שי הילך על הקצה למרות שקיריל ניסע למנוע ממנו את זה, "לא נשאר לי בשביל מה לחיות" הוא אמר וקפץ. הפלאפון של קיריל שצילם עוד קודם, עדיין פעל.
----------------------------------
"הוא קפץ ממש פה אתם יודעים", קיריל הראה בידו על קצה הגג.
ארז ובני נראו קצת מפוחדים, הרגע הוא הראה להם הכול בפלאפון המשוכלל שלו, הם צרבו למוחם כל פיקסל בקפיצה שלו. הקפיצה שהם עומדים לבצע בקרוב.
בני ישב כשראשו מושפל וארז הביט אל קיריל.
" אבל הוא צודק, בשביל מה לחיות? מי החליט שזה מה שצריך להיות? אם החיים שלך לא חיים, לא עדיף פשוט לגמור איתם?:
קיריל הסתכל אליו כלא מאמין שהדברים האלו יצאו מפיו של הילד הצנום והקירח שיושב ממולו.
"גם אתם וגם הוא הגעתם לפה באותה מטרה, כנראה שלא סתם אני פה.. הוא " הוא הצביע אל הפלאפון " כבר מזמן היה קופץ",
"כשכל החיים שלך אתה מופע ראווה של כולם, את הסוף אתה רוצה לעשות בפרטיות, זה למה אני עוד לא קופץ" ארז החזיר לו. "אתה חושב שזה כואב?" בני מלמל בעוד ראשו מושפל.
"רק תקשיבו לי, כמה דקות רק, אחרי זה תעשו מה שבראש שלכם, " קיריל לקח נשימה ארוכה ", למה אתה בכלל רוצה את זה? ".
"טוב אצלי זה ברור, אתה לא חושב? אני בטוח שגם אתה"- ארז הצביע על בני, " יודע למה, זאת גם תהיה אחלה סיומת ל1 באפריל", שפתיו התכווצו בעצבים, "אבל למה אתה מתאבד? מה בדיוק רע לך בחיים? יש לך חברה מדהימה! יש לך חברים! מה קרה? משעמם לך?" הוא הצביע על בני.
"הייתה לי חברה מדהימה, עכשיו היא חברה לשעבר"
"אז בגלל זה להתאבד?" ארז הביע בקולו זלזול, כאילו הסיבה שלו יותר נכונה.
"לא, זה לא רק בגלל זה"
והוא נזכר איך כל לילה הוא היה מתהפך ולא נרדם, משתדל כל כך שלא להירדם, וכשבכל זאת הרגיש את העייפות גוברת עליו הוא נקש על המיטה שלוש פעמים ולחש נגד עין רעה, ושוב ושוב ושוב . עד שנרדם. ואיך ביום אחד אחרי כמעט שנה של איחורים בבית הספר הרכזת הזהירה אותו שאם יאחר שוב הוא יעוף מהבית ספר, ואיך באותו יום מאי נפרדה ממנו- כדי לא להפריע לו ללמוד. כמה שזה טיפשי הוא חשב לעצמו. זה היה ב31 במרץ ובלילה הוא חיכה להודעת '1 באפריל' ממנה. אך הפלאפון שלו נדם. הוא ניסה להירדם בכוח, ושוב נקש על המיטה ושוב נגד עין רעה.
אך זה לא עזר, הסיוטים חזרו כתמיד. מתוך השינה הוא פלט קריאות לסבו, שלא בחיים כבר שנתיים. שנתיים של סיוטים מידי לילה. שנתיים של שינה- לא שינה.
"וכשקמתי כבר היה 12, והרכזת התקשרה אליי והעיפה אותי, מאי לא עבדה עליי, היא באמת נפרדה ממני, ואפילו כשניסיתי לספר להם על הסיוטים זה לא עזר".
ארז הרגיש נבוך מעט. הוא לא חשב שלבני יהיו בעיות כאלה, זה בני!
"אולי תנסה לדבר איתה, עם הרכזת?"
"אין היא שונאת אותי, זה לא יעזור, לא נשאר לי כלום! לבית ספר נורמלי לא יקבלו אותי עכשיו באמצע בחיים, והסיוטים האלה גם לא נפסקים ומאי בכלל לא תחזור אליי כי אני כבר איזה טמבל שלא עושה כלום עם החיים שלו, סעמק עם החיים המסריחים האלה, לא תודה, לא רוצה אותם ככה. שונאתי אותי הרכזת הזאת, שונאת!"
הוא המשיך בסיבות למר גורלו וארז הרגיש משועשע "דווקא אותי היא אוהבת, איזה אירוני".
"משהו, ומה איתך? מה אתה מתאבד? נכשלת בפיזיקה גרעינית, או שאולי לא פיצחת את תורת היחסות?"
השעשוע נעלם בין רגע, פניו התאדמו, וריד ברקתו רקע " די כבר! נמאס לי מכם! "
בני המופתע מלמל "סליחה" ושזה "בצחוק".
"בטח בצחוק! מה לא בצחוק? 1 באפריל, ברור שבצחוק! בצחוק מותר הכול! אחלה תירוץ"
הקרחת של ארז בהקה אל אור הירח החיוור. רק לפני יומיים היה לו שיער שופע.לפני יומיים... איך שקובי גרם לו להרגיש אחד מהחברים שלו " להרגיש שיש לך חברים, פעם אחת בחיים, זה יכול לעוור אותך. מדהים כמה מטומטם אפשר להיות" הוא העיד על עצמו.
הקרחת שהופיעה אחרי שקובי שכנע אותו שלמחרת כולם עושים ככה כדי להזדהות במאבק לחולי סרטן, הוא אפילו לא טרח לבדוק את התאריך ולראות שלמחרת זה 1 באפריל. זה עבד להם כל כך בקלות. כשהוא הגיע עם הקרחת לבית הספר וראה שהוא היחידי, הכול קרס. לא חוסר החברים או חוסר הצלחה עם הבנות, משהו אחר שבר אותו באותו רגע כשהוא ראה את כולם צוחקים עליו ואת קובי מטיח בפניו 1 באפריל. הוא החוויר. ממש כמו באותו רגע על הגג כשהוא נזכר בזה.
"אף פעם. בחיים לא מתחתי מישהו ב1 באפריל, כי לא באמת היה לי מי, צריך בשביל זה חברים כנראה", כשהוא לקח אוויר השתיקה הייתה מעיקה, "אבל אני כן יודע מה מצחיק ומה לא".
"א... ארז אני מצטער, הם לא התכוונו שזה ייצא ככה, אני בטוח", בני נשמע לא בטוח בעצמו.
"זה לא קשור, אני לא נפגע מהמתיחה, לא ממש! תראה מה קורה היום? אנשים שהולכים להיות מבוגרים אפילו לא קרובים להיות בני אדם! איך הם בכלל לוקחים חולי סרטן ומדברים על זה סתם? במקום להזדהות באמת, לעשות משהו טוב פעם אחת בחיים שלהם, משהו מוסרי באמת , הם לוקחים את זה במובן הכי מטומטם שיש, להראות למישהו שאף פעם בחיים לא הרגיש חלק ממשהו, שהוא באמת- אפילו לא קרוב לזה "
בני התחיל להריץ מה להגיד אך השתתק. "אתה? תעשה לעצמך טובה ואל תקפוץ, לך לספריה, תחפש ספרים על זה, לך דבר שוב עם הרכזת, תסביר לה, תגיד לה שניסית להתאבד תראה איך פתאום שמדברים על להתאבד כולם יקשיבו לך. תן לי להיות לבד גם בסוף כמו בכל החיים שלי".
קיריל שבר את השתיקה, "לפני שאתם מחליטים תסתכלו על זה".
במסך הפלאפון של קיריל ראו אישה מבוגרת בוכה ואיתה מישהי שנראית כמו הבת שלה, הן נראו קרועות מבפנים. " כל לילה הייתי עולה אל הגג לצלם, אני חולה על צילום. ביום שראיתי את שי קופץ, לא זזתי מהגג, כשהמשטרה הגיעה הראיתי להם את הסרט ונשארתי לשבת שם. רק כשהגיע הבוקר ידעתי מה לעשות, הלכתי לצלם את המשפחה שלו, תראו, תראו למה אתם יכולים לגרום בכזאת קלות, תחשבו על זה"
בני הרגיש שהאוויר בריאותיו אוזל.." חשבתי על זה הרבה, על ההורים שלי, אבל לא ראיתי את זה אף פעם, כל כך מוחשי"
" אז הגיע הזמן, תראו כבר עוד מעט נגמר הלילה, לכו הביתה, תישנו טוב תקומו למשהו אחר, להפסיק את זה תמיד תוכלו, את החיים האלו, תנו להם עוד צ'אנס" קיריל הסתכל אליהם בתקווה . משהו בפניו של בני התרכך.
” ארז, אני מצטער, שמע, כל מה שאמרת נכון, אני אנסה לתקן את זה... כמה שאוכל, אני אלך לדבר עם הרכזת, נראה כבר איך לצאת מזה"
"בהצלחה" הוא לחש כמעט.
"אתה בא איתי ?" בני שאל.
לא, אני אשאר פה קצת, אני רוצה לדבר עם קיריל. תודה על ההצעה" הוא ענה בכנות. כנות שלא הייתה אופיינית לארז הציני כלפי המגישים לו עזרה. כבר הרבה זמן שלא ענה בכנות.
בני עזב את הגג לא לפני שהבטיח לארז שיוכל לפנות אליו מתי שרק ירצה לדבר,
קיריל הביע אופטימיות בנוגע אל בני.
"הוא יהיה בסדר, אתה לא חושב?"
"כן, הוא יהיה בסדר. הוא כבר בסדר, בעיות כמו שלו הרבה יותר קל לפתור, יותר קל להיפטר מסיוטים מאשר למשל להפטר מחיים".
" עוד לא השתכנעת? אתה עוד חושב להתאבד? אני מוכן לדבר איתך פה כל היום, ילדים זה... ילדים, הם מתבגרים מתישהו, אחרי הצבא אולי", קיריל בעצמו לא נראה מבוגר מידי, ככה שמילותיו נשמעו קצת מאולצות. ארז הביט בו ארוכות, וענה לו,
"זה לא עניין של שכנוע, זה עניין של הבנה, אני לא חלק מהעולם הזה, אף פעם לא אהיה, גם בני יחזור להתעלם ממני במקרה הטוב אחרי כמה ימים, זה לא מעציב אותי כבר, זאת ההבנה, במאבק בין חוקים של חברה שלמה לביני, היא מנצחת, בקלות...", הוא הפסיק את דיבורו באמצע, נראה מהרהר ואז זרק " היום ה2 באפריל! ".
"נכון, מה זה משנה?" קיריל היה מבולבל אך שמח משינוי הנושא.
"אין לך מושג כמה זה משנה, אני לא אגמור את החיים שלי בתור בדיחת 1 באפריל, לפחות את זה יש לי, אנשים לא ירגישו שהם אשמים במוות שלי כי הם מתחו אותי ב1 באפריל, הם ידחקו את זה ויגידו שהרי התאבדתי בתאריך אחר! אני לא רוצה את האשמה שלהם, אני רוצה להיות לבד כמו תמיד, ואולי, פעם אחת, מיוחד.
ארז קם, התהלך לאט על קצה הגג. הביט למטה העלה את ראשו וחייך, הסתכל למטה שוב, ראשו עלה ודמעה נשרה מעיניו.
" תצלם, יש לי חומר חדש לסרט שלך", קיריל הפעיל את הפלאפון כדבריו.
" העולם הזה, זה לא אני, דווקא ב1 באפריל גיליתי את זה, כל יום אחר בחיי היה מזוייף, מעין מתיחה שלא נגמרת, דווקא 1 באפריל חשף את כל האמת, אתה יודע איך אומרים, '2 באפריל!'
הוא אמר וקפץ.
"הוא קפץ ממש פה אתם יודעים, לפני שנה", קיריל החווה בידו על קצה הגג כששני ילדים אחרים ישבו איתו ממש באותו מקום. הם נראו מפוחדים.
