29/07/2008
מכתב לאמא—כתב אלי פרץ
אמא
נכון, מעולם לא כתבתי לך מכתב, תמיד ידעתי שאת שם בשבילי ואפילו בשביל החברים הרבים שבאו לבקר, וזאת למרות שהיית צריכה לדאוג לכל ששת אחיי ואחיותיי, אני מעלה בעיני רוחי את דמותך עם חיוכך הנוסך ברק בלחיים ויוצר קמטי צחוק הנמשכות מעינייך המתלכסנות ותמיד מקבלת את חברי במאור פנים.
נראה שחבריי חייבים היו לטעום ממיני המאפים שאפית או מהריבות שרקחת, יוצאת מהמטבח, כשעל המגש שתיים או שלש צלוחיות ריבה מעשה ידייך וגם כפיות כמספר האורחים ואיך לא?, קנקן לימונדה קר ולא שוכחת את הכוסות,עוברת מאורח לאורח.
"תטעם מהריבה הזאת, נו, מה אתה אומר, ממה זה?"
והאורח, עוצם את עיניו תוך שלשונו מגלגלת את הריבה בפיו, " אולי זה תפוח?"
ובחיוך מלא הנאה עם נימת ניצחון היית אומרת, "לא, זה דלעת לבנה"
ואז היה מגיע תורה של ריבת החבושים או ריבה מעלי כותרת של ורדים ריחניים וכמובן לא אשכח את ריבת הקוקוס שהייתה מופיעה רק בחג הפסח.
שמעה של המיומנות שלך בלרקוח ריבות ולאפות עוגות,עבר מפה לאוזן ואם אי מי חפצה נפשו במיני מתיקה דרכו תהיה אחת, 'לביתה של מרי פרץ' את שאר הבישולים השארת לאבא שהוא היה שף ברמה של בית מלון, למרות שידעת לבשל עוד כמה מיני בישולים, למשל, פסטה, לא אשכח את צוהרי יום קיץ על הרצפה במרפסת סביב לקערה גדולה עמוסה בפסטה מתובלת בגבינה בולגרית, סביב לה ישבנו ארבעה אחים ואחות קטנה ואולי בישיבה מזרחית, לכל אחד מזלג וכשזה בזה מתחרים, כמה מקרונים ידוג במזלגו.
לא, לא רק בנו, בריבות ובמאפים, אהבת לטפל, הייתה גם פינת החי, כלבת הזאב 'ויולה', האתון 'סָעֳדֶיָה' ששימשה אותנו כרכב פרטי, העיזה 'ברכה' שדאגה לנו לחלב עזים כל בוקר, ומי אם לא אני הייתי ממונה על החליבה, שובך היונים שהיה יותר לול גדוש שובכים המאוכלסים בזוגות, זוגות. כיומיים לפני יום כיפור היה אבא אוסף כעשרים מהם והולך לשוחט, כמובן למורת רוחנו, כששלף אבא את המגשים מהתנור וכשהריח אופף בכל, וכמו נעצרה הנשימה מהמראה שהיה תאווה לעיניים, וכנראה היה גם תאווה למלתעותיו של חתול מצוי שפלש לו למטבח ואיך אומרים, חגג וגם חגג על המגש עד כי הסתפקנו בסלטים כארוחה מפסקת.
אמא, סליחה על ההשתפכות בסיפור על היונים שגרמה לי להשיח את דעתי מצמד התרנגולים הערביים המתנפחים בגאווה, אולי בגלל שלל הצבעים בנוצותיהם,ומהאווזים שהתחרו בויולה הכלבה, מי ישמור טוב יותר על החצר,ואיך לא? הברווזים שהתגודדו בסקרנות כל אימת שהאווזים צרחו בזעם ברודפם אחר פולש זר, ואחרונות חביבות, כמובן, התרנגולות, המתהלכות בחשיבות, מי ישווה להם, הן זה עתה הטילו ביצה.
החביבה ביותר עלייך מבין בעלי החיים הייתה 'ברכה' העיזה עם קריאת המההההה הארוכה בעת מפגש ביניכן,כל מי שדאג לה למזון, זכה ממך, אמא, לחיוך נפלא שאין כמוהו ואולי גם להצטרף אלייך לביקור אצל הדודה לילי בבת-ים.
טיפסנו במדרגות הרחבות עד שהגענו לדירתה הקטנה של הדודה, ולאחר טכס הנשיקות, החיבוקים והשאלות השגרתיות, "כומו סבה?", בצרפתית כמובן שאין בה שמץ של מבטא צרפתי, "איך הילדים?", ואז נפנית אליי ומציינת שאני "קה ז'ולי" ולאחר קבלת הפנים החמה התיישבתן, את אמא והדודה לילי, לפטפט בצרפתית, ומכיוון שלא הבנתי מילה מהנאמר, התפניתי לעיסוקיי, לדפדף בז'ורנלים הצבעוניים. "מעניין, מה יש ב'קונפידונס' הזה, שגם אחותי הגדולה הייתה כה להוטה לקרוא?"
"מרסי" אמרתי כשהונח כיבוד בסמוך, ושתיכן חייכתן.
נראה שמיציתן את כל הרכילויות והחדשות, ניגשתן למטבח והדודה החלה לדחוס שאריות לחם לתוך תיק מבד, אולי אספה גם מהשכנים, אחרת, לא מובן לי איך הצליחה לאגור כמות גדולה כזו של לחם, את התיק בד דחסה לתוך סל רשת מפלסטיק.
"זה בשביל 'ברכה'" אמרת בחיוך מתנצל.
שוב נשיקות וחיבוקים, המשא הכביד עלייך והניסיון לעזור לך כשל ואת המשכת לשאת בעול, למרות שהתנשמת, נראה שהייתה בך חדווה ושמחה על השלל הרב שנפל בחלקך.
כן, גם עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין חש בעצב ונזכר בניסיונותיי לנחם אותך, אבל אותי לא היה מי שינחם,עברת מישיבה על הספה לשכיבה כשרגלייך עדיין מונחות על הרצפה והדמעות קולחות ללא קול, ישבתי בסמוך וירכי שימשה לך ככר, ניסיתי למחות את דמעותייך, אך לשווא.
ההליכה מתחנת האוטובוס הייתה קשה, לאורך כמה מאות מטרים עד שהגענו הביתה וכגודל השמחה בשלל כן גודל האכזבה כשגילית שאבא כבר מכר את 'ברכה'.
שלך באהבה, מתגעגע עד כאב.
אלי
