1- ספר לנו על עצמך: חיים אישיים. חיים מקצועיים.
נולדתי בירושלים להורי: יוסף-אשר ופאולה רוזנברג ז"ל בש"ק ה' בתמוז התש"ב – 19/6/1942. הורי עזבו את אירופה באוגוסט 1939 ואיתם שני ילדיהם בן ה-7 ובת השלוש, שני אחיי הבוגרים. כאשר היו על הדנובה, בספינת נהר, בדרכם אל אוניית המעפילים "נואמי יוליה", פרצה מלחמת העולם השנייה. ב1/9/39 היו מול חופי בולגריה. לאחר תלאות רבות הגיעו בערב יום הכיפורים לנמל חיפה. הגברים הועברו למחנה מעצר בסרפנד (צריפין של היום) והנשים למחנה בעתלית.
אני יליד הארץ הראשון במשפחה. אחרי שלוש שנים נולד אחי הצעיר.הייתה לי ילדות נפלאה בשכונת מקור ברוך בירושלים. סיימתי את בית הספר היסודי תחכמוני בירושלים.
את לימודי התיכון התחלתי בישיבת בני עקיבא בנחלים וסיימתי במדרשית נע"ם בפרדס חנה.
עם תום לימודי התיכון התגייסתי לנח"ל. זכיתי להיות בין מקימי ההיאחזות "מעלה הגלבוע", לחתום על מגילת היסוד שלה ולהכניס אליה את ספר התורה.
במשך שנים רבות שרתי במילואים ביחידות שונות. במלחמת ששת הימים הייתי בחטיבה 5. הייתי מגויס במשך חצי שנה ואשתי גידלה בעצמה את התאומים שנולדו לנו כמה חודשים לפני המלחמה. רוב שנותיי הייתי בחטיבה הירושלמית בגדוד 68. בחטיבה הירושלמית הייתי במלחמת יום הכיפורים. הספקתי לשרת גם בלבנון עם הסיירת של החטיבה הירושלמית.
בשנת תשכ"ה עמדתי בבחינות הוראה חיצוניות והוסמכתי להוראה בבית הספר היסודי. את לימודי התואר הראשון בחוגים: תלמוד ולשון עברית סיימתי באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת תשכ"ח. בשנת תשכ"ט הוסמכתי ע"י בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית להוראת תלמוד בבית הספר התיכון. את לימודי התואר השני בתלמוד השלמתי באוניברסיטה העברית בשנת תשמ"ד. בשנת תשנ"ה הוכתרתי ע"י הסנט של האוניברסיטה העברית בירושלים בתואר דוקטור לפילוסופיה (Ph.D)בחוג לתלמוד.
את עבודתי בהוראה התחלתי בשנת הלימודים תשכ"ד. חינכתי ולימדתי בבתי ספר יסודיים." בשנת תשכ"ט התחלתי ללמד גם בבית ספר תיכון דתי בירושלים.
בשנת תשל"ג עברתי לבית הספר התיכון התורני ע"ש "הימלפרב" בירושלים, שבו חינכתי, לימדתי והכנתי לבחינות הבגרות במקצועות תנ"ך ותלמוד עד לשנת התשנ"ח. בבית הספר הימלפרב הייתי שנים רבות מרכז המקצוע תנ"ך. שנה אחת ניהלתי את בית הספר במקום המנהל הקבוע שיצא לשליחות בחו"ל.
בשנים תשמ"ח-תשנ"ד לימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, במכינה לתלמוד. בשנים תשנ"א, תשנ"ב, תשנ"ג, תשנ"ד זכיתי להימנות עם "טובי המורים באוניברסיטה" על פי משאל הערכת ההוראה.
בשנת תשל"א הצטרפתי לצוות מקרא ממ"ד במרכז לתכניות לימודים שבמשרד החינוך והתרבות. עבדתי שם כחבר צוות עד לשנת תש"מ. לאחר הפסקה נתמניתי בשנת תשנ"ב למרכז הצוות למקרא ממ"ד באגף לתכניות לימודים. בשנת התשנ"ח מוניתי מפקח מתאם תכניות לימודים בחינוך הממלכתי הדתי. בשנת תשס"ד מוניתי למרכז אשכול יהדות ורוח באגף לתכנון ולפיתוח תכניות לימודים. אני גם חבר בהנהלת האגף.
במשך שנים רבות לימדתי במוסדות להכשרת מורים: במכללת ליפשיץ, במכללה ירושלים לבנות ובמכללת חמדת הדרום.
בשנת תשנ"ה הצטרפתי לנותני השיחות בתכנית "פרקי היום בתנ"ך" ששודרה ברשת א' של קול ישראל . השתתפתי בתכנית עד לסגירתה.
בשנת תשנ"ה למדתי באוניברסיטה העברית לימודי תעודה בעריכת לשון ובמשך כמה שנים מאז תשנ"ז העברתי סדנה בעריכת ספרי לימוד במסגרת לימודי תעודת העריכה בחוג ללשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, כמורה מן החוץ.
מרבית פרסומי הם בתחום המקרא ובעיקר בתכנון לימודים ובדידקטיקה של הוראת המקרא.
בשנת תשכ"ג נישאתי לחברת נעורי, נעמי לבית הופמן. נעמי ואני כאילו נבראנו מתחילה איש בשביל רעהו. יצאה בת קול ואמרה: "נעמי ליהושע ויהושע לנעמי". את נעמי הכרתי בסניף בני עקיבא בירושלים, בגיל 12 נעשינו חברים ומאז לא נפרדו דרכינו. בחגיגת בר-המצווה שלי כבר עזרה בהגשת הכיבוד לאורחים. בסניף "בני-עקיבא" בירושלים הזכירו אותנו תמיד יחד: "נעמי ויהושע". למעלה מיובל היינו יחד למעלה מארבעים שנה נשואים. ביתנו היה בית פתוח, שעושרו בידידות שהוא מקרין לבאיו, ובחינוך בדרך "תורה ועבודה" שחינכנו את בנינו אביעד-יאיר וישי-חי ואת בנותינו רונית ותמר.
יחדיו זכינו לח"י נכדים. שני נכדיי שנולדו לאחר פטירתה של נעמי קרויים על שמה: נֹעם-רנן וגיל-עד נֹעם.
וכך אמרה נעמי בין שאר דבריה בטכס קבלת 'פרס עמינח' ליצירה ספרותית:
ואתה ההולך עמי – עץ עליו נשענת אני לטוּפַת אהבה והענפים שהצמחתי והניצנים הרכים הם החיים, הם היפים בשירי.
את ספרה הראשון: "שם מתחילות המילים" הקדישה נעמי להוריה. "לנשמת הורי, ר' זרח הכהן ושושנה הופמן ז"ל שהפקידו בידי המפתחות לעולם השירה". על העותק שהגישה לי כתבה את ההקדשה הרצ"ב.
בערב שבת קודש פרשת תרומה ג' באדר התשס"ו, נדם שיר לבבה של רעייתי נעמי.
לאחר שנת האבל היכרתי את נחמה לבית מן. התידדנו ולפני כשנה נישאנו.
2- הגעת אל הכתיבה בהנצחת שיריה של אשתך נעמי ז"ל, ומשם גלשת אל תוך הכתיבה עצמה. ספר לנו על כך, האם עסקת בכתיבה עוד קודם לכן או שראית כי טוב?
ספרה השני של נעמי יצא כמו הראשון בהוצאת סער. את הספר השני הקדישה לי. לאחר מכן פורסם גם באתר דעת.
http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/mtutelet/tohen.htm
את ספרה השלישי לא זכתה לראות מפורסם.
לקראת יום השנה לפטירתה הוצאנו בכרך אחד את כל שלשת ספריה. מקצת מן השירים פרסמתי גם כאן באתר דרך המילים.
את הקובץ "מילים לנעמי" כתבתי בשנת האבל על נעמי וקצת לאחריה. בחלק מן השירים ניסיתי לנהל דיאלוג עם שיריה של נעמי ועם שיריהם של משוררים נוספים.האם הצלחתי? ישפטו הקוראים.
לא כתבתי לפני כן מעולם. למעשה הייתי די רחוק משירה. לקראת יום הולדתי ה-16 קבלתי מנעמי את ספרו של יצחק שלו "אלהי הנושק לוחמים" ובהקדשה כתבה לי:
"ליהושע – בתקוה שתשנה מעט את דעתך הקיצונית על השירה. לקראת יום הולדתך ה-ט"ז מנעמי."
הייתי די רחוק משירה. לא אהבתי שירה. נעמי לימדה אותי לאהוב שירה. אבל כתיבה הייתה התחום שלה לא שלי. רק עם פטירתה של נעמי נוצר בי הצורך להתבטא. הכתיבה הייתה למעשה עניין של תרפיה ופחות משהו ספרותי. יש הכותבים למגרה. אני רציתי לשתף אחרים ברגשותיי. לכן פרסמתי בדרך המילים. רציתי לנצור את זכרה של נעמי. להנציח את דמותה הנפלאה, לחלוק עם אחרים את שיריה הנפלאים של נעמי. ואכן הבאתי רבים מהם כאן באתר. מכיוון שיכולת הביטוי שלי די דלה צירפתי אל הצורך להתבטא את פסוקי התנ"ך. מן המקרא שאלתי דימויים ומטפורות ביטויים ודפוסי לשון אסוציאציות ומילים. השתמשתי בהם כבנאי המשתמש באבנים עתיקות שימוש משני.
על התפתחות השירה אצלי כתבתי גם שיר
מַכְאֹבִי גָּלָה הַשִּׁיר לָכֶם
כַּאֲשֶׁר הָיָה לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי
בֵּיתִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְטוּב לֵבָב
הָיָה עֵטִי מַעְיָן חָתוּם, יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ
הָיְתָה מַחְבַּרְתִּי אַדְמַת שְׁמָמָה
הָיוּ מִלֹּתַי רֵיקוֹת,
דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים
וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי.
בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב אָנוּשׁ
לָבְשׁוּ שָׁמַי קַדְרוּת
וְהִנֵּה פִּצְעִי זֶרַע לְמִלָּתִי
חַבֻּרָתִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים לְשׁוּרוֹתַי
גַּעֲגוּעַי גֶּשֶׁם נְדָבוֹת לְרָחַשׁ לִבִּי
צִינַת בְּדִידּוּתִי מַשְׁבַּחַת
פְּרִי נִיב שְׂפָתַי.
מִזֶּרַע תּוּגַת לִבִּי לָקַחְתִי
וַאֶתְּנֵהוּ בִּשְׂדֵה מַכְאֹבִי
וַיָּחֶל לְצַמֵּחַ וַיִּגְדַּל
וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל וַיִּצְמַח
וַיְהִי לְשִׁירקִינָה.
רָזִים לֹא יָדְעוּ מְתֵי סוֹדִי,
מַכְאֹבִי הַכָּמוּס עִמָּדִי
דַאֲבוֹן נַפְשִׁי הֶחָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי,
גָּלָה הַשִּׁיר לָכֶם
אֵת עֲרִירוּתִי חָשֹׂף חֲשָׂפָהּ
וַתְּהִי סֵפֶר הַגָּלוּי
לְעֵינֵיכֶם וּלְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.
עם נישואי השניים ירד בהרבה הצורך בהתבטאות וקצב הכתיבה ירד מאד. אני לא כל כך מצטער. בסה"כ אני שב לעולמי ויש לי עם מי לחלוק את רגשותיי.
3- על האמונה: האם האמונה באלוקים הוא צורך בסיסי באדם, בעיניך?
האמונה בכלל היא צורך אצל האדם. גם מי שטוען שכביכול אינו מאמין, מאמין במשהו. אי אפשר לחיות ללא אמונה. גם אנשי המדע מגיעים לנקודה שהם נשענים על "אמונות" מדעיות. יש דברים שאינם יכולים להסביר. אדם נולד עם אמונה חי אתה ולוקח אותה עימו אל בית עולמו.
4- האם יש אפשרות בעיניך, להוכיח את קיומו של האל?
אין צורך להוכיח קיום הא-ל. אדם מרגיש אותו. מתוך התבוננות בעולם, מתוך התבוננות בתורה אפשר להגיע לידיעה שהא-ל קיים. אילו היינו מוכיחים שהוא קיים היינו מאבדים את האמונה. אני חש אותו מלווה אותי. משגיח עליי. לרוב הוא גומל איתי חסדים טובים ואני מודה לו.
5- האם קיים חיבור בכלל או אצלך באופן אישי, בין הכתיבה לאמונה.
אדם כותב מתוך עולמו הפנימי. אם עולמו עולם של אמונה הוא ישתקף ללא ספק בשירתו. לעיתים באופן ישיר ובולט ולעיתים באופן סמוי. לא כל אדם מאמין כותב. הכתיבה אינה באה בהכרח מן האמונה. אבל החיבור הנסתר קיים בלא ספק.
6- מהי השירה עבורך, ומהם המסרים שאתה מנסה להעביר דרכה?
השירה בכלל היא אמנות. אצלי היא ניסיון ציור במילים, דרך להקפאה של רגע מיוחד שאני מבקש לנצור, צילום של חוויה, הנצחה של רגש שעתיד לחלוף. שירה היא תקשורת. היא דרך ביטוי. היא משחררת. בד"כ איני מנסה להעביר מסרים באמצעות השירה. לכך אני משתמש בפרוזה שבה כוחי רב יותר. כתבתי רק מעט מאד שירים בעלי מסר.
7- מתי אתה כותב בעיקר, איך שיר נולד אצלך?
אני כותב הרבה בשעות הערב והלילה. לעתים נולד שיר במחשבה. אני מוצא רעיון. ורק אחרי שבניתי במוחי מספר שורות מרכזיות אני מתיישב לכתוב. הרבה אני שואב משירי משוררים שאני אוהב. לעיתים שיר שאני שומע ברדיו מצית אצלי את הרצון לכתוב. לפעמים תמונה, מקרה שקרה. הרבה כתבתי שהייתי לבד.
8- איך בני משפחתך מתייחסים לשירתך.
בני משפחתי אינם אוהבים להיחשף. הם מעריכים את הכתיבה אבל לא את הפרסום. חלקם סבורים שזה דבר שצריך להישאר במשפחה. ילדיי הופתעו מן הכתיבה ומן ההסכמה להיחשף.
9- בחר חמישה שירים משלך האהובים עליך ביותר ונמק מדוע.
קשה לבחור מתוך יצירה. בודאי קשה לנמק. לכן לא בחרתי על פי שיקולים של אהבה של יצירה אלא שירים שמהווים אצלי אבני דרך.
מָחָר לֹֹא יָבוֹאוּאֲנָשִׁים / נעמי רוזנברג
מָחָר לֹא יָבוֹאוּ אֲנָשִׁים,
לֹא עוֹד יָבוֹאוּ.
בַּזֶּה אַחַר זֶה יֵעָלְמוּ
אֶל שִׁגְרַת חַיֵּיהֶם,
אֶל טִרְדַּת הַיּוֹם-יוֹם
וְאֶל הַשְּׂמָחוֹת הַקְּטַנּוֹת.
מִכָּל עֵבֶר תְּהַדְהֵד שְׁתִיקַת הַקִּירוֹת
וְזִכְרוֹן- הַהֲמוֹנִים
- שֶׁבָּאוּ וּבְחוֹתָם שֶׁל עַצְבוּת
חִפְּשׂוּ מִלָּה מַתְאִימָה -
יַעֲלֶה מִתּוֹךְ הַשֶּׁקֶט.
הָאַלְבּוֹם גָּדוּשׁ טְבִיעַת אֶצְבָּעוֹת:
רַק לָגַעַת בַּחִיּוּךְ
לִנְצֹר אֶת הַמַּבָּט
לְהִתְכַּרְבֵּל יַחַד פְּנִימָה.
בְּמִלְחָמָה זוֹ, מִלְחֶמֶת הַיּוֹם יוֹם,
רַק הַכְּאֵב הוּא הַמְּנַצֵּחַ
מוּל נֵר דּוֹלֵק
וּפֶרֶק תְּהִלִּים.
בִּלְעָדַיךְ לנעמי ז"ל
בָּא מוֹעֵד,
סָר מַר הַמָּוֶת.
בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם
בָּא הַשֶּׁמֶשׁ
אֵימָה חֲשֵׁכָה.
לֹֹא עוֹד תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ עָלָי,
וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹֹא יָאִיר לִי,
לֹֹא יָאִירוּ נֵרוֹת עֵינַיִךְ אֶל עֵבֶר פָּנַי
לֹֹא יַרְהִיבֻנִי עֵינַיִךְ יָם,
וְהַצֹּאן - אֶצְבְּעוֹת כַּף יָדֵךְ -
לֹֹא תִּרְעֶינָה בְכַפִּי.
שְׂמֹאלִי לֹֹא תַּחַת רֹאשֵׁךְ
וִימִינִי תְּחַבְּקֵךְ.
גַלְמוּדִים שִׁירַיִךְ,
יְתוֹמִים סְפָרַיִךְ וּמַחְבְּרוֹתַיִךְ,
וּבֵינֵנוּ שְׁכִינָה עֲדַיִן -
שַׂמְתִּיךְ כַּחוֹתָם עַל לִבִּי דַוָּי.
עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּיךְ
וַאֲנִי לְבַדִּי, לְנַפְשִׁי, בָּדָד.
בחרתי בשיר זה מכיוון שהוא השיר הראשון שכתבתי. כתבתי אותו לאחר ששמעתי שקראו ברדיו שיר של זלדה שבו השתמשה בפסוק: סָר מַר הַמָּוֶת, בפירוש שבו גם אני משתמש בשיר. לאחר הפרסום שלחו אלי ביקורת עליו. הוא כולו מורכב משיבוצים מקראיים שהוצאו מן ההקשר. לעיתים גם ממשמעותם המקורית. הביקורת פורסמה גם כאן באתר וגם באתר דעת.
http://www.daat.ac.il/daat/mimaamakim/maamar.asp?id=89
הביקורת לא הפריעה לי להמשיך לכתוב. זו היא דרך ההתבטאות שלי ואיני מוצא בה פגם.
2. השיר הבא שבחרתי הוא השיר "שלל צבעים" שנכתב בעקבות שירה של רחל – צבעים. הוא מייצג את שירי הגעגועים הרבים שכתבתי. שירים רבים שלי הם געגועים למה שהיה. הם מתרפקים על מה שהיה.
שְׁלַל צְבָעִים
מִתְרַפֶּקֶת שְׁקִיעָה עַל זִכְרוֹן אֹדֶם זְרִיחָה
עַל בֹּקֶר לֹא עָבוֹת
עַל תְּכוֹל שָׁמַיִם אֵין עָב.
כָּמֵהַּ נִיר חוּם בְּתַּלְמֵי שָׂדָי
לְעֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא
וְהַשְּׁלָפִים נִכְסָפִים לִזְהַב הַקָּמָה.
הוֹמֶה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל שָׁחֹר
לְאוֹר בֹּקֶר בָּהִיר, לָבָן,
לְנֹגַהּ אֶגְלֵי טַל עֲלֵי דֶשֶׁא.
אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ עוֹרֵג כַּצִּפּוֹר לְקֵן
נֶפֶשׁ רְעֵבָה צְמֵאָה לְאִמְרֵי נֹעַם
שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב.
כִּי קָדְרוּשָׁמַי וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי,
כִּי יָבֵשׁ חָצִיר, כָּלָה דֶשֶׁא יֶרֶק
וְאֵין עַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים,
כָּלוּ עֵינַי לְתִקְוָה צְהֻבָּה
לְעָתִיד וָרֹד
לְתוֹחֶלֶתיְרֻקָּה.
צְבָעִים / רחל בלובשטיין
מַשְׁחִירָה אֲדָמָה נֶחֱרֶשֶׁת,
פְּנֵי הַמַיִם – תְּכֵלֶת וָאוֹר,
מוֹרִיקָה בְּשׂוֹרַת הַדֶּשֶׁא
בְּחַגְוֵי הַגְּבָעוֹת, בְּמִסְתּוֹר,
וְרַקֶּפֶת צְנוּעָה מְבַקֶּשֶׁת
לְהַוְרִיד עַל סֶלַע אָפֹר.
כסלו, תרצ"א
השיר "בשקט של יום הכיפורים מייצג שירי זיכרון ושכול שכתבתי. המונח: "חבר שכול" אינו מקובל בחברתנו ואינו מוכר ע"י המוסדות. כמי שאיבד חברים רבים במלחמות ישראל אני חש כ"חבר שכול" אני מזדהה ממש עם בני המשפחה. נדמה לי שלפעמים הקרבה אל חבר לנשק קרובה יותר מאח רחוק. את השיר הזה קראתי באחת מהזכרות הגדוד ביום הזיכרון לחללי צה"ל.
בַּשֶּׁקֶט שֶל יוֹם הַכִּפֻּרִים
בַּשֶּׁקֶט שֶל יוֹם הַכִּפֻּרִים
דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע,
עוֹד מְהַדְהֵד בְּאָזְנַיקוֹלְךָ שֶׁנָּדַם,
קוֹלְךָ, מַקְס מַמַן, קוֹרֵא, בַּקֶּשֶׁר, נוֹאָשׁוֹת לְעֶזְרָה.
אֲנִי שׂוֹמֵעַ אוֹתְךָ מְתָאֵר אֶת הַמַּצָּב
אֶת כְּנִיסַת חַיָּילֵי הָאוֹיֵב
וְאַחַר כָּךְ הַשֶּׁקֶט. קוֹל דְּמָמָה דַקָּה
שֶׁקֶט שֶׁלֹא אֶחְדַּל לִשְׁמוֹעַ לְעוֹלָם.
בַּשֶּׁקֶט שֶל יוֹם הַכִּפֻּרִים
תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי
תְּמוּנָתְךָ מְפַקְּדִי, מִיכָה גִּלְעָד,
יוֹצֵא פָצוּעַ מִן הַתְּעָלוֹת
מִתְעַלֵּם מִן הָאֵש
מְפַקֵּד עַל הַקְּרָב בַּמָּעוֹז,
עַד שֶהוּכְרַעְתָּ.
עַכְשָׁיו, שָׁם בְּעוֹלָם הָאֶמֶת
אַתָּה בְּוַודַּאי יוֹדֵעַ מִי צָדַק
בְּוִיכּוּחֵי הָאֵינְסוֹף בֵּינֵינוּ.
בַּשֶּׁקֶט שֶל יוֹם הַכִּפֻּרִים
הַשְׁקֵט לֹא אוּכָל
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלְךָ, נַחְמִי שְׁטַיְין,
אֶת קוֹלְךָ שֶׁנָדַם בִּקְלָלָהאַחֲרוֹנָה,
בְּשָׂפָה שֶׁאֵינָה שְׁגוּרָה עַל לְשׁוֹנְךָ הָאֵירוֹפִּית,
וְהִיא מִצְטָרֶפֶת לִ"קְדֻשַּׁת הַקָּהָל"
וּמַלְאָכִים מְמִירִים אוֹתָהּ לִקְרִיאַת "שְׁמַע" אַחֲרוֹנָה.
בַּשֶּׁקֶט שֶל יוֹם הַכִּפֻּרִים
בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר
שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלְכֶם חֲבֵרַי
מִצְטָרְפִים לְשִׁירַת הַמַּלְאָכִים
שֶפָּתְחוּ לְמַעַנְכֶם שַׁעֲרֵי שָׁמָיִם.
השיר הזה הוא דוגמה לשירים המתארים את המהפך בחיי. הוא שיר תודה והכרת טובה לשכנתי שֶׂרַח (כשמה של בת אשר), כאחות בוגרת לי, שהכירה ביני לבין נחמה. השיר משקף כבר מצב רוח אחר. משקף את השינוי שחל בחיי.
טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק
שְׁכֶנְתִּי שֶׂרָח,
הַמְּכֻנָּה בְּפִי כָּל שָׂרָה,
אֵינָהּ מְחַבֶּבֶת אֶת הַסְּתָו.
"בַּסְּתָו", הִיא אוֹמֶרֶת,
"אֶפְשָׁר לְצַפּוֹת רַק לָעֲנָנָה
לְקַוּוֹת לְדֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר".
אֶת הַחֹרֶף אוֹהֶבֶת שְׁכֶנְתִּי
"בַּחֹרֶף", טוֹעֶנֶת הִיא,
"בַּחֹרֶף, אֶפְשָׁר לְיַחֵל לָאָבִיב".
שְׁכֶנְתִּי הַטּוֹבָה כְּאָחוֹת לִי
נָטְלָה חָכְמָה טוֹבָה,
חָכְמַת בַּת אָשֵׁר- שָׂרַח.
"גֶּבֶר אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר לְבַד"
הִיא שָׂחָה עַל כּוֹס קָפֶה.
"לְבַשֵּׁל אַתָּה יוֹדֵעַ, לְהָכִין סְעוּדָה,
אֲבָל אֵינְךָ יוֹדֵעַ
לִשְׁתּוֹת כּוֹס קָפֶה לְבַד"
וּבְפִקְּחוּתָהּ הֵבִיאָה אֵלַי אֶת נֶחָמָה.
השיר: "יַעֲקֹב פּוֹגֵשׁאֶת יוֹסֵף"מייצג את השירים שכתבתי בעקבות דמויות או מאורעות בתנ"ך. אין כאן ניסיון לעכשוואת הדברים. אני מרגיש עם הדמויות או מביע רגש כלפיהן.
יַעֲקֹב פּוֹגֵשׁאֶת יוֹסֵף
גַּשׁ אֵלַי וְחַבְּקֵנִי בֵּן,
גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ יַלְדִּי,
גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי
כַּאֲשֶׁר נָשַׁקְתִּי לְאָבִי גַם אָנִי,
נְשִׁיקוֹת פִּיךָ, מַחְמַל נַפְשִׁי,
כִּנְשִׁיקַת רָחֵל אִמְּךָ
אֲשֶׁר מֵתָה עָלַי בַּדֶּרֶךְ בְּבֹאִי מִפַּדָּן
טַעֲמָהּ בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק
הִנֵּה בָּבוּאָתְךָ
כִּדְמוּת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתִּי.
עָרֵב קוֹלְךָ, בֶּן זְקֻנִים יַקִּיר לִי,
נָאוֶה מַרְאֲךָ, יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים שֶׁלִי,
אַךְ אֵין רֵיחַ בְּגָדֶיךָ,
בְּנִי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי,
כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה',
לֹא רֵיחַ נִיחוֹחַ יַלְדִּי הָרַךְ אָרִיחַ
לֹא רֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, רֵיחַ מְגָדִים,
רְאֵה רֵיחַ בְּנִי
כְּרֵיחַ אַרְמוֹן זָרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָנוּ.
רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי, בֶּן אָהוּב,
מֵאָז שְׁלַחְתִּיךָ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, נַעֲרִי
"לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ
וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן"
הַבַּיְתָה לֹא שַׁבְתָּ אֵלַי,
לֹא הֲשֵׁבֹתַנִי דָּבָר, יַלְדִּי,
וָאֹמַר: "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ
טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף
לֹא אֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת
אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה".
זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי, בֵּן פֹּרָת,
מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי,
מֵאָז יָצָאתָ וְלֹא שַׁבְתָּ,
בְּנִי בְנִי, אוֹתְךָ אָהַבְתִּי מִכָּל בָּנַי,
נֶאֱסַף מִבֵּיתִי שִׂמְחָה וָגִיל
וּבְאָהֳלִי לֹא רֻנָּן
אֶת שִׂמְלֹתַי קָרַעְתִּי,
שַׂק שַׂמְתִּי בְּמָתְנַי
מְשׁוֹמֵם יָשַׁבְתִּי, מֵאַנְתִּי לְהִתְנַחֵם.
וְעַתָּה רַב, עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי
אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי
וּדְמוּתְךָ, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן,
כִּדְמוּת אִמְּךָ אֲשֶׁר אָהַבְתִּי,
בְּעֵינַי.
