הזרקור (10) עם liana

"לתת מרחב  (space)," זהו המוטו של liana תושבת אילת וחברה ותיקה ב"דרך המילים".

 זהו המוטו של חיי, אולי כי מעולם לא היה לי את המרחב שלי. מכאן שאני קנאית עד מאוד, לנושא המרחב לכל אדם. לכבד ולשמור את הפרטיות שלו ולאפשר לו את מרחב המחיה הדרוש לו מבלי לנסות להסיג גבולות בתוך חייו, אלא אם כן מבקש הוא להכניסך אליהם."

-    האם את תופסת עצמך כאדם אופטימי בבסיסך.

בהחלט כן, תמיד הייתי אופטימית, ותמיד ראיתי את חצי הכוס המלאה. יתרה על כך, אני תמיד אומרת שצריך לברך על הרע כמו על הטוב, שהרי אין גבול לרע ואם קיבלנו מה שקיבלנו, ולא יותר גרוע, דיינו.

-  ספרי לנו על עצמך – ביוגרפיה אישית, עיסוק ופרטים כלליים.

עליתי ארצה מבנגזי שבלוב בגיל ינקות, בימים ההם, שיכנו את כל העולים במעברות, אותנו שיכנו בפרדסיה. זמן קצר אחרי זה עברנו לבאר שבע.   כשעלינו ארצה המשפחה מנתה 7 איש. במשך השנים נוספו למשפחה עוד אחים ואחיות. היינו משפחה מרובת ילדים,  אני שהייתי אחת מעשרה ילדים,  יכולה להעיד על עצמי שהייתי ילדה די ביישנית ומופנמת, כילדה לא ראיתי ולא הבטתי על החיים סביבי, לא ראיתי את הקושי, ולמעשה גם לא רציתי לראות. את מפלטי מצאתי בספרים, בתוך העולם הזה, בניתי לי את החיים בהם רציתי לחיות. ספרים עבורי היו תחליף לכל מה שידי לא השיגה.

אבי עבד קשה מאד לפרנס את המשפחה, היה יוצא בבוקר חוזר בערב, על אמי הוטל עול גידול המשפחה, ואני גאה לומר, שיש לי אח ושלוש אחיות  אקדמאים, שניים מהם בעלי תואר שני. חלק מאחי הם בעלי עסקים פרטיים. כל האחים והאחיות שלי סיימו תיכון וכמו שאמרתי חלקם פנו ללימודים אקדמאיים.

 אפשר לומר שעל מרבית הקשיים, קשיי המחייה בעיקר, הצלחתי לגבור מתוך 'המפלט' שהקמתי לעצמי. עד היום, אחי הצעירים ממני זוכרים דברים וארועים שאני לא חוויתי ולא נתקלתי בהם. כאילו לא הייתי שם...

אני זוכרת שלאור עששית קראתי עד שכאבו לי העיניים, ובבוקר הייתי קמה עייפה ליום לימודים, העייפות היתה פגה כשהייתי מצליחה להגיע בהפסקה הגדולה לספריה העירונית שם בין המדפים, בין אלפי הספרים הייתי חשה הכי בטוח.  עד היום אני חבה את כל מי שאני לתקופה ההיא. היא בהחלט היתה בסיס וכר אליו חזרתי עם השנים, ומה שקיבלתי מהקריאה, אני מוציאה היום בכתיבה. אני בדעה שרק קריאה מרובה תורמת לעושר שפה ולעושר הבעה.

עד שהגעתי ללוס  אנג'לס, מעולם לא עסקתי בעבודה שהיתה בתחום הכתיבה, שם התקבלתי לעבודה בעיתון ישראלי כקלדנית, עד מהרה עמדו על כישורי לתקן תוך כדי הקלדה את התכנים, את שגיאות הכתיב והתחביר, והחליטו שהם מעבירים אותי לעריכה. בהתחלה גם ביקשו שאצא לראיונות, אבל אמרתי שאני לא טובה בלחטט לאנשים בנפש, התרומה שלי תהיה בהכוונת הכתבים, מה לשאול ומה לנסות לדלות. הייתי מכינה את הכתבים לראיון עם רשימת שאלות, וכשהיו חוזרים הייתי עוברת על החומר, ברוב המקרים משכתבת אותו מחדש, תוך כדי שמירה על רוח הראיון ועל המסר.  בחמש שנות עבודתי שם, הייתי שותפה לכתבות לא מעטות שעסקו בידוענים... מאז שובי לפני כ-16 שנים, אני עובדת בעיריית אילת, שנים רבות עסקתי בדוברות, בתפקיד הזה באו לידי מימוש כישורי הכתיבה שלי. משהתחלף ראש עיר והתחלפה הדוברת, עברתי לעבוד עם מבקר העירייה.

 - איך הגעת אל הכתיבה.

במהלך השנים, כתבתי פה ושם סיפורים קטנים, חלקם אף התפרסמו בעיתונות מקומית בארץ וגם בלוס אנג'לס, שם עסקתי כאמור, כעוזרת עריכה בעתון ישראלי, לשירה הגעתי במקרה, בעקבות הכרות עם יוצר. אותו אחד ששיריי , רובם ככולם, נכתבו אליו ועליו. הוא זה שעודד, שקד, טיפח והיפרה עד שהשירים בקעו... כשאני אומרת לו "הכל בזכותך", הוא אומר לי "הכל היה שם, אני רק גירדתי מעט את הציפוי מסביב"... בהחלט יתכן,  אבל בלי "הגירוד" הזה לא היו נולדים שיריי. הוא הטריגר, הוא זה שהוציא את המילים אל השיר  והוא זה שאני חבה לו את כל מה שאני היום.

אני יודעת שאני מאופיינת כיוצרת עם נושא אחד של כתיבה, אהבה וגעגוע וכל ההשלכות שיש  בעקבותיהם. היו שאמרו שאני כותבת "טלנובלות" . לא נפגעתי, טלנובלות? אולי, אבל הן שלי... מי שלא אוהב טלנובלות שלא יקרא.  את החשיפה שלי לקהל קוראים גדול בארץ ובחו"ל, אני חבה ליוצר שהיה עורך בבמה חדשה. אורי חרובי, יוצר מוכשר ואהוב עלי עד מאד. בתחילת דרכי בבמה חדשה כשעוד אף אחד לא ידע מי זו ליאנה, והשירים שפרסמתי נכנסו לדף היוצר בלי שום תגובה, נפל לידיו שיר שלי לאישור "נוקטורנו". השיר מצא חן בעיניו והוא זיכה אותו בהמלצת מערכת. מכאן הכל התחיל להתגלגל, בעקבות החשיפה בטבלה של השירים המומלצים, נחשפתי לקהל קוראים גדול, היו שעשו מנוי על שירי, וכך משיר לשיר ראיתי איך אני צוברת תאוצה. לפני כשנה קיבל גם שירי "מנחת כאב" המלצת מערכת.

בהתחלה התפרסתי על פני פורומים רבים, היום אני מתמקדת בשלושה פורומים, דרך המילים, מקלעת שירה, במה חדשה ובאתר שאני מנהלת - "רעות".

- מה הכתיבה מעניקה לך.

הכתיבה מעניקה לי המון אושר, גם אם שירי עצובים בחלקם. לצערי איני נמנית על היוצרים שמתעוררים אל בוקר חדש ומחליטים היום אני אכתוב על החתול של השכן... זה לא הולך כך אצלי, אין בי כשרון  לכתיבה יזומה. אני חייבת לעבור משהו מצרף, משהו מרגש, משהו שהותיר בי חותם כדי להוציא את ההרגשה אל השיר.  מעט מאד משוררים הותירו בי את רישומם, מאד אהבתי בתיכון את שאול טשרניחובסקי, את הבלדות שלו אני יודעת לדקלם עד היום בעל פה... המשוררות רחל  ולאה גולדברג, אליהן נחשפתי יותר ויותר עם הזמן, הן האהובות עלי ביותר.  לדעתי, שתיהן כתבו שירים נוגעים ללב, ברורים, מובנים ויחד עם זאת לא גלשו לבנאליה. היום יש נטיה לכתוב שירי "סודוקו", כלומר שירים מובנים רק ליוצרם. נוצר מצב שאתה מפחד להגיב לשיר כזה, שמא לא תקלע לכוונת היוצר ויצאת פוגע וגם פגוע, לא אחת זכו מגיבים כאלה לקיתון של רותחין.  היו מקרים שבתגובות כתבו לי "משוררת"... קטונתי, למען האמת הראשון שעטר לי את העטרה הזו היה האיש שבזכותו אני כותבת. באחד השירים שלי, "נגן עלי את לחני", כתב לי בתגובה: "ליאנה, את משוררת".... זו הפעם היחידה שהמילה הזו גרמה לי לסיפוק, ושבאמת היתה לה משמעות בעיניי. אני לא מתיימרת, לא חושבת שאי פעם אפרוץ לעולם הגדול, די לי בקהל הקוראים הנאמן שלי כאן, בדרך המילים ובמקומות אחרים, מעולם לא שאפתי לגדולות ואני לא חושבת שאני ראויה לתואר הכבד הזה. אני יכולה להעיד על עצמי שהקמתי לי את "חלקת האלוהים הקטנה שלי", ותודה לאל, כוסי רווייה.

חווית היצירה התחדדה והתעצמה בכל פעם ששיתפנו הוא ואני פעולה. הפרינו זה את זו, היינו מעבירים אחד לשני את יצירותינו, ואף אחד מאיתנו לא חס על האחר. כשהיה צריך "לכסח" את היצירה כיסחנו...  זה היה שיתוף פעולה מבורך שחסר לי מאד מאד בזמן הזה, דווקא עכשיו לקראת הוצאת הספר.

אחת היצירות משיתוף פעולה מדהים זה היא הסיפור שלנו "ריח האהבה"... הספור, סופר לו על ידי כבדרך אגב, סתם שוחחנו על זה שחוש הריח הוא אחד החושים הכי דומיננטי בכל הקשור לזכרונות, ותוך כדי שיחה מצאנו עצמנו עובדים על הסיפור, כאשר הוא עובר הלוך ושוב במיילים עד שקיבל את הנגיעה הסופית.  עם השנים מאז שהכרנו עברו בינינו הרבה יצירות שהוא ערך לי ואני לו, "ריח האהבה" היא היצירה היחידה למעשה, שנכתבה על ידי שנינו.

המוזר הוא שתמיד הוא אמר לי שאני כותבת נפלא סיפורת ואני קינאתי ביכולת שלו לכתוב שירה. היום המצב הוא כזה שבכל הקשור לפרוזה, שהוא עובר אותי אלף מונים, אני אולי השתפרתי בכתיבת שירה, אבל הוא השתפר לאין ערוך בכתיבת פרוזה, ואני בהחלט חושבת שרק שיתוף הפעולה המבורך ביני לבינו, הביא עלינו את המפנה הזה בכתיבה. אולי זה גם יעזור לקוראים להבין את עומק הצער המקנן בי על אובדן הקשר הזה. זה היה קשר מבורך.

בנוסף על הכתיבה שמעניקה לי אושר, אין ספק שגם הקריאה עושה עבורי את אותו דבר, תמיד מצאתי מפלט בספרים, היום קצת פחות לצערי, עקב  מגבלות זמן והחשיפה היתרה לאינטרנט, המהווה עבורי חלון מדהים לצפות ממנו אל כל היופי ואל כל הכשרונות. אין ספק שהמדיה הזו העשירה רבים כמו שהעשירה אותי.

- ביצירותיך את נוגעת רבות במוטיב הזמן-מהי דעתך הפילוסופית על נושא זה.

אכן מוטיב הזמן משחק בשירים שלי, כל כך חבל לי שלא ממש מיציתי את החיים, יגידו מי שיגידו שלעולם לא מאוחר, אני אומרת אחרת, לכל גיל יש את ה"משהו" והחן האופיינים לו, אני  עתה בגיל שכל שביקשתי לי -  אהבה שקטה ורגועה, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שאינה מעיקה ואת זה כנראה שפיספסתי כי אני טיפוס מאוד טוטאלי באהבתי ומעדיפה להיות לבד מאשר להתפשר על אהבה פושרת. מי שלא חווה את מה שאני חוויתי, דווקא עכשיו בבגרותי, לא יבין על מה אני מדברת. והשיר שלי "ראיתי אותי בעיניך", ידבר בעדי ובעדו יותר מכל... אני זוכרת שזמן קצר אחרי שכתבתי את השיר, נתקלתי בשיר  "אֵלַי" של לאה גולדברג, ולא הפסקתי לבכות, איך היא ידעה לכתוב, איך היא ידעה לחדור לנפש איך היא הציפה את כל עורקי ונימי בגעגוע...

אֵלַי - לאה גולדברג

הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי

בְּזִכְרוֹן  אֲהָבוֹת

וְעָנְדוּ  לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים

עַד יָפִיתִי מְאֹד.

בְּעֵינֵי  נִשְׁקָפִים

הַנּוֹפִים.

וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי

יִשְּׁרוּ צְעָדַי –

עֲיֵפִים וְיָפִים.

אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו

לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ –

אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי

בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.

- נגיעה נוספת שאני רואה ביצירותיך-היא מבט אל העבר סקירתו בעיניים מפוכחות וברוח נוגה. אם כך – מה מקומו של העבר בחייך?

לגבי העבר, מי מאיתנו אינו יושב עם עצמו ועם כל המשא שצבר במרוצת השנים ואינו ממיין אותו ואולי אפילו מנסה איכשהו להפטר ממנו, יש דברים שאפשר להשאיר מאחור ויש דברים שילוו אותך כל חייך, השאלה באיזו מידה נפגעת. דוגמא למידת פגיעה שאינה ברת תיקון היא העובדה שנישאתי בגיל צעיר מאד, לנער שהיה החבר הראשון שלי מכיתה ח',  נולדו לנו שתי בנות. זמן קצר אחרי  הנישואים,  כבר הבנתי כי חברות לחוד ונישואים זה משהו אחר לגמרי, בגיל 25 התגרשתי, וחזרתי לגור בבית הורי. מאותו יום ועד עצם היום הזה, מעולם, לא רציתי להנשא שנית, אמרתי לעצמי שלכלא הזה אני לא נכנסת שוב, לא מרצון ולא מאונס. בדיעבד אני לא מצטערת, אני לא מצטערת על ההחלטה שקיבלתי ששוב לא להנשא. אני חושבת שזה מה שעזר לי להתפתח התפתחות אישית, ובאמת מבלי להכנס לקטנוניות, אני רואה את האשה לה נישא בעלי לשעבר (נפטר לפני כארבע שנים), אני רואה אותה, ואומרת לעצמי, שזה מה שהיה "יוצא" ממני אם הייתי נשארת במסגרת הזאת. הצער היחיד שלי שלא הבאתי לעולם עוד ילדים ועל כך כתבתי בשיר  "עוללים בי בוכים". 

- ספרי לנו על ספרך האחרון העומד לצאת לאור: שמו, המוטיב החוזר בו, האמירה שלך, דרך הוצאת הספר, התחושות לפני הוצאתו ועוד ועוד.

הספר שלי הנמצא בשלבי פרסום אחרונים, יקרא "מלוא החדר געגוע"... האמת שדי התלבטתי לגבי השם, כי היו לי עוד שני שמות שאף הם למעשה שמות שירים, כמו זה שהחלטתי עליו, אני חושבת שבחרתי בשם הזה כי בארבעת השנים האחרונות מה שמילא את חיי ומה שדחף אותי לכתוב היה הגעגוע. בהתחלה לא ידעתי איך לגשת לזה בכלל, כלומר כל שידעתי זה שאני רוצה מאד להשאיר ממני משהו בעולם הזה, משהו לדורות הבאים, משהו שילווה את נכדי ואולי גם יעבור לניניי אם אזכה לכך. איכשהו יש בכל אדם את הרצון להנציח את עצמו, ועד שהתחלתי לכתוב זה לא ממש בער בעצמותי, כלומר לא חשבתי עניין השארת חותם כלשהו אחרי. ופתאום, עם המילים המחבקות שלכם, עם התגובות המפרגנות בפורומים השונים, חשבתי לעצמי שאולי כדאי לאגד את כל השירים לספר.  אט אט רקם הרעיון עור וגידים והיום הוא כבר בישורת האחרונה.   אני בהחלט נרגשת ומחכה לראות את המוצר הסופי.

ספרי יוצא לאור במהדורה מוגבלת, שתיועד רובה ככולה לחלוקה בין בני משפחתי וחברים. במקביל, אני חושבת לעניין את ועד העובדים של העירייה, לרכוש ממני במחיר עלות, את הספר ולצרפו כחלק מהשי לחג לעובדים בבחינת "יש נביא בעירו", עובדת שלהם הוציאה ספר ואין זה בבחינת חזון נפרץ...

- אם את היית צריכה לסכם חייך במשפט אחד-מה היית אומרת.

לא להצטער על שום דבר שעובר עלינו בחיים כי דברים לא קורים סתם.

יש לי בנות מקסימות ומבינות,  גם אם אחת מהן די מסוייגת מעניין הכתיבה שלי, קצת מוזר לה שאמא שלה כותבת שירי אהבה... אני חושבת שזה מביך אותה. הבכורה לעומת זאת מדרבנת ומעודדת וכמוה גם הנכדים שלי, שהם משוש חיי.  יש לי נכד אשר לפני כשנה כשהיה בכיתה י"ב, אמר למורה שלו בהתרסה:  "הנכדים שלי, ילמדו את שירי לאה גוילי ולא את לאה גולדברג". זה היה מצחיק ומתוק כל כך, המורה הביעה התעניינות וביקשה שאגיע לתת שעור, כמובן שסרבתי, אבל ה"חמידוּת" של האמירה הזו, עד היום מוזכרת בבית והיא מקור לצחוק ולבדיחות הדעת...

- איזה מסר תרצי למסור לילדיך שהוא החשוב ביותר בעיניך עתה.

לאהבה אין גיל, בכל גיל זקוק אדם שיהיה נאהב ואוהב. שהאהבה היא הכוח המניע אותנו, יש כמה סוגים של אהבה: אהבת הזולת,  אהבת ילד להוריו, אהבת אם לילדיה, אהבת סבתא לנכדיה, ואהבה למין השני, ואין אהבה אחת יכולה להחליף את השניה או לתפוס בלב את מקומה, אהבת אם לילדיה, נכדיה, לבני משפחתה אינה מנחמת ואינה מכסה על החסך שבהעדר אהבה בין גבר לאשה.

שנים רבות היו חיי שקטים, ואז יום אחד הפציע הוא בחיי כמו מטאור, וכמו מטאור חלף בחיי ויצא מהם.  אני לא מצטערת על שום דקה, על שום דמעה, על שום לילה קשה שעברתי, הכל היה שווה, הוא העשיר את נשמתי והאיר את חיי. ועל כך תמיד אוקירנו.

 אני מבקשת לפרסם את הסיפור ריח האהבה, שנכתב במשותף יחד עמו.

ריח האהבה