אמרתי, מסתכל לכיוון אחר.
"לא עמד לך או משהו?" המשכתי להסתכל הצידה בשתיקה.
"אתה יודע," הרגשתי לרגע את אצבעותיה הנוגעות בכתפי ורעד חלף בי עד לכפות רגליי. סובבתי את פניי אליה, ונתקלתי בעינייה המביטות הישר לתוכי. "אני שומעת אנשים מדברים מסביב, אני יודעת מה זה להזדיין."
אני לא יודע מה זה להזדיין, לא יכולתי להגיד את זה לה. מעולם לא עשיתי את זה.
הפלאפון שלה צלצל והיא ענתה.
"יצאתי עם חברות," רוני אמרה, "אני אחזור קצת מאוחר יותר. טוב אני צריכה ללכת, ביי ביי."
"זאת הייתה אחותי," היא אמרה. "ולך יש משפחה?"
"ההורים שלי מתו, ואין לי אחים. יש לי דודים רחוקים אבל אני לא בקשר אתם."
"איך אתה מסתדר, לגמרי לבד?"
"בהתחלה היה לי קשה. להורים שלי לא היה הרבה כסף והם לא השאירו שום דבר אחריהם. אבל לא הייתה לי ברירה אז למדתי מה מותר ומה אסור, איך לחסוך כסף ואיך לשלם את החובות שלי. אחרי שישנתי שלושה שבועות על מגבות מחוץ לתחנה מרכזית הבנתי שאני חייב ללמוד איך להסתדר בעצמי."
"הייתי רוצה לחיות בחוץ. זה נראה לי כל כך נפלא, שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ואף אחד אף פעם לא מפריע לך."
"אל תעשי את זה," אמרתי בחדות, "אני ראיתי בני נוער שגרים בחוץ ואין להם שום חופש בכלל. זה יותר כמו תהום ללא תחתית שהם רק נופלים בה למטה ולמטה. כולם שם מתחילים לעשן ולהשתמש בסמים. ולמה בעצם כל כך לא טוב לך בבית?"
"אני מעדיפה שלא לדבר על זה. אבל תדע שאם לא אחותי כבר מזמן הייתי בורחת משם."
הנחתי את ידי על גבה וחיככתי אותו בעדינות. היא הצמידה את האף שלה לכתף שלי ויכולתי להרגיש את נשימותיה החמות. נישקתי את השיער הרך שלה ושאפתי את הריח שלו.
שדות הדשא אינסופיים כמעט, אך באופק, מעבר לערפל ומתחת לשמיים סוערים, ישנו רמז לתחילתן של גבעות.
היא הניחה את שתי רגליה מעל לברכיי והתכווצה לתנוחה עוברית כמעט. החזקתי אותה על ברכיי והתחלתי לנדנד אותה בעדינות. הבחנתי שהפארק מתרוקן לאטו מאנשים, עד אשר לא היה אדם מלבדינו.
היא הצמידה את פניה לחזי לרגע ארוך, ואז הרימה אותן והסכלה לתוך עיניי. שפתייה היו כה קרובות לשלי שהרגשתי אותן מעקצצות. קירבתי את פניי אל פנייה, והרגשתי לראשונה את שפתיה הרכות.
הרוח מסיטה את העננים הסוערים לשתי חומות, מפלסת שביל ביניהם הנמשך עד לתחילת הגבעות.
"לא, זה אסור," הרחקתי את פניי ואמרתי בלחישה.
"אבל זה מרגיש כל כך טוב," היא אמרה, מצמידה את שפתייה העדינות לשלי.
העולם הסתובב ושכבנו על הדשא, היא רוכנת מעליי. השמש השוקעת האירה הכל בצבעים בוהקים, את העלים שעל הדשא סביבנו באינספור גוונים. כאשר שפתיה נפרדו משלי הצבעים דהו והרגשתי חנק עולה בגרוני, אז כרכתי את זרועותיי סביבה והיא קירבה את פניה חזרה אליי. חושך ירד סביבנו, והיינו מוארים רק באור חיוור של פנס מרוחק.
לפתע שמעתי קולות רמים, צעירים. פקחתי את עיניי והבחנתי בחבורת נערים המתקרבים אלינו. הדפתי את רוני במהירות והתיישבתי במקומי. הם עמדו קרוב אלינו בשתיקה מחרידה. באור הקלוש שבקע מהפנס שמאחוריהם הם נראו כצללים עומדים, מעוותים. היא אחזה בידי, אך הרעד השתלט עליי והרפתי ממנה.
"אני חייב ללכת," אמרתי ובלי להסתכל עליה קפצתי לרגליי והתחלתי לרוץ בכיוון ההפוך מהם. בכל פינה בדרך לביתי שמעתי צעדים רמים, מבטיהם של העוברים ושבים ננעצו בי בהאשמה.
קפצתי שתיים – שתיים את גרמי המדרגות עד לדירה שלי, ונעלתי את הדלת מאחוריי. נחתתי על הכיסא שליד שולחן האוכל, משלב את המרפקים על השולחן ומתנשף בכבדות. אסור שזה ימשך, אמרתי לעצמי. אסור שזה ימשך. שכבתי בחושך במיטתי, שומע את הפלאפון מצלצל כל כמה דקות.
ביום שלמחרת ישבתי במושב האחורי של האוטובוס והנמכתי את ראשי, מקווה בכל ליבי שאף אדם לא יישב לידי ויאשים אותי במה שעשיתי. הרגשתי לבדי על סירת הצלה, הספינה טבעה וראיתי חוף נטוש במרחק, אך הסחף חזק מדי, וככל שחתרתי הצלחתי בקושי להשאר במקום. לאחר כמה ימים היא הפסיקה להתקשר, ותחושת מחנק עזה עלתה בגרוני. האוויר המלא בעשן המכוניות מילא הכל סביב, מגיע עד לחלונות ביתי ומאיים להכנס פנימה. התעוררתי באמצע הלילה והרגשתי שאני נמצא בבניין מקרטון, והעיר היא רק מודל בתערוכה. הרמתי את התריס ושכבתי על גבי על המיטה. הבטתי אחורה אל מחוץ לחלון, מבחין בחלונות הבניינים המוארים בחשיכה ובעננים האפורים כהים הדואים מעל לגגותיהם, הירח הכמעט מלא נחשף לאטים מביניהם. הסמן של הטלפון הנייד נמצא על שמה של רוני, ומספר פעמים לחצתי על כפתור החיוג וניתקתי. לבסוף הצמדתי אותו לאוזני ושמעתי את נשימותיה מהעבר השני.
"הייתי חייב לשמוע את הקול שלך," אמרתי.
"תקשיב, אני יודעת שאנחנו לא יכולים להיות ביחד," היא אמרה, "אבל מה דעתך להכיר את אחותי? אני חושבת שתהיו מתאימים."
יכולתי לדמות את השתיקה המביכה שתהיה ביני לבין אחותה.
"אני לא בטוח," אמרתי.
"שווה לפחות לנסות, לא? תבוא אלינו הבייתה מחר בערב ואני אכיר ביניכם."
"אבל מה לגבי ההורים שלכן?"
"אל תדאג, הם לא בבית בשעות הערב."
גם אם זה לא ילך – חשבתי - לפחות אני אזכה לראות אותה.
"בסדר," אמרתי, "אני אבוא בשמונה."
"מצוין, נראה אותך שם," היא אמרה את הכתובת וניתקה.
למחרת בשמונה בערב , עמדתי לפני בית קטן בן קומה אחת. עברתי גינה מגודרת, צחיחה מלבד עשבים שוטים. כיסא פלסטיק בודד עמד ליד דלת הכניסה לבית, ודפקתח עליה פעמיים. לאחר רגע הדלת נפתחה ורוני עמדה בפתח. היא לבשה ג'ינס וחולצה שחורה עם סמל בית ספר שהבליטה את שדיה הקטנים, לעיניה צללית כחולה בהירה. עם החיוך שלה קרן שמש הציפה כל חלקיק בגופי.
"היי! בוא תיכנס," היא פתחה את הדלת לרווחה. אישה צעירה ונאה ישבה ליד שולחן במרכז חדר המגורים.
"תכיר, זו אחותי," היא אמרה, סוגרת ונועלת את הדלת מאחוריי. הצגתי את עצמי והתיישבתי בכיסא בצלע סמוכה לה של השולחן.
"תרצה לשתות משהו? אולי תה?"
הנהנתי והיא הלכה אל המטבחון שליד דלת הכניסה. בצידו האחר של החדר הייתה ספה ומולה טלוויזיה דלוקה. מלבד מספר שידות קירות חדר המגורים היה ריק, לא הייתה אף תמונה או עציץ. מירב, אחותה, לגמה משקה מספל והסתכלה על מסך הטלוויזיה. רוני הניחה כוס תה לידי בחיוך והתיישבה מולי בצידו השני של השולחן.
"תזכירו לי איך הכרתם?" מירב שאלה והסכלה ישר לתוך עיניי.
"דיברנו הרבה בצ'אט וחשבתי שהוא יהיה ממש מתאים לך," היא ענתה במקומי, "אז הזמנתי אותו אלינו."
"אתה באמת גולש במקומות האלה בגילך?" היא הצרה את עיניה.
"לפעמים," אמרתי והשפלתי את עיניי לשולחן.
"ומה אתה עושה בחיים חוץ מלגלוש בצ'אט?"
"אני אוהב לקרוא –"
"באמת? גם אני," רוני אמרה, בדיוק כשהבנתי שלא קראתי עמוד מאז שהכרתי אותה. "מה אתה אוהב לקרוא?"
"יותר מעניין אותי לדעת במה אתה עובד," מירב אמרה.
"אני עובד במשרד. מתייק ומדפיס בעיקר. ובמה את עובדת?"
"אני עובדת כקופאית, אבל גם לומדת מנהל עסקים במכללה. אני לא מתכוונת להשאר בעבודה הזאת כל החיים שלי. ולך אין שאיפה להתקדם בחיים מעבר ללהיות פקיד?"
אני רוצה לאהוב, הרגשתי שלא אוכל להגיד לה את זה בלי לספוג מטח ביקורת. הנחתי את כפות ידיי על השולחן, מופנות כלפיי מטה, הסתכלתי עליהן ודמיינתי שהן שקופות.
"אני הולכת לרגע לשירותים," רוני הודיעה, מסיטה את מבטה של מירב ממני. האור נדלק בחדר האמבטייה.
"למה ההורים שלכן לא בבית עכשיו?" אזרתי אומץ ושאלתי.
"אבא שלנו בטח שותה באיזה קיוסק בתחנה המרכזית, או בבית של אחת מהשרמוטות שמסתובבות שם," היא אמרה כבדרך אגב. "הייתה תקופה שאמא שלנו הייתה נשארת לבד בבית ומוציאה את הכעס שלה עלינו, אבל אחרי שהיא תפסה אותה עם אחת מהן היא התחילה לצאת בעצמה. כששניהם בבית בשעה כזו הם רבים. בהתחלה הוא היה צועק עליה בחזרה, אפילו הרביץ לה כמה פעמים. אבל אחר כך נמאס לו, ומאז כל פעם שהיא מתחילה הוא יושב מול הטלוויזיה ומתעלם ממנה. היא לא מתגרשת ממנו רק בגלל שהיא יודעת שכל הגברים שהיא מכירה הם אותו הזבל כמוהו. והסיבה היחידה שאני נשארת בבית היא בשביל לשמור על אחותי," במילה האלה היא מזעיפה את מבטה אליי, לא מרפה את עיניה ממני.
המים בשירותים ירדו, ולאחר כמה רגעים רוני יצאה.
"בואו נראה קצת טלוויזיה," היא אמרה.
"הוא בדיוק התכוון לעזוב," מירב אמרה.
"אני בטוחה שהוא יכול להשאר עוד קצת."
מירב התיישבה במרכז הספה, לא מותירה לנו ברירה אל להתיישב משני צידיה. לרגע עיניי נפגשו עם עיניה של רוני, וראיתי את הבוהק שבהן. אך מירב הבחינה במבטי ונעצה בי את עיניה. ישבתי קפוא במקומי, מביט לנקודה מעל לטלוויזיה, מבחין בטשטוש בתמונה הרצה. רק כאשר ראיתי בזווית עיני שרוני מניחה את ראשה על כתפה של אחותה, היא נשענה לאחור על הספה ומבטה התרכך.
"אני באמת צריך ללכת עכשיו," אמרתי לבסוף. רוני ליוותה אותי אל הדלת ופתחה אותה בשבילי. כאשר חציתי את הפתח הסתובבתי להגיד שלום. רוני לא אמרה דבר, רק הסתכלה עליי במבט חולמני.
בין שתי חומות העננים נראות שתי גבעות מעורפלות וקרן אור בודדת הנוצצת מביניהן.
העולם סביבי התפורר מלבד דמותה העומדת בפתח הבית.
שלושה לילות לאחר מכן, שכבתי בחושך במיטה והבטתי בעשן הסיגרייה המסתלסל מחוץ לחלון, אל תוך שמי הלילה. הרגשתי שהתברכתי בקרן אור בודדת שהציצה היישר אליי מבין העננים, אך עתה הם נסגרו וכל מה שנותר זה להלך כעיוור קדימה, לחפש כל חיי את קרן האור שלא אראה שוב.
הפלאפון צלצל. שכבתי במיטה, חשיכה מסביבי מלבד האור הבוקע מהפלאפון המצלצל בידי, שמה מואר על הצג. הרגשתי את עצמי שוקע. לא כדאי שאענה, אמרתי לעצמי, אך הבנתי לפתע שאולי היא לא תתקשר שוב. היא תמצא בחור בגילה והם יטיילו ביחד לאורך החוף בחשיכה, ישבו על סלע ליד הים ויקשיבו לרחש הגלים. היא תניח את ראשה על כתפו, תחזיק את ידו בידה ותגיד לו שהיא אוהבת אותו.
אולי לא אשמע ממנה שוב לעולם, הבנתי. קירבתי את הפלאפון לאוזני.
"היי, " היא לחשה. שמעתי את נשימותיה המהירות מהעבר השני, ולפתע נשמעת שם צרחה, כמו מסור החורק על מתכת, וקול של צלחת מתנפצת לחתיכות.
"זה ההורים שלי," היא הסבירה לפני שהספקתי לשאול. "כל כך הייתי רוצה שתהיה כאן עכשיו."
נשמעה חבטה של פתיחת דלת.
"לאן את הולכת?! " נשמע קול עמוק של גבר.
"נמאס לי מהזונות המלוכלכות שלך!" נשמע הקול הצורם.
"את לא הולכת לשום מקום," הקול העמוק פקד עליה.
"אני מתכוונת לזה! אני עוזבת אותך!!!" הקול הצורם נשמע בצווחה ולאחר רגע הדלת נתרקה, אך לאחר כמה שניות נפתחה ונתרקה שוב.
"הם הלכו," רוני אמרה, "אתה יכול לבוא? בבקשה."
נזכרתי במגע אצבעותיה הרכות ושיער ידיי נסמר.
"מה לגבי אחותך?"
"היא אצל חברה. היא לא תגיע עד מחר בערב. ואני מפחדת לצאת מהבית לבד בלילה."
"בסדר, אני בא," אמרתי וניתקתי.
קמתי והחלפתי לגי'נס וחולצה מכופתרת. הרחובות היו ריקים כמעט מאנשים. רק כשהגעתי לשכונה שלה הבחנתי מדי פעם בגברים בודדים, יושבים בגנים חשוכים וספסלים ליד הרחוב, רובם עם סיגריה דולקת בידם. כל אחד מהם נעץ בי מבט כאשר עברתי לידו.
נקשתי בדלת ולאחר רגע היא נפתחה ורוני עומדת בפתח. היא לבשה חולצה קצרה עם כיתובת של מיקי מאוס ותחתוניי בוקסר. פניה התבהרו מיד כשהיא הבחינה בי.
עם הרוח העננים הקודרים מוסטים מהגבעות ומעליהן נגלים שמי תורכיז צלולים.
"בוא, תיכנס," היא אמרה, נועלת את הדלת מאחוריי. היא לקחה את ידי והובילה אותי לחדרה. הרגשתי שרגלינו ניתקות מהאדמה ואנחנו מרחפים מעלה ומטה כמו עפיפון שהשתחרר לתוך שמי הלילה.
היא סגרה את דלת חדר השינה שלה, ועמדנו בחושך כמעט מוחלט זה מול זו, קרני אור בודדות חודרות דרך החריצים שבתריס הסגור. היא הצמידה את שפתיה לפי ופתחה את הכפתורים שבז'קט שלי, והנחתי לו להשמט לרצפה. היא הצמידה את שפתיה לחזי בנשיקות קטנות, לפני שהיא הרימה את ידיה והמתינה שאוריד את החולצה ממנה. לרגע היא מסכה את חזה החשוף בזרועותיה, אך לאחר מכן נצמדה אליי והרגשתי את שדיה הקטנים והרכים. הורדתי את ידיי במורד גבה ותחת תחתוני הבוקסר שלה.
"אתה יכול להוריד אותם," היא אמרה. הפשלתי את תחתוניי הבוקסר ממנה והם נשמטו לרצפה. היא פתחה את כפתורי הג'ינס שלי והורידה אותם יחד עם תחתוני. הזיקפתי עלתה בי כמו חץ המשלח אותי קדימה ללא שליטה.
היא ליטפה את ביטני וירדה עם ידה מטה, "אני יכולה?" היא שאלה.
"בטח," עניתי בלחישה, והיא כרכה את אצבעותיה סביב איבר מיני.
החדר התחיל להסתחרר באיטיות בעודה מקרבת את ערוותה אליי. היא נשכבה על גבה על המיטה, ואני נשכבתי מעלייה והחזקתי אותה בזרועותיי. היא הובילה את כף ידי הרועדת אל הפתח שבערוותה הריקה כמעט משיער, והרגשתי את הרטיבות באצבעותיי, אך נראה שזה לא הביך אותה. הכנסתי את איבר המין שלי פנימה באיטיות, ולאחר רגע היא נרעדה ופלטה לחישה של כאב.
"תן לי כמה דקות," היא אמרה. יצאתי ממנה והיא נשכבה על צידה בקצה המיטה. נשכבתי על גבי והחדר הסתובב כאילו היינו בלב ספינה בלילה סוער. לאחר כמה דקות היא התיישבה מעליי והובילה אותי לתוכה בעדינות. היא נשענה אליי ואני החזקתי את גופה בידיי. הרגשתי שאנחנו מתמוססים לגוף אחד.
מעבר לגבעות ישנו יער רחב ידיים, ובמרכזו בית אבן קטן ומואר שעשן מסתלסל מערובתו. גרים בו גבר ובחורה. בכל בוקר הגבר יוצא לצוד ולאסוף עצים, והבחורה אוספת פירות יער ופטריות ומושה מים מהנהר הסמוך. בכל ערב הם שוכבים יחד על שטיח הפרווה ליד האח הבוערת, עירומים.
לפתע נשמע סיבוב המנעול של הבית, וגל שחור גאה במרכז בטני מתוך תהום עמוקה בתוכי. רוני נשכבה בבהלה לצידי. הדלת נפתחה ונסגרה, המנעול הסתובב, וצעדי עקב התקרבו אל דלת החדר. הידית ירדה ונשמע קולה של אחותה.
"אמא התקשרה אליי שהיא לא חוזרת היום, אז באתי מיד," הדלת נפתחה לרווחה ואור מחדר המגורים הציף את המיטה. עיניה של מירב נפערו בתדהמה כשהיא הבחינה בגופותינו העירומים.
"אני לא מאמינה שעשית את זה!" היא נעצה את מבטה בי. היא נעלמה מהכניסה לחדר, אך לאחר רגע נשמע קולה, "משטרה שלום, יש כאן איש ששכב עם אחותי. היא היא בת שלוש – עשרה," המלים היו כמו חצים המפלחים את בטני. רוני קמה והתלבשה במהירות, אך אני לא הייתי מסוגל לזוז ממקומי.
בקצה היער ישנו הר שבראשו לוע עמוקה. מתוך הלוע פורץ נוזל שחור סמיך ומבעבע המציף את היער ואת בית האבן, את ההר עצמו ואת הגבעות הרחוקות. הוא ממשיך וגואה עד אשר הציפורים עצמן חוששות שלא ימצאו מסתור בשמיים.
נוזל שחור וסמיך מילא את קיבתי והתחיל לעלות בגרוני. מירב חזרה ועמדה בפתח החדר ורוני ניצבה מולה. הרמתי את עצמי מהמיטה וכרעתי אל הבגדים שלי, מאמץ את כוחי בשביל ללבוש אותם.
"את לא יודעת מה אני מרגישה כלפיו!" רוני זעקה.
"אני יודעת בדיוק מה את חושבת שאת מרגישה! " מירב ענתה בקול נחרץ, "תאמיני לי שאת לא יודעת מה זו אהבה! אני יודעת כמה הכל קשה בשבילך, אבל תזכרי שגם אני גדלתי באותה משפחה, ולי לא הייתה אחות גדולה שתגן עליי. בעוד כמה שנים את תביני שאני צודקת."
"בבקשה תתני לו ללכת!" היא אמרה בתחינה.
"לא! הוא ידע בדיוק מה הוא עושה, והוא ניצל את המצב שלך בשביל לספק היצרים החולניים שלו. אין שום סיכוי בעולם שאני אתן לו ללכת."
הנוזל השחור בעבע בתוכי, עומד להתפרץ דרך חללי הפה והאף. לא הצלחתי לעצור את הרעד שהתעורר בי וכרעתי על שתי ברכיי, אוחז בידה של רוני. כף ידה הקטנה לחצה חזרה באותה העוצמה, מחזיקה אותי מלהתמוטט. שמעתי בטשוש את הפצרותיה ואת תשובותיה הנחרצות של אחותה.
כאשר השוטרים הגיעו לא אמרתי מילה, רק אחזתי בידו הגדולה של השוטר שמולי והרמתי את עצמי בעזרתה, לפני שהוא כבל את ידיי באזיקים. בשארית כוחותיי הסתובבתי והבטתי לתוך עיניה של רוני.
"אני אוהב אותך," הצלחתי להגות את המלים בלחישה, ואני לא יודע אם היא שמעה אותי, אך מהדמעות והניצוץ שבעיניה יכולתי להבין שהיא מרגישה את אותו הדבר.
הנוזל השחור מציף את היבשה ומגיע לתחילתו של ים. עם ההתנגשות המים עולים בגל אדיר, המסתלסל בצמוד לנוזל השחור אל השמיים. מים רבים מתאדים ויורדים כגשם, והנוזל השחור הופך למטר מטאורים היורדים אל תוך הים ויוצרים בו התפרצויות אדירות. לבסוף האבנים שוקעות לתוך הים. לאורך ארץ חשוכה נותר ים שקט, תחת שמיים נטולי כוכבים.
