מרשם לכתיבת סיפור ---כתב אלי פרץ

זהו יש לי את הכלים,גלי סיפקה לי אותם, תעודת זהות, תרשים זרימה, מעט קונפליקט, קורטוב מחולל וזהו, מכאן כנראה הכל יזרום ו...יש לי סיפור.

 ישבתי מול דף ריק וניסיתי למצוא את המילים הראשונות להתחיל את הסיפור,

 "אבישג,תנמיכי בבקשה את הווליום, זה מוציא אותי מהריכוז,"

 ביקשתי מביתי, שישבה בכורסה וצפתה בערוץ ויוה, מרוב צפייה בערוץ, השפה הספרדית כבר שגורה בפיה.

 חזרתי לדף הריק שלפני, האם להתחיל בדיאלוג? או בתיאור הדמות? או להתחיל עם הקונפליקט,?

 ספל קפה הונח על השולחן.

 "תודה" אמרתי לאשתי והתמתחתי לאחור.

 "מה קרה, עדיין לא כתבת אפילו מילה" אמרה כשהיא מביטה בדף הריק שלפני "הסופר שלי בבלקאאוט?

 "איזה סופר,אפילו לא חלקיק של המאה מזה,"אמרתי בחיוך.

 היא חזרה לשבת במטבח לקרוא עיתון או לפתור סודוקו "זה ממכר" אמרה לי פעם , ואני לא מוצא מה ממכר בריבועים עם המספרים בתוכם. נו באמת איך יזרום הסיפור אם אני לא מוצא את המילים, ואיך לסיים אותו? אולי סוף טרגי? אולי אמירה מסכמת?

 "דינה, מישהו דופק בדלת" אמרתי לאשתי תוך כדי שאני קם וניגש לדלת.

 בפתח עמדה יונה, חברה לעבודה של אשתי "לי אין בעיה עם זה שאני שמנה" אמרה לי באחת הפעמים שראיתיה "למי שזה מפריע שלא יסתכל" , מילא שמנה,אמרתי לעצמי ,אבל דבר כזה כשמלבן ממלא את כל הפתח כמעט, אולי קצת הגזמתי, מה שכן, אהבתי את המזג הנוח והחביב שלה, בעבודתה כמנהלת חשבונות הייתה רצינית, אבל בחברת אנשים נהניתי להיות בקרבתה, הבדיחות זרמו כאילו יש לה מקור סודי בלתי נדלה.

"איפה אהובתי" דחפה אותי הצידה וישר ניגשה לאשתי לחבק אותה.

השארתי אותן מתחבקות ומתנשקות וניגשתי לדף הריק שלי, סגרתי את הקלסר, את העט בכיס חולצתי ואת המשקפיים לנרתיקו ,היום כנראה לא אוכל לשרבט אפילו מילה, אמרתי לעצמי וקמתי מהכסא.