בוקר של שבת, בוקר חמים . הווילון בצבע בג' שלי כרגיל סגור כדי שרק ניצוצות של אור יוכלו להסתנן דרכו ולהכנס אל חדרי ולהאיר אותו באור חלוש שדווקא נותן לחדר מראה חמים וביתי מהרגיל . אני יושבת לי עם כוס תה מתחממת מהקור העז שתקף אותי בקצות האצבעות. אתמול היה לי יום טוב , היום הכל ההפך . מה אני עושה פה ? אני שואלת את עצמי . אני אמורה עכשיו לתכנן להיות כל היום עם אהבת חיי ולשבת עם מישהו מחובקת . אבל לא, הייתי צריכה להדבק בדלקת ריאות דווקא עכשיו . לחשוב לכמה אנשים יעצתי מה לקנות לאהובתם – ומה איתי ? מה לי יביאו ? זר של כלום זה מה שיביאו .
אני יושבת שותה לי בעדינות את התה החם של הבוקר , מקנחת בכל כמה דקות את אפי המנוזל . גופי צועק החוצה , תצאי כבר. כנראה שאת היום הזה אני אצטרך לעבור עם חברותיי ולא עם אהוב ליבי . והאם יש בכלל את האהוב הזה ? ואם כן היכן הוא נמצא ?
כל ימי האהבה זה היה ככה . כל יום רגיל הייתי מתחבקת עם מישהו , ודווקא ביום האהבה הייתי תמיד לבד . זה לא שאין לי עם מי להיות .. אני מנסה להכין את עצמי לדמעות המלוחות שצועקות להשתחרר ולצאת מעיני התכולות .
אפילו החדר שלי בכלל לא רומנטי . בקבוק פתוח עומד על שולחני ולצידו טונות של ניירות שלפני כמה דקות קינחתי איתם את האף .. וכמובן כוס התה הקדושה – שנתנה לי את ההשראה לכתוב.
****
תאר לעצמך שאתה עומד באמצע מינהרה ריקה לבוש בבגדים מהודרים, אינך יודע מה שמך מה זאת המנהרה הזאת , למה אתה שם, ומה יקרה אם תתקדם אל נקודת האור שאתה רואה בקצה המנהרה . אתה מפחד השאלות שצפות בראשך עושות כאב ראש אתה נשען על הקיר והכאב מתחזק , מי , למה , איפה , איך .. לאדם אחד קשה לעכל הרבה דברים – אפילו בלי לדעת דבר אחד . אתה מתיישב במנהרה , ריקנות מבלבלת מאומצת יחד עם הכאב של דקירה שרק עכשיו התחלת להרגיש בנוכחותה על אחת האצבעות ביד ימין . אתה שואל את עצמך מאיפה היא הגיעה , מה עשית כדי שהיא תופיע , ולפני שראשך נותן לך לקבל עליו ים של שאלות שאינך יודע ואולי גם לא תדע את תשובתן לעולם , אתה שומע רעש בצד ימין של המנהרה . אתה נותן לעצמך להקשיב לרעש – זה בכי , של תינוק. אולי זה התינוק שלך , אולי הוא יספק את התשובות מה קורה פה, ואינך שם לב שזה בעצם תינוק, החירפון מתחיל לאחוז בך ואתה כבר לא ממש שולט בשאלות, והן כבר לא ממש שאלות חכמות .. לבסוף אתה מחליט לסגור את אוזניך עם ידייך ולתת לעצמך להתנתק מהכל, מבכי התינוק , מטונות השאלות שצפות בראשך ובעיקר מעצמך- שלרגע אתה חושב שאתה הנזק היחידי שנמצא פה .
כעבור כשניות שהורגשו כחיים שלמים אתה מבין שלא תוכל להתנתק מכלום – זה בך , זה איתך. אתה מתקדם לעבר בכי התינוק ושוב דעתך מוזכת מהתינוק אל האצבע המדממת, טיף טף , טיף טף נופלות טיפות הדם על הריצפה העקומה והחומה של המנהרה, היא מקשטת אותה בגוון אדמדם ונותנת לה מראה בוהק.. אתה שואל את עצמך למה זה בכלל מענין אותך מה הצבע של המנהרה , ואיזה גוון היא קילה לאחד שנפלה טיפת הדם שלך . אתה נזכר לבסוף שעליך לגלות מה משמעות הרעש אתה מתקדם צעד נוסף ולפני שאתה מספיק לראות את הרגל שלך מסיימת את הצעד אתה רואה את עצמך בחדר . זה חדר ילדים . ושוב השאלות צפות- מה , איך , למה , איפה , מי . אבל אתה נותן לעצמך לשקוע במראה הביתי של המקום , כמה נעים לעמוד במקום חמים אחרי שהיית במקום כה לא ביתי , בית, אנשים שכאילו עצר אותם הזמן – כאילו מישהו נעמד בבמה בלי שאף אחד היה מוכן וצעק לעצור , והכל דמם.
השאלות על עצמך כבר לא מענינות אותך , כי אתה כבר מתעסק במשהו אחר . זה בכלל הגיוני מה שקורה פה ? אתה שואל שוב ושוב , ואז אתה קם .
אתה כל כולך מזיע , לדעת שזה היה רק חלום . מיליון שאלות כזרם היו רק חלום בפני עצמו .. ועכשיו במציאות אתה שוכב במיטתך ליד בחורה שפגשת במסיבה שהייתה בלילה שעבר , אתה נושם נשימה עמוקה שהכל היה חלום – וחוזר לשקט הנפשי שלך.
אתה לא יודע – שיש אנשים שעוברים את הביליון שאלות הללו יום , יום והם עוד אמורים להתמודד איתם . יש אנשים שבאמת מבקשים את השאלות האלו , הם רוצים שבכל יום ממש כמו סיוט מתמשך יהיה להם מה לשאול את עצמם ולפעמים גם מה לענות למוח הרעב הזה , ממש כמו אוכל – אתה ניזון מזה – מהידע שאין לך – מהידע שאתה ממציא .
וזה הסופר- אדם שחולה במחלה שתתלווה אליו עד סוף ימיו – ומי יודע אולי גם בסוף חייהם למעלה זה יכביד על מוחם , ולמרות שירצו לנוח בעולם הבא , אולי גם שם השאלות יציפו אותם. מחלה- מחלה שאנשים מתאהבים בה עם הזמן – מחלה לנצח . ואחרי הכל , מה כל כך קשה בזה , מה אם פשוט לא נחשוב, הרי זה אוכל אותך – כי זה אתה. זה לא גורם חיצוני , זה בא ממך , זה המיוחדות המוזרה שלך.
