חלון בלהות

שלשה חדשים ציפיתי לתכנית הבידור הקרויה בשם "סיור בפחי האשפה של תל אביב". "אתה תהנה מזה" אמר חברי שהמליץ בחום.

היום המיוחל הגיע. בשעת ערב מוקדמת התאגדנו בצפון העיר עם חבורת סקרנים  הממלאה אוטובוס שלם.

בוקי נאה, כתב לענייני פלילים, איש נמרץ ומעורה היטב בשני עברי המתרס (משטרה ופשע) פתח את סיפורו בהנפת ידיים וסיפר איך גנבו לנו את הירקון.

אחרי שתואר בפנינו כי מה שמפריד בין נמל ת"א של יום ונמל ת"א של לילה הם ניידות משטרה, מיכליות שטיפה של הפרשות אדם וכמה אמבולנסים, התחילה לבצבץ במוחנו התחושה שגם בפחי האשפה יש מדרוג...

לאורך המדרגות הללו הוביל אותנו בוקי נאה מטה מטה.

מסיפורי עולם תחתון עברנו לפרשיות מן העיתונות וכך הגענו לגדת הירקון לפינת ההנצחה של מארי פיזם שנרצחה על ידי סבה.

כשעומדים בנקודה שבה התרחשה הדרמה ושומעים דברים שלא פורסמו בעיתונים, מנקרת בך תחושה של חוסר אונים. במקרה הזה, כמו ברבים אחרים, גם כשהעובדות ידועות, כבולות ידיה של המשטרה בשל מה שנקרא "חוסר ראיות חותכות"...

מהצפון אנו מדרימים למרכזי הבילוי המגונים של העיר. מכונות ההימורים קיבלו גושפנקא חוקית ועברו להיקרא "משחקי חשיבה", בתי הבושת הפכו ל"מועדוני בריאות" ובריוני הרחוב נהיו "סלקטורים" בכניסות המפוקפקות...

את מה שחווינו בקריית המלאכה של ת"א, אני מתקשה לעכל עדין. במקום מועדון חילופי זוגות חוקי למהדרין!!! הרבה מהדרין רשומים כחבריו ויש בו כללים קשיחים. חברי המועדון אינם בוגדים, הם מפרגנים זה לזו... כמות חדרי האורגיות מלמדת שבסקס יש הרבה מאד יצירתיות..

בחצי השני של המועדון מוקדשים כמה חדרים לחובבי ה"סאדו מאזו", האבזור עולה על הדעת והצניעות מסתכמת בפתחי הצצה חופשיים.

אגב, צריך להזמין תור מראש...

חוץ מזוגות נשואים מותרת הכניסה גם לנשים שבעליהן מנויים על אוהדי מכבי ומתרחקים מהבית בסופי שבוע...

מועדון הדיסקו של הילדים שמעל למועדון חילופי הזוגות מתרוקן לקראת חצות ורק אז מעמידים ה"סלקטורים" את מעקות הברזל בשער הבניין כדי לדלל את הזוגות המתחזים המנסים להשתחל לאורגיות הנכספות.

עם הרגשת הקבס המשכנו למתחם הפיננסי של ת"א באזור הרצל. שמענו את תולדות מפצחי הכספות בבנקים השונים ולאור בקיאותו של בוקי בדברי ימי הפשע של ת"א, חלחל בי הפחד שמא ידוע לו סיפור המסטיקים שפילחתי מהמכולת בהיותי ילד בר מצווה...

זלמן שושי – הקוקסינל המפורסם ביותר במזרח התיכון צץ מן האדמה והציג את הרזומה של חייו בעברית מתובלת באידיש קולחת. הסיפור אולי חדר ללב אך לא עמד בשום יחס למה שאמור לחדור לנו לראש בהמשך.

אחרי הפסקה של התרעננות, ירדנו לשלב הנמוך ביותר של פח האשפה, השלב שאין בו יותר מדרגות, התחנה המרכזית הישנה.

התחנה המרכזית הישנה היא תחנתם האחרונה בחיים של רוב המתגוררים בה. שלדים בצלם, מתנדנדים, שרועים ומתגוללים, לצד מכוניות יוקרה ואורות מרצדים מכוכים עלובים.

"בוקי, בוקי" צועקות מכל עבר זונות מסוממות וממהרות להתכנס בינינו ולהיצמד לכתפיו. בוקי מגדיר עצמו כלקוח מספר אחד שלהן מכיוון שהוא מעניק להן אתנן ללא התהליך המשפיל המתנהל בחצרות הבתים החשוכות. תמורת האתנן הן מספרות את סיפור חייהן. בית הרוס, אבא אלים, אונס במשפחה, בעל נרקומן וזנות. הכל ידוע מראש.

לכולן סיפור זהה, בכולן הכה הרזון וכולן כשלו בכל תכניות הגמילה.

מרגע שעובר השטר לידיהן הן ממהרות לדלת הקרובה של ספק הסמים ונטענות לשעתיים הבאות...

סוף סיפור.

שמונה שעות מעוררות מחשבה ובעיקר, מנערות אותך ממציאות של יש ואין ומחזירות אותך למציאות של עיקר וטפל.