המשך הפגישות מהקטע "משהו טוב"..

ראיתי אותו באודיטוריום של המכללה, וכי זאת היתה שעת ערב, לכשסיימתי ללמוד ירדתי במדרגות באתי לצאת מהדלת לקור שבחוץ.

נעצרתי, ראיתי אותו, את הבחור שלומד איתי החלטתי לגשת אליו.

הוא עמד שם והגוף שלו פנה לכיוון שלי הוא הסתובב אלי, לכשהתקרבתי אמרתי לו בחיוך "היי" חטוף כזה.

שאלתי אותו מדוע הוא לא בא לשיעור והיכן הוא נעלם

הוא הביט בי ואמר שהיה עסוק כי התפנה לחפש דירה ועכשיו הוא מצא, בירכתי אותו בשעה טובה, וחייכתי כך גם הוא.

עמדתי ולא רציתי ללכת נראה שגם הוא נהנה מהמצב החדש ששתינו עומדים שם בחוסר מעש, ולא עושים כלום כמו משועממים באמצע כולם. אבל לא היה אכפת לי ואולי גם לו לא.

הוא שאל מה שלומי שראה שאני מביטה לצד, בעודי רואה בנות שמדברות איתו ואומרות לו "היי" שמלווה בחיוך

פרטתי לו על מה שלמדתי היום, ומי היו המרצים שלימדו אותי, כמובן הכל נעשה עם כייף ובכייף אחד גדול

כי התעניין ושאל אותי

הוא הקשיב בשקיקה עמוקה, הביט ובחן כל מילה ומילה צליל ותו, הרגשתי שהוא באמת רוכן לי ומקשיב לי

שאלתי אותו מתי הוא בא ומתי הוא הולך, הוא ענה לי שהוא בא לשיעור אחד ושהוא יסיים לקרוא אז

הוא יזוז.

ראיתי אותו מדבר עם משהי שחייכה לו וצעד אליה, אני חזרתי לאותה ספה מהבוקר שעמדה שם

הרגשתי מיותרת באותו רגע, וכי קצת הפריע לי שהלך בלי לומר כלום, וכי לא דיבר איתי מספיק עד עכשיו

אני לא חושבת שעדיף לשגע בנאדם עד שימאס לו ממך אחרת הערך ירד וזה מבאס

שיצאתי בחוץ התחרטתי, כי היה קר  לא היה חמים ונעים כמו מקודם. אבל בכל זאת עמדתי בחוסר מעש, אילו מצבים מעולם לא מצאתי את עצמי כך, קופאת בשביל משהו, ורק כדי לראות אותו. האין זה מוגזם טיפה

איש אחד שדיברתי עימו לפני חודש השיחות שלו עזרו לי, ראיתי אותו שוב דיברנו הוא אמר שהוא לא ממהר וכי יש לו עוד עשר דקות עד תחילת השיעור.

דיברנו נכנסנו פנימה. הקשבתי לו אבל מחשבותי הפליגו להם למקום אחר, הבטתי לכיוון המדרגות לכיוון האודיטוריום התפללתי בשקט שאכן הבחור יגיח משם, קיוותי בכל נפשי ומעודי וכן התגעגעתי אליו, בזמן הקצר הזה הוא חסר לי מאד.

יד אלוקים כיוונה שאפגוש בו שוב, והינה הזדמנות טובה נקלעת לדרכי, לא כדי לפספס.

אכן כך היה, הוא האט את קצב הלכתו הביט עלי מדברת עם הבחור שניפרד ממני לשלום ועלה לשיעור., לא כ"כ התיחסתי זה לא אופייני לי, וכי ציפיתי שילך מהכיוון השני.

אבל לא, הוא החזיק את הדלת כך גם אני הסתובבתי ולא ראיתי את המדרגות לכן עקמתי את קרסולי וכמעט נפלתי

בנס קפצתי ולא קרה לי מהומה. המשכתי ללכת בעודו משיג אותי הלך בדיוק בקצב הליכתי

הוא דיבר איתי איך אני נוסעת האם באוטו או ברכב אחר אמרתי לו "הלוואי במכונית, אני נוסעת בתחבורה ציבורית, טוב נו נסתפק ונסתדר במה שיש" יכול להיות שאני מדברת יותר מידי, אבל כמדומני הוא היה פורש מוקדם

עובדה שלא פרש

שאלתי אותו עם הכין את העבודה ואמרתי לו שאני לא מסתדרת איתה כ"כ הוא הציע לי שאמשיך לעבוד ולשחק עם הפוטושופ והכילים ואז אדע כיוון שהוא פשוט צריך ללכת לקנות לו בורקס כי לא אכל והיה רעב., טוב שיהיה בתאבון.

הוא נפרד ממני חצה את הכביש הבטתי עליו צעקתי לו "ערב טוב" חייכתי והלכתי.

תודו שהיה שווה לחזור מאוחר..

אני עם חיוך עד עכשיו, לא סתם הבחור כובש ומהפנט

אין הוא ממכר אותי בטבעיות שגובלת בהנאה, ככה מרגישים שמאוהבים?

פשוט מחייכים?