©כל הזכויות שמורות
10 אפריל 2006
אמת אפלה/ שרון נחום
"זה מאוד מסוכן, אני לא ממליצה לכם לעשות את זה", נזכרתי בדבריה של המוכרת.
שפשפתי את כפות ידיי הקפואות זו בזו, מנסה להחזיר להן מעט תחושה. הצתי גפרור והדלקתי את פתילי הנרות שסבבו אותי. עצמתי את עיניי וניסיתי לדמיין את חיוכה של עדי, חיוך התפשט על פניי ודמעות הציפו את עיניי.
עדי, חברתי עוד מגן שיפרה, תמיד היינו יחד, תמיד ואז היא עזבה אותי, נותרתי לבדי.
אני זו שהיתה הדומיננטית מבין שתינו, עדי יותר קישטה אותי, הלכה בצילי אבל תמיד היתה איתי.
כיביתי את האור בחדר, הסתכלתי בשעוני בדיוק כשנועה נכנסה חיש לחדר וסגרה אחריה את הדלת.
"תנעלי": לחשתי לה.
"את בטוחה שזה בסדר" לחשה אליי
"די, החלטנו שעושים את זה בלי ספקות ועכשיו!, אני חייבת לדעת מה היא רוצה להגיד לי."
"מה, חלמת שוב הלילה?"
"לא, בכלל לא הצלחתי להרדם"
"גם אני לא, כל הזמן חשבתי, על מה שנעשה ... על ה ... סיאנס .."
"כן, גם אני, אני בטוחה שרק הסיאנס הזה, יציל אותי מהסיוטים האלה כל לילה"
"טוב, אז חבל על הזמן, בואי נתחיל", אמרה נועה בפותחה את הקופסא שארזה לי המוכרת מחנות המיסטיקה.
פרשנו, את לוח האותיות על הריצפה והנחנו את הכוס מעל המילה, כניסה.
" אולי, בכל אופן כדאי שניעזר במדיום, את יודעת בשיקמה יש המון והם לא גובים הרבה כסף"
"עזבי אותך" גערתי בה, "הם כולם שקרנים מניפולטיביים שרק רוצים כסף. אל תדאגי קראתי המון מאמרים באינטרנט, זה לא קשה בכלל. עכשיו תני לי יד, צריך להיכנס למדיטציה קודם. עצמתי עיניים וניסיתי להיזכר שוב בעדי, אך לא הצלחתי, לראות את חיוכה המתוק שהיה דייר קבע על פניה העדינות, במקום זה, ראיתי את הגשם שניתך על קיברה מתערבב בדמעותיי, ידיי מוכתמות בבוץ שעוטף את קיברה, מנסה לחפור להוציא אותה משם, אך ערן עוצר אותי, מחבק את כתפי ולא נותן לי להתמוטט סופית.
אך, ערן, אותו ערן שבחיוך מאוהב, סיפרתי לעדי על אהבתי החדשה, על מי שקצת ירחיק אותי ממנה, שהרי כעת כשיש לי חבר יהיה לי פחות זמן איתה, אבל הייתי מאושרת, מאוהבת ושיתפתי את עדי ברגשותיי אליו והיא שמחה בשימחתי. הייתה מרימה את עיני השקד שלה למרומי גובהו של ערן ובחיוך מבויש מאשרת לי, "הוא מקסים הערן שלך" ואני דמיינתי אותה חושבת בליבה: חבל שהוא לא שלי.
חשדתי בפינות רחוקות בליבי, חשדתי שעדי, מאוהבת בערן שלי וערן אהובי, ברגעים שידע את גופי היה כולו שלי אך כשלא, לא הרגשתי את כל כולו. אהבתי אליו רק הלכה והתגברה, הוא התלונן שאני אובססיבית וזה מעט חונק.
"דנית, מה עכשיו", לחשה לי נועה.
"כן", ניערתי את ראשי וניסיתי להתרכז, אחזתי בידיה של נועה ואמרתי בקול: " אנחנו רוצות להעלות את רוחה של עדי להב ... האם היא נמצאת?
שקט, שום דבר לא קרה, אולי זה לא יצליח, אני לא אדע אף פעם למה, עדי התאבדה, חשבתי בליבי.
" האם, רוחה של עדי להב כאן? עדי? עדי? את כאן? את שומעת אותי?" כמעט בכיתי.
לפתע, ידינו שכבר היו על הכוס זזו במהירות לכיוון המילה – כן.
ליבי הלם בחוזקה, הצלחתי, קצת פחדתי, היה נדמה לי שאני שומעת את דפיקות ליבה של נועה.
"עדי? זאת עדי להב??
הכוס זזה מהר לכיוון המילה כן.
בלעתי את הרוק רעדתי כולי, אבל המשכתי, "עדי, זאת אני דנית לוי הח..."
לא הספקתי לסיים את דבריי והכוס זזה מהר בין האותיות: א נ י י ו ד ע ת
" את יכולה לראות אותנו, גם נועה כאן?"
כ ן א נ י ר ו א ה זזה לה הכוס בין האותיות במהירות.
" אני ... חולמת עלייך כל לילה שאת בוכה.. שרע לך ... אני מתעוררת ובוכה גם ... ו .. חשבתי
שאולי את רוצה להגיד לי משהו ... זה נכון?
כ ן
" רע לך שם למעלה?"
כ ן
"למה"?
א נ י ת ק ו ע ה ל א ע ו ב ר ת ה ל א ה
"תשאלי אותה, אם היא אהבה את ערן" לחשה לי נועה.
כ ן
זזה הכוס, לפני שהספקתי לחשוב, אם אני רוצה לשאול.
"את התאבדת, בגלל שהיית מאוהבת בו ...." היססתי בשאלתי. התשובה הקפיצה את ליבי
ל א ה ת א ב ד ת י
נועה החניקה צעקה והלב שלי הלם כמהלומות פטיש על ברזל, מה זאת אומרת, לא התאבדה, אז מה קרה לה, פחד רב אפף אותי, ניסיתי לשחזר במוחי במהירות את הימים האחרונים.
כעסתי על ערן, הרגשתי שאהבה שלו אליי התרופפה, הוא כבר הפסיק לומר לי שהוא אוהב אותי, לפחות לא באותה התדירות שהרגיל אותי אליו, הוא הציע שנצא, לסרט ואולי אחר כך מסעדה, שמחתי מאוד, עד אשר הציע שנזמין גם את עדי שהרי היא לבדה. רתחתי, אך לא רציתי להרע את המצב בנינו עוד יותר, אז הבלגתי והסכמתי. דווקא עדי הפתיע אותי, היססה לא כל-כך רצתה, ניסתה להתחמק אך, לבסוף הסכימה.
היה לה מבט מוזר בעיניים כשהסתכלה על ערן. כשהיינו לבד, היא ביקשה שאבוא אליה למחרת ושהיא רוצה שנדבר.
"דנית, מה קורה לך?" לחשה לי נועה.
פחדתי לשאול את השאלה, חששות כבדים התגנבו אל ליבי,מאז מותה של עדי, היחסים שלי עם ערן התייצבו. הייתכן שיש קשר? פחדתי לחשוב?
"המוות שלך קשור בערן?" עצרתי את נשימתי, הרגשתי שגם נועה עצרה.
כ ן
"עדי, את נרצחת? גימגמתי
כ ן
נשמע בום, הכוס התנפצה לרסיסים ,בכיתי, כמה שבכיתי, הוילונות בחדר החלו לזוז ולהתנופף במהירות
להבות הנרות זזו בטירוף וצינה אחזה בחדר, צרחתי, כולי רועדת, מפיה של נועה נשמעה צעקה קלה ואז שקט, הכל נעצר ואני הבטתי על נועה, בטוחה שעדי עזבה אותנו. אך, מה שראיתי היה מאוד מוזר ומפחיד
עיניה של נועה היו קרועות לרווחה בצורה מפחידה, היא הסתכלה היישר אליי בלי להניד עפעף.
"נועה?" שאלתי
"דנית, זו אני עדי"
מפיה של נועה, יצא קולה של עדי ממש כמו שהיתה בחיים.
הבנתי שאחת התקלות האפשריות כשעושים סיאנס, קרתה, רוחה של עדי השתלטה על גופה של נועה וזה היה מפחיד.
לפתע נזכרתי בסרט שראינו, אני ישבתי באמצע, מצד אחד שלי עדי ומצידי האחר ישב ערן כשידו על כתפי, וקצות אצבעותיו ליטפו את כתפה של עדי! אייך יכולתי לשכוח את זה, מה קרה לי, ניסיתי להיזכר יותר, אבל משום מה לא הצלחתי.
זכרתי רק שלמחרת אמא שלי הודיעה לי שמצאו את עדי, במיטתה ללא רוח חיים כששלולית גדולה של דם מסביבה ופרקי ידייה חתוכים, היא התאבדה, אמרה לי אמא.
"דנית", נשמע קולה של עדי מפיה של נועה.
"דנית, אני רציתי להתוודות בפנייך, באותו ערב, אני כעסתי על עצמי מאוד, ערן סחט ממני הבטחה לא לספר לך ושנשכח מהכל, אבל אני לא יכולתי וכשיצאנו מהסרט, סיפרתי לך ששכבתי עם ערן, ביקשתי שתסלחי לי ..."
" מה? אני לא זוכרת את זה, על מה את מדברת"?, נזכרתי שבמאמר על הסיאנס, היה כתוב שרוחות יכולות גם לשקר.
"אני יודעת שאת לא זוכרת, את הדחקת את זה."
"ערן כעס עליי נורא, ואת בכית, הייתי שבורה ורצתי הביתה ו ..
"וערן בא אלייך באותו לילה, זה מה שרצית להגיד לי בחלום?" בכיתי גם בליבי, החברה שלי הלכה לעולמים והנורא מכל שהחבר שלי רצח אותה בדם קר!, מוחי געש, אייך אני אספר את זה לכולם? מי יאמין לי בכלל?
"אני לא באתי אלייך בחלום דנית."
"מה?", זעקתי
מפיה של נועה נשמעה יבבה נוראית, עדי החלה לבכות ולהיאנק
"החלומות שלך עליי היו הסיוטים שלך, את אמנם הדחקת, אבל המצפון שלך ייסר אותך על שרצחת אותי ואותת לך להגיע אל האמת, את רצחת אותי!
" לא, לא," צרחתי, כמו משוגעת, "את משקרת", צרחתי ללא הפסקה, מפחדת להפסיק.
"את, נכנסת להתקף טירוף ורצת אחרי הביתה, אימי לא היתה בבית ונכנסת לחדרי, סטרת לי ואמרת שלעולם לא תסלחי לי, לא היו לי מילים מנחמות וזה הטריף אותך עוד יותר, את שברת את הכוס שעמדה על השידה וחתכת לי את פרקי הידיים, ברחת ועזבת אותי לדמם עד מוות ..."
הכל חזר אליי, היא דיברה אמת, נזכרתי בלילה הארור, שהרגשתי שעולמי חרב עליי, ערן ודנית שכבו ועשו ממני צחוק, נזכרתי בהכל, אייך רצתי אחריה, ואייך אחרי שעשיתי את זה, רצתי הביתה לקחתי כדור שינה ונכנסתי למיטה, בבוקר לא זכרתי כלום.
הרגשתי שנכנס בי הטירוף שוב, קמתי בצרחות, העפתי את הנרות, הדלקתי את כל האורות בחדר וניערתי בחוזקה את נועה/עדי. המשכתי לצרוח ללא הפסקה, הרמתי מהריצפה, חתיכה גדולה מהכוס שהתנפץ וחתכתי את ורידיי, דם התפרץ לכל עבר, המשכתי לצרוח.
כעבור שבוע
התעוררתי בבית חולים במחלקה הפסיכיאטרית, ערן ישב לצידי, הוא סיפר לי ששלשום נערכה הלויתה של נועה, דום לב, פסקו הרופאים ואני רק יכולתי להיזכר בדבריה של המוכרת מחנות המיסטיקה
"זה מאוד מסוכן, אני לא ממליצה לכם לעשות את זה". – כמה שהיא צדקה!
©כל הזכויות שמורות
