אקורד אחרון / שרון נחום
היה בהן פחד נורא, בעיניים הכבויות הללו, אשר לא נעצמו לרגע כבר ימים ארוכים. משהו בתוך האישונים המורחבים שלו, כאילו חיפש יד מלטפת עליה יוכל לסמוך ללא חשש.
בתחילה חשבתי שאני חולם, הקולות היו עמומים, לחישות, בכי מאופק, תפילות, שיחות שקטות.
קלטתי פיסות של מילים, זיהיתי ציטוטים מתהילים.
השינה הייתה עמוקה, כאילו נכפתה עליי, לעיתים הרגשתי שאני בשלבי התעוררות ורק הנמנום עוד עוטף אותי ואז שוב שקעתי בתרדמה עמוקה.
שירה, נכנסה לרכב החדש שלי בקריאות התפעלות, דורשת בכל תוקף שאפתח את הגג.
"מותק, יש רוח חזקה, את עוד תחטפי לי שפעת", ניסיתי בקול לא כל כך משכנע. בכל אופן קיוויתי שתתעקש.. ידעתי שתתעקש, רציתי קצת להשוויץ במוסטנג האדומה החדשה שלי. סוף סוף הגשמתי איזה חלום ישן, אפשר להגיד שבזכות שירה, שחייה התנהלו על פי המוטו "חייה כאילו אין מחר", נו.. לא ממש הסכמתי איתה, אבל את המוסטנג קניתי.
שיערה הארוך התבדר ברוח החזקה שהתפרצה דרך הגג הפתוח לרווחה.
"חופשששששששש סוף סוף חופששששששששש", צרחה בעונג.
צרחתי גם, אם כי בתוך תוכי, כלפי חוץ הייתי יותר מאופק ממנה. החינוך האירופאי שגדלתי עליו דגל באיפוק, רגשות זה דבר אישי ופרטי והחצנתם נחשבה למעשה לא תרבותי.
נהניתי להביט על שירה, צוחקת מכל הלב, בצחוק מתגלגל, מחייכת, מתמסרת לכל רגש וחלום שרק עלה בה. אולי יום אחד אנהג כמותה..
כאב חד פילח את גבי, הגיע זמן להתעורר, יותר מדי לישון גם לא בריא. הייתי נורא עייף, הנייד לא צלצל, אף אחד לא העיר. כנראה שבת ואפשר להשלים שעות שינה מכל השבוע העמוס להחריד. לפחות שהקולות הבלתי פוסקים הללו ייעלמו. החלומות אף הם עייפו אותי..
כמה אפשר לחלום, מישהו גזר לי את השמיכה, איזה חלום מוזר.
הגענו לגליל העליון, הערתי את שירה שנרדמה לצידי. השעה הייתה בין הערביים והנוף בשעה זו היה קסום להפליא.
למרות שלפני רגע ישנה, הייתה שירה תוך דקות ספורות בתוך הבקתה, סוקרת כל פינה, מתפעלת ממבנה העץ הכפרי. הכנסתי את התיקים שלנו והנחתי אותם בסמוך לדלת ואז גם אני התפניתי להביט סביבי. עיני צדה מיד את האח הגדולה שעמדה במרכז החדר וכבר דמיינתי אותנו ישובים הלילה מחובקים על השטיח הלבן שלצידה, כשאור הלהבות המרצדות מאיר את עיננו.
זו הייתה חופשה חלומית, בו היינו מנותקים לחלוטין מעולמנו, שם לא היה לזמן משמעות ייחודית, אלא רק לתנאים הסביבתיים על פי הם חילקנו את יומנו. בבוקר התעוררנו בהתעלסות רגועה מנומנמת של בוקר, כשבסופה כשהמראנו לשיאים עד פורקן משותף כבר היינו ערים לגמרי, נכונים ליום חדש שכולו הנאה. אחרי מקלחת רעננה ומשותפת, הכנו ארוחת בוקר, אני אשף הסלטים דאגתי לקצוץ דק דק את הירקות הטריים שהונחו בוקר בוקר בפתח דלתנו ושירה טיפלה בביצים המטוגנות.
כשהשמש תפסה מקומה גבוה בשמים, שירה לבשה את גלימת הציירים והתמסרה לנוף ההררי שעטף את כל החצר שלנו, משרבטת להנאתה. נהניתי להביט בה, לוגם לימונענע טריה ומעשן מקטרת.. דבר שלא עשיתי מעולם, אך כאן בחופשה הזו, עשיתי זאת, הוצאתי מהקופסה שהורדתי מהרכב, את אחד הספרים עבי הכרס והתחלתי לקרוא. ספרים שתכננתי לקרוא ואף פעם לא הצלחתי.
גלשתי לעולמות אחרים, נהנה להלך במקומות מגוונים, לעשות מעשים שונים, כשפעם אני גיבור טראגי ופעם גיבור לאומי, פעם עבריין מועד או פושע אלים ופעם סוג של רובין הוד. עולמות קסומים, מראות מרהיבים, כשמדי פעם אני מסיט את עיניי ומבחין כי עולמי
בזה הרגע לא פחות יפה וקסום.
בשעות בין הערביים, כשהשמש הלכה לה לנוח, שקדנו על הכנת ארוחת הערב, לעיתים צלינו בשרים על האש בחצר הבקתה ולעיתים בישלנו ארוחת קדרה חמימה על הכירה.
בערבים הפכנו לאחד, גופנו התאחדו בסערת התשוקה, לא יודעים שובע וגם כשנרגענו, מהר מאוד התלהטנו שוב, כשהשיחות מחבקות את רגעי המנוחה, עד שנרדמנו זה בזרועות זו, נכונים להתעורר שוב לבוקר חדש של אושר צרוף.
בחילה עמוקה עלתה בגרוני. זהו רציתי לקום, אך עיניי לא נפקחו, הרגשתי שמישהו אוחז חזק בראשי, מי זה?! מה הוא רוצה תהיתי?! האם גם זה אחד מהחלומות המוזרים שפקד אותי בלילה הזוי זה..
הצלחתי לפקוח את עיניי, סוף סוף הצלחתי, סוף ללילה הסיוטי הזה, רציתי כבר לקום להתקלח, לשתות קפה, בטח כבר צהריים..
צפיתי בתקרה המתקלפת, מנסה לזהות, זו לא דירתי, ניסיתי להסיט ראשי הצידה, אך לא הצלחתי, משהו אחז בי חזק.
"הוא התעורר הוא התעורר", שמעתי צעקה נרגשת, זיהיתי בזווית מבטי את שיערה הארוך של שירה נעלמת ותוך שניות אחדות חזרה כשאחריה לא פחות ולא יותר, מה שנראה כאחות רפואית במדים לבנים ואחריה משתרכים פנים מבוהלות ומוכרות להחריד של הוריי ואחיי.
מה כולם עושים פה? מה זה.. השתגעו?
שלום אורון, אני האחות דליה, ישנת במשך היומיים האחרונים, אל תתאמץ אני מיד קוראת לד"ר גרליץ שיבדוק אותך.
קטעים החלו להיקלט במוחי.קטעי זיכרון, אני ושירה במוסטנג, דיסק של הפינק פלוייד מתנגן, כבישים ריקים, מרחבים עצומים וחופשה שעומדת להסתיים..
שבוע של עינוגים בגליל העליון הגיע אל סיומו. את ארוחתנו האחרונה אכלנו בשקט מופתי כל אחד ספון במחשבותיו שלמעשה היו די דומות. קשה יהיה לחזור לציביליזציה תובענית, בהם הסלולארי וישיבות חירום משתלטים על כל חלקה טובה בחיים. ברגע זה, הבנתי יותר מכל את המוטו של שירה לחיים, אולי לא לגמרי, אבל הוא קיבל משמעות שונה, החלטתי לחזור על זה שוב ובהקדם. החלטתי להגשים חלומות גם אם נראים לא הגיוניים, שטותיים, או מעבר ליכולותיי. החלטתי להעצים את רגעי האושר בחיי, אבל כעת היה עלינו להיפרד מהבקתה החלומית ולשים פעמינו הביתה, אך ההרגשה מספקת וטובה, אין ספק שהצעתה של שירה לחופשה הייתה במקום, אולי עוד יום אחד אנהג כמותה..
"שלום אורון, אתה בבית החולים פורייה, במחלקה לטיפול נמרץ.."
בית חולים? .. טיפול נמרץ?.. ניסיתי לעכל את המילים הזרות, הכל כך קרות.
"עברת תאונה קשה לפני יומיים, נותחת בראשך ומאז היית בתרדמת. אני אבדוק אותך כעת ואחר כך אעדכן אותך במצבך". באותה נשימה הוא פנה אל הנוכחים בחדר וביקש מהם לעזוב.
הבדיקה הייתה כואבת במקומות מסוימים ולא מורגשת באחרים.
קטעי הזיכרון המשיכו להציף אותי, שירה ואני ברכב, מסכמים את החופשה שלנו,
שירה נושקת על שפתיי, לוחשת לי מילות אהבה על אוזני, לחיי מאדימות וחום נעים מציף אותי..
"אורון, למזלך חוליות הצוואר ואזור הכתפיים ניצלו ובעזרת תקופה של שיקום, אתה תוכל בסופו של דבר לשבת בכסא גלגלים, אך תהיה משותק לחלוטין בגפיים התחתונות והעליונות".
אני מניח את ידי על ידה של שירה, מאושר כולי, מרגיש נמרצות וחיות, יודע שמעתה אנהג כמותה.. אגשים חלומות, רוצה לומר לה זאת.. ללחוש אהבתי לה.. אך לא כרגע.
"אין להיכנס למרה שחורה, ניסים קורים ולא פעם, גם בתחום הרפואה, בעזרת נחישות והתמדה תוכל לחזק את החלקים הבריאים ובעזרתם לתפעל טוב יותר את גופך."
המשאית מגיחה, לא מובן מהיכן, שירה צורחת, אני מאבד את ההגה.. חשכה ועלטה ושקט מסביב.
הרופא סיים ויצא. הוא אמר דברים קשים, חתם גורלי בכמה משפטים מונוטוניים והמשיך בדרכו. בעוד שתי דקות כלל לא יזכור את אורון דביר לו בישר על שחייו הסתיימו, הוא ימשיך בחייו, יאכל צהריים, יפגוש את אהובתו ולא יבזבז עליי מחשבה אחת נוספת.
* *
*
שירה, הביטה בפניו של אהובה, האיש שהביא אושר רב לחייה בחצי השנה האחרונה.
היא ידעה שסיפור אהבתם הגיע אל סיומו יחד עם חייו של אורון. פניו היו שונות, היא ידעה שהוא כבר מת וכלוא בתוך גופו הקמל. היא התייסרה בשבוע האחרון כפי שלא התייסרה מעולם בחייה. היא בכתה על אהבתה שהלכה, בכתה על חייו של אהובה, בכתה על התקוות שנגוזו על החלומות שלא יתגשמו לעולם. חלמה על הסיום הכל כך אירוני ובלתי מתקבל על הדעת לשבוע הקסום שבילו. הגורל צוחק עליך לפעמים וצחוקו מר ומכוער.
היא הביטה בעיניו מביט בה, וראתה את שביקש, ראתה את מילות האהבה שלא הספיק לומר לה וראתה את תחינתו לישועה.
היא הגיעה בלילה, המזרק היה מלא ומוכן בתיקה.
היא הביטה מבט אחרון על עיניו כדי להיות בטוחה שזה מה שהוא מבקש והיא ראתה..
ראתה כי.. היה בהן פחד נורא, בעיניים הכבויות הללו, אשר לא נעצמו לרגע כבר ימים ארוכים. משהו בתוך האישונים המורחבים שלו, כאילו חיפש יד מלטפת עליה יוכל לסמוך ללא חשש.
היא ידעה. ידעה כי זו ידה שלה.
