שירתתי בבסיס מבצעי וגדול מאד, כך שהכרתי המון אנשים אבל הכרות ממוצעת. התורנויות היוו נטל על רוב החיילים,
אך אני אהבתי את הימים הללו. נתק מהשגרה, הכרות עם אנשים חדשים מהבסיס, קצת זמן למוזיקה טובה, ולזרום במירוץ המחשבות.
היה זה ערב שגרתי בתורנות מטבח. לבשתי מכנס בלוי של מדי ב' עם חגורה ירוקה משופצרת כהוגן, וחולצה שחורה של סוף הטירונות מלפני שנה וחצי.
את ראשי עיטר כובע מצחיה עם סמל הבסיס, הקוקו הארוך והחלק שלי הטלטל במורד גבי. עם סמרטוט וורוד (שכבר הפך לאפור) וצלחת חד-פעמית לכל הלכלוכים, עברתי בין שולחן לשולחן וניקיתי ביסודיות. קבוצות קטנות של חיילים נכנסו, לקחו ביצה קשה, גבינה וירקות והתיישבו בשקט. עייפים וטרודים מהלך היום, שקועים במחשבות ולועסים בקצב איטי. אחד קם לקחת שקית שוקו, השני ניסה לחפש מעדן שוקולד. התיישבתי בפינת האולם, לאוזניי אוזניות סגולות אשר מזמרות את השירים האהובים עלי. לפתע נח מבטי על מילואימניק שנכנס לחדר. הוא לבש מדי ב' ישנים וג'קט פליז צבאי. היה לי קצת מוזר, שהרי מילואימניקים בדרך כלל מעדיפים לאכול בחוץ או לפחות לקנות בשק"מ, אך הוא הסתדר עם ביצה קשה וכמה ירקות חתוכים. כשהתיישב, הניח את הנשק שלו קרוב אליו והביט בי. השפלתי מבט, לא ברור לי למה הרגשתי מוזר כל כך. קמתי והמשכתי לנקות שולחנות, למרק סכו"ם ולשתות שוקו בין לבין. מבטו לא עזב אותי ולו לרגע אחד, עד שפתח את פיו וקרא לי. "חיילת!" אמר בקול גברי. התקדמתי לעברו, מרגישה מגוחכת עם הכובע על הראש. "יש כאן משהו חם לשתות? אני פשוט חייב איזה תה...".
חייכתי במבוכה והלכתי להכין לו תה, אף על פי שלא הייתי עושה זאת ביום רגיל. השארתי את הסמרטוט המאובק באחד השולחנות הרחוקים, והכנתי לו תה מתוק.
"בבקשה" הגשתי לו את הספל המאולתר שמצאתי.
"וואי... אני כל כך מודה לך" חייך חיוך צדדי.
"טוב... אני צריכה לחזור לנקות..." אמרתי כשראיתי את האחראי במטבח, מתקדם לכיווני וקורא בשמי.
"היא לוקחת כמה דקות הפסקה" אמר פתאום המילואימניק לאחראי, "אני מאשר את זה".
הבטתי בו בפליאה אך הרגשתי נוח מספיק על מנת להתיישב לידו.
"אז מה... מבאס אותך תורנות מטבח?" פתח המילואימניק בשיחה.
"למען האמת, אני לא עד כדי כך סובלת..".
"אני דווקא כן סובל מהאוכל הזה.." אמר והצביע על ביצה קשה מתפוררת בצלחתו.
"למה אתה לא יוצא לאכול במסעדה מחוץ לבסיס?" שאלתי.
"כי את לא יכולה לבוא איתי לשם... את בתורנות".
לא ידעתי איך להגיב למשמע דבריו, אז ניסיתי לשנות נושא.
"נחמד לך כאן אצלנו?"
"רק אם תחביאי את הכובע הזה באיזשהו שיח ותבואי איתי לשתות משהו בסוף התורנות...".
שתקתי. משהו בתוכי רצה לזרום עם הצעתו, אותו מילואימניק מבוגר יחסית, אך מסתורי ומושך.
"נראה... אולי מחר..." התחמקתי וקמתי מהשולחן, חוזרת לנקות שולחנות ומעיפה שאריות אוכל לריצפה בהיסח דעת מוחלט.
בארוחת הערב שלמחרת, לא ראיתי אותו. חלק בתוכי שמח, כך לפחות לא אצטרך לעמוד בפני הצעותיו. לאחר שסיימתי לנקות את חדר האוכל, שמחתי לסיים את התורנות לחודשיים הקרובים, וקבעתי עם ידיד להיפגש לשתות קפה. אחרי מקלחת חמה והכרחית, עליתי על טרנינג אזרחי וצעדתי בקור היחסי לשק"מ. שם פגשתי את ידיד שלי, שהתעקש לקנות לי קפה גדול וחם על מנת שארגע מהימים האחרונים. באמצע שיחה קולחת וכמה בדיחות, הגיע לפתע המילואימניק. הוא לבש את מדי ה-ב' שלו ולגופו הנשק.
הוא העיף מבט לכיווני ולא סימן "שלום". קנה סגריות והתיישב מול הטלויזיה על מנת לראות תוכנית כלשהי. במהלך הערב קלטתי את מבטיו החוזרים לכיווני, אך עדיין לא הראה שום סימן לתקשורת. בסופו של דבר ידיד שלי כבר היה עייף ורצה ללכת למגוריו, הציע ללוות אותי למגורים שלי.
אמרתי לו שאני אשאר כאן עוד קצת, ונפרדנו כידידים. צעדתי לכיוון המילואימניק וחייכתי בשקט.
"כבר לא אומרים שלום?" שאלתי.
"לא זיהיתי אותך עם בגדים אמיתיים..." סינן בשקט ובחן את הג'קט הוורוד שלי עם כובע מפרווה עדינה.
"לא תזמין אותי לשבת איתך?" שאלתי והתיישבתי על ידו, מבלי לחכות לתשובה.
הוא הושיט לי את קופסאת הסגריות שלו, הרחקתי אותה ממני.
"את מהילדות הטובות... הייתי צריך לנחש..." אמר באותה שלוות הנפש האופיינית לו.
"על סמך מה אתה אומר את זה?"
"מנקה שולחנות במשך שבוע במקום להוציא גימלים, שותה קפה ומסרבת שידיד שלך ישלם עליך,
לא רוצה לצאת איתי, לא מעשנת...".
"ידיד שלי דווקא כן שילם עלי בסוף..." אמרתי, מתעלמת מהסעיף שכלל את המילים "לצאת איתי".
"עדיין.. את ילדה טובה מדי.. לא רוצה לעשן, לא רוצה לצאת איתי, לא רוצה לעשן..."
"יעשה לך טוב אם אני אעשן וזהו?" חייכתי שוב, מפזרת את שיערי וקושרת אותו בקוקו חדש.
"אל" הזיז את ידי משיערי, "יפה לך פזור".
באותו לילה הוא התעקש ללוות אותי למגורים. כשהגענו לפתח, הוא נעמד מולי. אור הירח האיר את עיניו,
מבטו חדר עמוק לתוך תוכי. "מה אני צריך לעשות בשביל ש..." לא סיים את משפטו, ואני נצמדתי אליו בחיבוק. גופו היציב העניק לי תחושת בטחון, כמו שלא הרגשתי מעולם. ריחו המתוק לא עזב אותי לרגע. הוא הכניס את אצבעותיו לתוך שיערי, מלטף ומעביר אותן מטה. ידו השניה נחה על גבי התחתון.
"אני לא זקן מדי בשבילך?" שאל בקולו המושך. "כל עוד אתה לא נשוי...." אמרתי בנימה משועשעת, "לא אכפת לי".
"איך אני אהיה נשוי אם רק אתמול פגשתי אותך?" אמר והתרחק ממני מעט, פניו קרובות לשלי, עיניו ממוקדות בעיני.
"אתה מקסים..." אמרתי בשקט. ריח הבושם שלו שיכר את חושיי. הוא קרב את שפתיו לשלי והניח אותן בעדינות, נושם עמוק וידיו אוחזות במותניי.
הרגשתי שמגעו רועד מעט, ליטופיו רכים ונעימים. הוא התרחק ממני שוב, אך נשאר קרוב. "את רוצה שנפסיק?" שאל, מתנשם קלות.
"אני רוצה שתפסיק לדבר כבר..." חייכתי והתקרבתי אליו, מנשקת אותו בהנאה. הרגשתי שגופו מתרגש לנוכח הסיטואציה,
נהנתי לחשוב שאני זו שגורמת לו הרגשה שכזאת. "את מדהימה.." סינן בין הנשיקות.
נרדמתי עם SMS מתוק שלו, מחבקת את הפוך ומצפה ליום המחר.
בשעה שמונה בבוקר הגעתי למקום בו קבענו להיפגש, והוא לא הגיע. חכיתי דקה, עשר דקות, חצי שעה, שעה וחצי,
התקשרתי אליו אך הפלאפון שלו היה כבוי. דאגה החלה להתפשט בקרבי וסיטואציות לא נעימות פקדו את מחשבותי.
נסיתי להרגיע את עצמי אז הלכתי לטיול קטן בבסיס. מילואימניק נוסף עם קוקו די ארוך, צעד לו בשקט.
התקרבתי אליו ושאלתי אותו האם קרה היום משהו מיוחד.
"את לא שומעת חדשות, הא?" אמר בטון ציני וקצת עצוב.
