מוקדש עם המון אהבה - לך.

השיר שמתנגן ברקע הוא עליך, מזכיר לי אותך שוב כמו שמזמן לא רציתי לזכור ולשכוח –אותך.

כנראה אין מנוס אתה גורם לי, או יותר נכון העבר גורם לי להזכר בך.

לא ידוע לי למה זה מתמשך ואחרי זה פוסח מעלי ושוב חוזר למשכני הקט. לפעמים נערמים זיכרונות

כה אבודים שאומרים לי לשמור עליהם. לא מפני מפניך- אני פוחדת ליפול שוב, להשבר מולך, להטרף ברגש הזה שממגנט אותי כל פעם שאני ניזכרת בעינך היפות.

לא יודעת למה, אבל נראה לי שאני מכירה אותך כבר יובלות, שבעצם לא מכירה אותך כלל.

הימים חולפים מנסה לשכוח ולא לזכור, שמגיע הגעגוע זה הכי קשה לי, הכי אכזרי, אנני יודעת מה לעשות.

אל תביט עלי במבט של "הבנתי אותך" תהיה קשוב לכמה רגעים, אל תנסה לשכוח ולו לרגע אחד את מה "שעברנו יחד" אפילו עם זה סתם. ואתה טוען כך למעשה.

אתה יכול להמשיך לרטון בעודך חולף מולי ומקמט מצחך דבר שאינו הולם במיוחד, את הגישות האחרות שלי- כלפי וגם איתן.

"יותר טוב לסלוח" שרה מימון בזה היא צודקת נראה כי אני "אבודה" מראש או שאני בוחרת להאבד את עצמי, מרוב הגעגועים הסמויים שנערמים אליך כל שניה.

אני מזכירה לעצמי כל פעם שהזמן הוא אבוד ולא ניתן להשיב את מה שהיה, אז זהו. אני ואתה זה אחרת מעכשיו.

מוזר שאני מדברת עליך בלשון עבר, מה שהיה מבחינתי זה לא סתם זו היתה חוויה לימודית ופיזית בפני עצמה.

כל הקטעים שרושמים את עצמם ממני, הם בשבילך, למענך ו"כרצונך".

אני צריכה משהו שיציל אותי מעצמי, שאני נשאבת בתוך הזיכרון הזה שכורך את עצמו סביבי ולא נותן לי ללכת\מנוח, מין כלוב בדיוני שמחזיק את עצמי בו ולא נישבר גם דרך צעקותי הבלתי נראות.

אני מבינה שאלו הן הדברים שלי, שאני מביאה מעצמי, לא יודעת למה שאני נישברת אני חושבת עליך ועל מה שהיה. לא נראה לי שאכפת לך כ"כ ממני.

"אל תיתן לפחד מהכישלון למנוע ממך להשתתף במשחק" בחייאת בנאדם תן צ'אנס להיות, לא מולי. מולך.

כלומר תתכשל באמת, תיפול ותכאב ולבסוף תבין את מה שאני הרגשתי שהייתי איתך.

אני יודעת הייתי בלי שליטה עצמית שזה קרה, אני מודה. אבל אי אפשר להאשים אותי בזה, גם אתה לקחת אחריות באיזה שהוא שלב.

"אני לא אחראית שאצליח, אני אחראית לכך שאנסה ואשתדל" וזה מה שעשיתי, תביט אלי ותאמר

לי מה אתה רואה שאתה עומד מולי.

האם אותה הבחורה שהכרת השתנתה או שלא, מה אתה מרגיש וחווה עכשיו מולי.

כל כמה רגעים מרגישה "חופשיה" אח"כ חוזרת הבדידות, הלבד, הפחד, הרגש, זיכרון והכי גרוע – אתה.

אין לי כוח לכל הזיכרון האבוד הזה שלוקח אותי לעולם שלו ואולי לשלך.

כל פעם מחדש "מציגים אתי" מול עינים בודדות\יחפות מחפשת מקום להשאר להיות,לרצות, לא אותך

אותי להחזיר אל עצמי.

פעמים רבות סלחתי וגם הפעם מתכוונת, לא נשארת מאחור לא רוצה להשתקף כל הזמן מול דמותך

ומול אותה אחת שאומרת לי להשאר לשכוח הכי לעזוב אותי, ושתתקרב אלי כל רגע ורגע מחדש.

זה מעצבן ומוציא את החשק.

אני כותבת ומין הסתם סומכת על עצמי שאוביל אותי למקום בטחוני, אישי, אינטימי, אישי – בלעדייך.

נכון שעינך כנהר הזורם כפלגי מים את אשר יחלתי ולך שהתפללתי מתכוונת אני להיות ולחשוב במה טעיתי, ולא בהרבה אם חושבת כך.

העינים שלי נוצצות עכשיו, ותבין מה שבא לך מהעניין הזה, אם כל הכאב נשאר לי לוותר עלייך.

כי זה לא ילך בנינו – לא כעט.