יום ללא זיכרון

"מזמן לא כתבת משהו מצחיק" נזפתי בעצמי בקול רם בלב...

"בודאי" השבתי ללב, "כדי לכתוב משהו מצחיק צריך איזו מצוקה, או לפחות סבל קטן בשביל ההשראה"... ואז נזכרתי בבקר.

יש שני דברים שאסור בשום אופן לשכוח כשעוזבים את הבית בבקר . האחד הוא הטלפון הנייד והשני, הסנדביץ של ארוחת הבוקר.

מכיוון שאסור לשכוח את שני הפריטים החשובים הנ"ל, אני מרבה להשתמש בתכונת ה"דווקא" ושוכח אותם חדשות לבקרים.

כשמזלי מתמזל, אני נזכר בשכחה בתחילת הפקק של כביש 4 אחרי הפנייה ברמזור, (חס וחלילה לא לפניה...). כדי לתקן את הטעות אני מזדחל עד פניית הפרסה הקרובה ושועט חזרה הביתה מלווה בקללות היוצאות מגרוני.

כשאני מגיע שנית לאותה צומת של סיבוב הפרסה, אני מציץ בשעון ומגלה שעשרים דקות מחיי בוזבזו לריק.

כשמזלי בוגד בי, אני נזכר בשכחה הרבה אחרי כלא תל מונד ואז אני צריך לוותר על שעה מהחיים... אגב, את העונש הזה אני מקבל ללא הקללות כי רפרטואר הקללות שלי לא מספיק ארוך...

כדי להתמודד עם תכונת השכחה ההולכת ומשתפרת שלי, קבעתי לי אמות שכחה. אם למשל הפריט הנשכח הוא הסנדביץ של ארוחת הבוקר, אני מרשה לעצמי להתרחק עד 10 דקות מהבית בשביל לחזור. מעל 10 דקות אני מכריז על צום, ועד הצהרים שותה רק 6-7 כוסות קפה.

אם התרחקתי 20 דקות מהבית והעזתי לצאת בלי הטלפון זו כבר עברת משמעת כבדת משקל ועליה צריך עונש כואב. העונש הכי כואב שיכול להיות בבוקר זה לחזור הביתה ולעבור את הפקק פעם נוספת באותו בוקר...

כדי למנוע את השכחה החולנית שלי, אני מתרגל את המוח בכל מיני תרגילים לשיפור הזיכרון. אני פותח גליון אקסל במוח וממדר אותו במדורים. בסעיף אחד אני רושם כמה מכוניות מסוג המכונית שאני נוהג בה נקרות בדרכי, בסעיף אחר אני רושם את התפלגות המכוניות לפי צבעם. בסעיף נוסף אני רושם כמה מכוניות עם שני נוסעים, שלשה נוסעים ויותר. החישובים הללו מעוררים את הלימפוציטים בדם, הדם מתחמם ומעורר את התיאבון ואז, מבלי להרגיש אני טורף את הסנדביץ של שעה עשר בשבע וחצי בבקר...

לאחר שעה של תרגולת מוחית, אני קרב למשרד, נכנס לחנייה התת קרקעית שבה אין קליטה, מאבד את כל הנתונים של האקסל ומפנה את המגה וחצי שנשארו לי בזיכרון לשימושים מועילים שתפקידם להביא קצת פרנסה.

כשהנייד מצלצל אני נוכח ששכחתי לטעון את הבטריה...