ראיונות

הזרקור (10) עם liana

 זרקור – liana
 

 

"לתת מרחב  (space)," זהו המוטו של liana תושבת אילת וחברה ותיקה ב"דרך המילים".

 זהו המוטו של חיי, אולי כי מעולם לא היה לי את המרחב שלי. מכאן שאני קנאית עד מאוד, לנושא המרחב לכל אדם. לכבד ולשמור את הפרטיות שלו ולאפשר לו את מרחב המחיה הדרוש לו מבלי לנסות להסיג גבולות בתוך חייו, אלא אם כן מבקש הוא להכניסך אליהם."

 

 

-    האם את תופסת עצמך כאדם אופטימי בבסיסך.

בהחלט כן, תמיד הייתי אופטימית, ותמיד ראיתי את חצי הכוס המלאה. יתרה על כך, אני תמיד אומרת שצריך לברך על הרע כמו על הטוב, שהרי אין גבול לרע ואם קיבלנו מה שקיבלנו, ולא יותר גרוע, דיינו.

 

 

 

-  ספרי לנו על עצמך – ביוגרפיה אישית, עיסוק ופרטים כלליים.

 

עליתי ארצה מבנגזי שבלוב בגיל ינקות, בימים ההם, שיכנו את כל העולים במעברות, אותנו שיכנו בפרדסיה. זמן קצר אחרי זה עברנו לבאר שבע.   כשעלינו ארצה המשפחה מנתה 7 איש. במשך השנים נוספו למשפחה עוד אחים ואחיות. היינו משפחה מרובת ילדים,  אני שהייתי אחת מעשרה ילדים,  יכולה להעיד על עצמי שהייתי ילדה די ביישנית ומופנמת, כילדה לא ראיתי ולא הבטתי על החיים סביבי, לא ראיתי את הקושי, ולמעשה גם לא רציתי לראות. את מפלטי מצאתי בספרים, בתוך העולם הזה, בניתי לי את החיים בהם רציתי לחיות. ספרים עבורי היו תחליף לכל מה שידי לא השיגה.

 

אבי עבד קשה מאד לפרנס את המשפחה, היה יוצא בבוקר חוזר בערב, על אמי הוטל עול גידול המשפחה, ואני גאה לומר, שיש לי אח ושלוש אחיות  אקדמאים, שניים מהם בעלי תואר שני. חלק מאחי הם בעלי עסקים פרטיים. כל האחים והאחיות שלי סיימו תיכון וכמו שאמרתי חלקם פנו ללימודים אקדמאיים.

 

 אפשר לומר שעל מרבית הקשיים, קשיי המחייה בעיקר, הצלחתי לגבור מתוך 'המפלט' שהקמתי לעצמי. עד היום, אחי הצעירים ממני זוכרים דברים וארועים שאני לא חוויתי ולא נתקלתי בהם. כאילו לא הייתי שם...

 

אני זוכרת שלאור עששית קראתי עד שכאבו לי העיניים, ובבוקר הייתי קמה עייפה ליום לימודים, העייפות היתה פגה כשהייתי מצליחה להגיע בהפסקה הגדולה לספריה העירונית שם בין המדפים, בין אלפי הספרים הייתי חשה הכי בטוח.  עד היום אני חבה את כל מי שאני לתקופה ההיא. היא בהחלט היתה בסיס וכר אליו חזרתי עם השנים, ומה שקיבלתי מהקריאה, אני מוציאה היום בכתיבה. אני בדעה שרק קריאה מרובה תורמת לעושר שפה ולעושר הבעה.

 

עד שהגעתי ללוס  אנג'לס, מעולם לא עסקתי בעבודה שהיתה בתחום הכתיבה, שם התקבלתי לעבודה בעיתון ישראלי כקלדנית, עד מהרה עמדו על כישורי לתקן תוך כדי הקלדה את התכנים, את שגיאות הכתיב והתחביר, והחליטו שהם מעבירים אותי לעריכה. בהתחלה גם ביקשו שאצא לראיונות, אבל אמרתי שאני לא טובה בלחטט לאנשים בנפש, התרומה שלי תהיה בהכוונת הכתבים, מה לשאול ומה לנסות לדלות. הייתי מכינה את הכתבים לראיון עם רשימת שאלות, וכשהיו חוזרים הייתי עוברת על החומר, ברוב המקרים משכתבת אותו מחדש, תוך כדי שמירה על רוח הראיון ועל המסר.  בחמש שנות עבודתי שם, הייתי שותפה לכתבות לא מעטות שעסקו בידוענים... מאז שובי לפני כ-16 שנים, אני עובדת בעיריית אילת, שנים רבות עסקתי בדוברות, בתפקיד הזה באו לידי מימוש כישורי הכתיבה שלי. משהתחלף ראש עיר והתחלפה הדוברת, עברתי לעבוד עם מבקר העירייה.

 

 - איך הגעת אל הכתיבה.

במהלך השנים, כתבתי פה ושם סיפורים קטנים, חלקם אף התפרסמו בעיתונות מקומית בארץ וגם בלוס אנג'לס, שם עסקתי כאמור, כעוזרת עריכה בעתון ישראלי, לשירה הגעתי במקרה, בעקבות הכרות עם יוצר. אותו אחד ששיריי , רובם ככולם, נכתבו אליו ועליו. הוא זה שעודד, שקד, טיפח והיפרה עד שהשירים בקעו... כשאני אומרת לו "הכל בזכותך", הוא אומר לי "הכל היה שם, אני רק גירדתי מעט את הציפוי מסביב"... בהחלט יתכן,  אבל בלי "הגירוד" הזה לא היו נולדים שיריי. הוא הטריגר, הוא זה שהוציא את המילים אל השיר  והוא זה שאני חבה לו את כל מה שאני היום.

 

אני יודעת שאני מאופיינת כיוצרת עם נושא אחד של כתיבה, אהבה וגעגוע וכל ההשלכות שיש  בעקבותיהם. היו שאמרו שאני כותבת "טלנובלות" . לא נפגעתי, טלנובלות? אולי, אבל הן שלי... מי שלא אוהב טלנובלות שלא יקרא.  את החשיפה שלי לקהל קוראים גדול בארץ ובחו"ל, אני חבה ליוצר שהיה עורך בבמה חדשה. אורי חרובי, יוצר מוכשר ואהוב עלי עד מאד. בתחילת דרכי בבמה חדשה כשעוד אף אחד לא ידע מי זו ליאנה, והשירים שפרסמתי נכנסו לדף היוצר בלי שום תגובה, נפל לידיו שיר שלי לאישור "נוקטורנו". השיר מצא חן בעיניו והוא זיכה אותו בהמלצת מערכת. מכאן הכל התחיל להתגלגל, בעקבות החשיפה בטבלה של השירים המומלצים, נחשפתי לקהל קוראים גדול, היו שעשו מנוי על שירי, וכך משיר לשיר ראיתי איך אני צוברת תאוצה. לפני כשנה קיבל גם שירי "מנחת כאב" המלצת מערכת.

בהתחלה התפרסתי על פני פורומים רבים, היום אני מתמקדת בשלושה פורומים, דרך המילים, מקלעת שירה, במה חדשה ובאתר שאני מנהלת - "רעות".

 

- מה הכתיבה מעניקה לך.

 

הכתיבה מעניקה לי המון אושר, גם אם שירי עצובים בחלקם. לצערי איני נמנית על היוצרים שמתעוררים אל בוקר חדש ומחליטים היום אני אכתוב על החתול של השכן... זה לא הולך כך אצלי, אין בי כשרון  לכתיבה יזומה. אני חייבת לעבור משהו מצרף, משהו מרגש, משהו שהותיר בי חותם כדי להוציא את ההרגשה אל השיר.  מעט מאד משוררים הותירו בי את רישומם, מאד אהבתי בתיכון את שאול טשרניחובסקי, את הבלדות שלו אני יודעת לדקלם עד היום בעל פה... המשוררות רחל  ולאה גולדברג, אליהן נחשפתי יותר ויותר עם הזמן, הן האהובות עלי ביותר.  לדעתי, שתיהן כתבו שירים נוגעים ללב, ברורים, מובנים ויחד עם זאת לא גלשו לבנאליה. היום יש נטיה לכתוב שירי "סודוקו", כלומר שירים מובנים רק ליוצרם. נוצר מצב שאתה מפחד להגיב לשיר כזה, שמא לא תקלע לכוונת היוצר ויצאת פוגע וגם פגוע, לא אחת זכו מגיבים כאלה לקיתון של רותחין.  היו מקרים שבתגובות כתבו לי "משוררת"... קטונתי, למען האמת הראשון שעטר לי את העטרה הזו היה האיש שבזכותו אני כותבת. באחד השירים שלי, "נגן עלי את לחני", כתב לי בתגובה: "ליאנה, את משוררת".... זו הפעם היחידה שהמילה הזו גרמה לי לסיפוק, ושבאמת היתה לה משמעות בעיניי. אני לא מתיימרת, לא חושבת שאי פעם אפרוץ לעולם הגדול, די לי בקהל הקוראים הנאמן שלי כאן, בדרך המילים ובמקומות אחרים, מעולם לא שאפתי לגדולות ואני לא חושבת שאני ראויה לתואר הכבד הזה. אני יכולה להעיד על עצמי שהקמתי לי את "חלקת האלוהים הקטנה שלי", ותודה לאל, כוסי רווייה.

 

חווית היצירה התחדדה והתעצמה בכל פעם ששיתפנו הוא ואני פעולה. הפרינו זה את זו, היינו מעבירים אחד לשני את יצירותינו, ואף אחד מאיתנו לא חס על האחר. כשהיה צריך "לכסח" את היצירה כיסחנו...  זה היה שיתוף פעולה מבורך שחסר לי מאד מאד בזמן הזה, דווקא עכשיו לקראת הוצאת הספר.

 

אחת היצירות משיתוף פעולה מדהים זה היא הסיפור שלנו "ריח האהבה"... הספור, סופר לו על ידי כבדרך אגב, סתם שוחחנו על זה שחוש הריח הוא אחד החושים הכי דומיננטי בכל הקשור לזכרונות, ותוך כדי שיחה מצאנו עצמנו עובדים על הסיפור, כאשר הוא עובר הלוך ושוב במיילים עד שקיבל את הנגיעה הסופית.  עם השנים מאז שהכרנו עברו בינינו הרבה יצירות שהוא ערך לי ואני לו, "ריח האהבה" היא היצירה היחידה למעשה, שנכתבה על ידי שנינו.

 

המוזר הוא שתמיד הוא אמר לי שאני כותבת נפלא סיפורת ואני קינאתי ביכולת שלו לכתוב שירה. היום המצב הוא כזה שבכל הקשור לפרוזה, שהוא עובר אותי אלף מונים, אני אולי השתפרתי בכתיבת שירה, אבל הוא השתפר לאין ערוך בכתיבת פרוזה, ואני בהחלט חושבת שרק שיתוף הפעולה המבורך ביני לבינו, הביא עלינו את המפנה הזה בכתיבה. אולי זה גם יעזור לקוראים להבין את עומק הצער המקנן בי על אובדן הקשר הזה. זה היה קשר מבורך.

 

בנוסף על הכתיבה שמעניקה לי אושר, אין ספק שגם הקריאה עושה עבורי את אותו דבר, תמיד מצאתי מפלט בספרים, היום קצת פחות לצערי, עקב  מגבלות זמן והחשיפה היתרה לאינטרנט, המהווה עבורי חלון מדהים לצפות ממנו אל כל היופי ואל כל הכשרונות. אין ספק שהמדיה הזו העשירה רבים כמו שהעשירה אותי.

 

 

- ביצירותיך את נוגעת רבות במוטיב הזמן-מהי דעתך הפילוסופית על נושא זה.

 

אכן מוטיב הזמן משחק בשירים שלי, כל כך חבל לי שלא ממש מיציתי את החיים, יגידו מי שיגידו שלעולם לא מאוחר, אני אומרת אחרת, לכל גיל יש את ה"משהו" והחן האופיינים לו, אני  עתה בגיל שכל שביקשתי לי -  אהבה שקטה ורגועה, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שאינה מעיקה ואת זה כנראה שפיספסתי כי אני טיפוס מאוד טוטאלי באהבתי ומעדיפה להיות לבד מאשר להתפשר על אהבה פושרת. מי שלא חווה את מה שאני חוויתי, דווקא עכשיו בבגרותי, לא יבין על מה אני מדברת. והשיר שלי "ראיתי אותי בעיניך", ידבר בעדי ובעדו יותר מכל... אני זוכרת שזמן קצר אחרי שכתבתי את השיר, נתקלתי בשיר  "אֵלַי" של לאה גולדברג, ולא הפסקתי לבכות, איך היא ידעה לכתוב, איך היא ידעה לחדור לנפש איך היא הציפה את כל עורקי ונימי בגעגוע...

 

אֵלַי - לאה גולדברג

 

הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי

בְּזִכְרוֹן  אֲהָבוֹת

וְעָנְדוּ  לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים

עַד יָפִיתִי מְאֹד.

 

בְּעֵינֵי  נִשְׁקָפִים

הַנּוֹפִים.

וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי

יִשְּׁרוּ צְעָדַי –

עֲיֵפִים וְיָפִים.

 

אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו

לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ –

אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי

בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.

 

 

 

- נגיעה נוספת שאני רואה ביצירותיך-היא מבט אל העבר סקירתו בעיניים מפוכחות וברוח נוגה. אם כך – מה מקומו של העבר בחייך?

 

לגבי העבר, מי מאיתנו אינו יושב עם עצמו ועם כל המשא שצבר במרוצת השנים ואינו ממיין אותו ואולי אפילו מנסה איכשהו להפטר ממנו, יש דברים שאפשר להשאיר מאחור ויש דברים שילוו אותך כל חייך, השאלה באיזו מידה נפגעת. דוגמא למידת פגיעה שאינה ברת תיקון היא העובדה שנישאתי בגיל צעיר מאד, לנער שהיה החבר הראשון שלי מכיתה ח',  נולדו לנו שתי בנות. זמן קצר אחרי  הנישואים,  כבר הבנתי כי חברות לחוד ונישואים זה משהו אחר לגמרי, בגיל 25 התגרשתי, וחזרתי לגור בבית הורי. מאותו יום ועד עצם היום הזה, מעולם, לא רציתי להנשא שנית, אמרתי לעצמי שלכלא הזה אני לא נכנסת שוב, לא מרצון ולא מאונס. בדיעבד אני לא מצטערת, אני לא מצטערת על ההחלטה שקיבלתי ששוב לא להנשא. אני חושבת שזה מה שעזר לי להתפתח התפתחות אישית, ובאמת מבלי להכנס לקטנוניות, אני רואה את האשה לה נישא בעלי לשעבר (נפטר לפני כארבע שנים), אני רואה אותה, ואומרת לעצמי, שזה מה שהיה "יוצא" ממני אם הייתי נשארת במסגרת הזאת. הצער היחיד שלי שלא הבאתי לעולם עוד ילדים ועל כך כתבתי בשיר  "עוללים בי בוכים". 

 

- ספרי לנו על ספרך האחרון העומד לצאת לאור: שמו, המוטיב החוזר בו, האמירה שלך, דרך הוצאת הספר, התחושות לפני הוצאתו ועוד ועוד.

 

הספר שלי הנמצא בשלבי פרסום אחרונים, יקרא "מלוא החדר געגוע"... האמת שדי התלבטתי לגבי השם, כי היו לי עוד שני שמות שאף הם למעשה שמות שירים, כמו זה שהחלטתי עליו, אני חושבת שבחרתי בשם הזה כי בארבעת השנים האחרונות מה שמילא את חיי ומה שדחף אותי לכתוב היה הגעגוע. בהתחלה לא ידעתי איך לגשת לזה בכלל, כלומר כל שידעתי זה שאני רוצה מאד להשאיר ממני משהו בעולם הזה, משהו לדורות הבאים, משהו שילווה את נכדי ואולי גם יעבור לניניי אם אזכה לכך. איכשהו יש בכל אדם את הרצון להנציח את עצמו, ועד שהתחלתי לכתוב זה לא ממש בער בעצמותי, כלומר לא חשבתי עניין השארת חותם כלשהו אחרי. ופתאום, עם המילים המחבקות שלכם, עם התגובות המפרגנות בפורומים השונים, חשבתי לעצמי שאולי כדאי לאגד את כל השירים לספר.  אט אט רקם הרעיון עור וגידים והיום הוא כבר בישורת האחרונה.   אני בהחלט נרגשת ומחכה לראות את המוצר הסופי.

 

ספרי יוצא לאור במהדורה מוגבלת, שתיועד רובה ככולה לחלוקה בין בני משפחתי וחברים. במקביל, אני חושבת לעניין את ועד העובדים של העירייה, לרכוש ממני במחיר עלות, את הספר ולצרפו כחלק מהשי לחג לעובדים בבחינת "יש נביא בעירו", עובדת שלהם הוציאה ספר ואין זה בבחינת חזון נפרץ...

 

 

- אם את היית צריכה לסכם חייך במשפט אחד-מה היית אומרת.

לא להצטער על שום דבר שעובר עלינו בחיים כי דברים לא קורים סתם.

יש לי בנות מקסימות ומבינות,  גם אם אחת מהן די מסוייגת מעניין הכתיבה שלי, קצת מוזר לה שאמא שלה כותבת שירי אהבה... אני חושבת שזה מביך אותה. הבכורה לעומת זאת מדרבנת ומעודדת וכמוה גם הנכדים שלי, שהם משוש חיי.  יש לי נכד אשר לפני כשנה כשהיה בכיתה י"ב, אמר למורה שלו בהתרסה:  "הנכדים שלי, ילמדו את שירי לאה גוילי ולא את לאה גולדברג". זה היה מצחיק ומתוק כל כך, המורה הביעה התעניינות וביקשה שאגיע לתת שעור, כמובן שסרבתי, אבל ה"חמידוּת" של האמירה הזו, עד היום מוזכרת בבית והיא מקור לצחוק ולבדיחות הדעת...

 

 

- איזה מסר תרצי למסור לילדיך שהוא החשוב ביותר בעיניך עתה.

לאהבה אין גיל, בכל גיל זקוק אדם שיהיה נאהב ואוהב. שהאהבה היא הכוח המניע אותנו, יש כמה סוגים של אהבה: אהבת הזולת,  אהבת ילד להוריו, אהבת אם לילדיה, אהבת סבתא לנכדיה, ואהבה למין השני, ואין אהבה אחת יכולה להחליף את השניה או לתפוס בלב את מקומה, אהבת אם לילדיה, נכדיה, לבני משפחתה אינה מנחמת ואינה מכסה על החסך שבהעדר אהבה בין גבר לאשה.

 

שנים רבות היו חיי שקטים, ואז יום אחד הפציע הוא בחיי כמו מטאור, וכמו מטאור חלף בחיי ויצא מהם.  אני לא מצטערת על שום דקה, על שום דמעה, על שום לילה קשה שעברתי, הכל היה שווה, הוא העשיר את נשמתי והאיר את חיי. ועל כך תמיד אוקירנו.

 

 אני מבקשת לפרסם את הסיפור ריח האהבה, שנכתב במשותף יחד עמו.

 

ריח האהבה


"הריחות הללו, ריח הפריחה שמכה בי את אביב חֶלְדִּי, ריח האדמה בגשם הראשון, ריח הגוף של הגבר שאהבתי, ריח התותים שהיו בגינתי, תמיד יהיו כרוכים אצלי בזכרונות יפים, אבל יותר מכל", כך אמרה לי, "ריח האוכל של אמא. את הריח הזה לא אשכח לעולם. זה ריח הבית. השקט. הביטחון. הריח של אמא".


היינו בתוך חנות תבלינים, כשאמרה את הדברים הללו, נוגעת, כמלטפת את הצנצנות. היה נדמה לי שאני רואה לחלוחית בעיניה. "אימי ז"ל, נהגה שנים רבות לטחון את התבלינים בעצמה. לפי 'העין', ערבבה סוגים שונים לתערובת ששימשה אותה למאכלים שונים. במשך שנים נהגה לשלוח צנצנות מתערובת זו לבנותיה ולכלותיה. מאז שאמי נפטרה, ניסינו, אחיותי ואני, להכין את התערובת הזו, אולם למרות שאנו יודעות את המרכיבים, לא הצלחנו מעולם, להגיע לאותו הטעם".

"תאמיני לי", אמרתי לה, "מעולם לא הייתי בחנות תבלינים ולא ידעתי שיש כל כך הרבה סוגים".


"הסוגים זה רק חלק מהעניין", אמרה בחיוך, "ההתאמה והמינון הנכון ביניהם היא העניין". "תראה", הוסיפה, "למדתי לבשל מאמי, גם אני כמוה מבשלת על פי חוש, ללא שום מתכון, ועל זה אני רוצה לספר לך משהו. במסגרת סדנא לבישול ולאפיה שהתקיימה באחד המלונות לרגל "יום האשה", אמרתי לשף שהנחה אותנו, שעוגות זה לא אני. שקשה עלי האפייה, שרק אילוץ יכול להביא אותי להכין עוגה. ענה לי אותו שף, "זה קורה בדרך כלל לאנשים יצירתיים, קשה להם עם מידות ומשקלות, אלה אנשים שמונחים בעיקר על ידי הרגש והחושים. קשה מאד לתחום אדם יצירתי בכוס סוכר, 6 ביצים, וכוס וחצי קמח".



חשבתי לעצמי שהמילים שאמר לה השף נכונות והוספתי שבאמת הטבחים רואים באוכל יצירה, אך מיד גם אמרתי, שכל הסיפור סביב האוכל מוגזם בעיניי. "נראה לי", אמרתי, "שהמאמצים האדירים שמשקיעים בהכנתו מופרזים. אנשים טורחים שעות ואחר כך הוא נאכל בדקות וכל מה שנשאר זה ערימת כלים להדיח. במידה מסוימת", הוספתי, מחזק את היצירתיות שבבישול, "אני רואה דמיון בין אוכל ובין יצירות מדהימות שאנשים יוצרים מחוֹל או מקרח וגם אותם איני מבין. הם משקיעים שעות, אם לא ימים, ויצירותיהם נעלמות בתוך זמן קצר". אני זוכר שאמרתי לה שזה סוג של אלטרואיזם. השקעה על לא כלום.


"עצובה לי הארעיות", אמרה, "אבל זיכרונות הם לא 'לא כלום'. הזיכרונות הם אני".

"היינו משפחה מרובת ילדים", סיפרה, "ותמיד היה בביתנו סיר מהביל על הכיריים וריחותיו היו ממלאים את הבית. הסיר הזה, באורח פלא, תמיד הספיק לכולנו. גם לחברים שהבאנו עימנו, וזאת למרות שהיינו משפחה דלת אמצעים. זו היתה אמי, האילן שבצילו חסינו. היא היתה הבית.


"תתפלא יקירי", הוסיפה, "אבל עד לנישואי ראיתי את הדברים כמוך, מעולם לא התקרבתי למטבח. כשהייתי רואה את כל הבלאגן והלכלוך של הקילופים למיניהם, הייתי בורחת כל עוד רוחי בי, אבל הנה חלף זמן, נישאתי והפכתי לאם ורק אז הבנתי שבהכנת האוכל אין שום מאמץ, יש "רק" אהבה. אני נהנית לבשל לאהוביי. אני גם מאמינה", המשיכה במונולוג, "שאוכל הוא סוג של נחמה. גם היום, אחרי שבנותיי כבר מזמן עזבו וחיי אינם סביב המטבח, אני עדיין מכינה לעצמי אוכל חם שמשמש עבורי כסוג של זיכרון, שלא כמו סנדוויץ' קר ומנוכר".


ריח העוף 'המכובס' שאימי היתה מבשלת, עלה לפתע באפי, ביחד עם ריח מרק העוף הטעים, שתמיד נלווה אליו. הבנתי על מה היא מדברת, למרות שמגוון האוכל בילדותי היה מצומצם ביותר.


"יש לי אחיינית", המשיכה, "שמאד היתה קשורה לאמי ז"ל. היא לא היתה הנכדה הראשונה לאמי, אבל אמי מאד אהבה אותה. יום אחד, שנים אחרי פטירתה של אמי, נסעה אחייניתי לבית אחותי הבכורה ומשחזרה סיפרה, שכמה דקות אחרי שנכנסה לבית, לא יכלה להתאפק מלבכות. היה שם ריח שהזכיר לה את סבתא. במשך שהותה שם, היתה הולכת מפעם לפעם למטבח, פותחת את מגירת התבלינים ושואפת לקרבה את הריח. זה כנראה מה שקרה לי עכשיו, אני ממש מריחה את הריח המתוק של אמי".


הדיבורים על אוכל, הריחות שפתאום עלו בי, גרמו לי להיות רעב, אבל לא אמרתי מילה. לא יכולתי וגם לא רציתי לעצור, בעד שטף זיכרונותיה.


"ועכשיו אני רוצה לספר לך עוד סיפורון קטן ובזה אני מבטיחה לסיים. אני רואה שקצת התעייפת", הוסיפה בחיוך.


"ממש לא", התקוממתי והוספתי: "הדברים הללו שאת אומרת מעניינים ונכונים. אני אפילו מצטער שזיכרונותיי דלים בכל מה שקשור לאוכל. בעצם אם אספר לך משהו", המשכתי, "אזי תוכלי להבין את הקשר שלי לאוכל ולמה אמרתי את מה שאמרתי".

"כשהתגייסתי לצבא", התחלתי בסיפורי הקצר, "הגעתי ליחידה קרבית, לגולני. עד היום אני זוכר איך רובם ככולם 'קיטרו' על האוכל ואילו לי הוא היה טעים. לא הבנתי על מה הם 'מקטרים'. את מבינה?" שאלתי, "האוכל של הצבא היה טעים לי יותר מהאוכל של אמא, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על העוף המכובס של אמא ושהייתי מעדיף אותו".



"אולי זה דווקא יתרון שאני צריך לזקוף לזכות אמי", הוספתי בחיוך, "המאכלים שלה גרמו לי לאהוב את האוכל של הצבא. אני מצטער שהפסקתי אותך", מיהרתי לסיים, מרגיש מעט מטופש שאני דוחף את זיכרונותי, "תמשיכי בבקשה".

"תראה", אמרה בצחקוק קל על סיפורי, "בין יתר התבשילים שלימדתי את בתי, היה תבשיל שבנה אהב באופן מיוחד, הוא אומנם קשה להכנה, אבל היה שווה כל חיוך של הנאה שעלה על פניו המתוקות. אני זוכרת את החיוכים הללו מהתקופה ששהיתי בבית בתי, שהיתה מאוד עסוקה בענייני עבודה. בתי, שלא הכינה אותו מעולם, קיבלה יום אחד מרץ 'והלכה על זה'. באותה תקופה, שהיתי בארצות הברית. הבת לא בדיוק התעניינה בהבדלי השעות. ברגע שהחליטה שהיא 'הולכת על זה', התקשרה. מצאתי עצמי הלומת שינה, בשעות הקטנות של הלילה, מעברו השני של העולם, מדריכה אותה בהכנת התבשיל. כשנכדי חזר מבית הספר", המשיכה, "ממש בכניסה לבית, הוא שאל: 'סבתא כאן?' זה היה כשנה! מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה". "אתה מבין?" שאלה וענתה, "זה הזיכרון שלנו שמורכב בין השאר מהחושים ואחד מהם הוא הריח. זיכרונות כאלה, לא שוככים עם השנים. הם באים בגלים וכל שצריך זה רק טריגר קטן. בדיוק כמו שקרה לי כאן בחנות התבלינים".

הרעב כבר היה מוגזם בעיניי, לא יכולתי להתאפק יותר ואמרתי, "את באה לאכול שווארמה?"

 

 

****************************************************************

 

 

הנה כאן כמה שירים שבחרתי,  השיר הראשון, מלוא החדר געגוע, נבחר כי הוא גם שם הספר.

 

 

מלוא החדר געגוע   

 

אֶצְבְּעוֹת הַחֲשֵׁכָה צוֹרְבוֹת

כְּמוֹ צְרִיבָה שֶׁחָשׁ אָדָם

אֲשֶׁר נְטָשׁוּהוּ זִכְרוֹנוֹתָיו.

לִפְרָקִים נִגּוּנִים סְדוּקִים

טוֹרְפִים שְׁנָתוֹ.

חֲלוֹמוֹת דְּעוּכִים רוֹשְׁפִים

וְרֵיחוֹת רְחוֹקִים     

זוֹרִים עֵרוּת מְתוּקָה-

 

מְלֹא הַחֶדֶר גַּעְגּוּעַ.

 

 

השיר היה לילה, נבחר על ידי כי יש בו התחלה, מצב עכשווי, והפתח הפתוח עם החיוך הדמע והסליחה...

 

היה לילה

 

וְהָיָה לַיְלָה שֶׁל חֶמְדָּה מְנֻשֶּׁקֶת

וְנוֹצַק בִּי סוֹד הַבְּרִיאָה.

הָיָה בֹּקֶר מְחַיֵּךְ בִּתְכֵלֶת עוֹלֶצֶת,

וְיָד מְדַבֶּרֶת אַהֲבָה.

 

בְּקַו הָאֶמְצַע שֶׁל הַדְּבָרִים

הֲלֹא-כְּלוּם, בֵּינֵינוּ נֶעֱרַם.

גּוֹזְלֵי נֶפֶש נִכְלְאוּ בֵּין חוֹמוֹת  

וְקוֹל שּׁוֹפָר נֶאֱלַם.

 

וּמִבַּעַד לְשַׂרְעַפֵּי לַיִל

מוֹנָה עִתּוֹתַי בְּךָ

וּבִי מַמְתִּינִים עֲדַיִן

הַחִיּוּךְ, הַדֶּמַע, הַסְּלִיחָה.

 

עוללים בוכים בי - אם יש משהו שעליו אני הכי מצטערת ומתייסרת וחשה החמצה רבה זה שאין לי עוד ילדים...

 

עוללים בי בוכים

 

חֲסִידוֹת מַטִּילוֹת אֶל חֵיקִי

עולָלים. בּוֹכִים בִּי,

בִּנְהי לֹּא שָׁמַעְתִּי כְּמוֹתוֹ.

בינות סְדָקִים

נִפְעָרִים אֶל קֵּץ

חִיּוּךְ רַךְ מַפְצִיעַ

מַּבְלִיע יֵאוּשׁ מִנֵּץ.

 

על מִּפְתָּנָה שֶל שְקיעַה

פּוֹרֶשֶׂת קְרַעִים

לְמַרְגְּלוֹת חָיי

וּבְיָדִי -

מַחַט חֶמְלָה

וחוּט חֵסֶד.

 

 

השיר נגן עלי את לחני, זה השיר שלמעשה הביא לפריצת דרך, כשהוצאתי אותו לאור וראיתי את התגובות נבהלתי, התגובות היו כל כך לא רגילות, בכל הפורומים, שבהם הייתי כותבת, כאילו נדברו ביניהם, כולם שמו את השיר בדף הבית כשיר נושא. במקלעת שירה צוטט בית שני כ"צו קריאה"... ב"חדרים" השיר הסתובב שבוע על "המנגל", שזה חלון ראווה שבו השיר מסתובב עד שמחליפים אותו בשיר אחר.  בבמה חדשה, היו לשירכניסות היסטריות.  השיר הזה למעשה  הביא למפנה ושינה את הגישה שלי לכתיבה, היום אני שוקדת על כל אות ועל כל מילה, כבר לא מסיימת שיר ורצה לפרסם, אני "דוגרת עליו" מניחה אותו בצד וחוזרת אליו. שוב נוגעת, שוב מניחה לו... עד שהוא מתעצב סופית.  פעם הייתי מאוהבת בכל מילה שכתבתי, היה לי קשה מאד לוותר על מילה שלא לדבר על שורה, היום אני בקלות יכולה להעיף חצי שיר ולא להצטער, כי אני יודעת שהידקתי את השיר ועכשיו הוא טוב יותר בעיני.

יש לי מלא סקיצות של שירים, וחלקי שירים, לפעמים כשנחה עלי הרוח, אני אוספת כמה בתים יפים שבזמנו הורדתי והופכת אותם ל"קצרצרים"...

 

נגן עלי את לחניי

 

זִכָּרון צָרוּב חָרוּץ כְּשָׂדֶה.
רֵיחַ רְגָבָיו מְשַׁכֵּר
עוֹצֵר נְשִׁימָה
נָסַק אֶל שְׁמֵי הַלַּיל
וְהַכּוֹכָבִים שָׁתְקוּ.

נַגֵּן עָלַי אֶת לְחָנַי בִּקְּשָׁה.
הַבֵּט, הַקַּיִץ הֶחְלִיד נִדְחַק אֶל סוֹפוֹ
שִׁטָּה מְאֻבֶּקֶת, מִתְגַּעְגַּעַת
מְשַׁטָּה
קָדָה בְּחֵן נִכְנָע
לְרוּחות שֶׁנָּשְׂאוּ

נַגֵּן עָלַי אֶת לְחָנַי אוֹתָם יָדַעְתָּ.
הַיָּם שָׁקֵט וסוֹבְלָנִי
לֶטֶּף גַּל מוֹחֶה דִּמְעָתוֹ
וְהַשָּׁמַיִם
הִמְטִירוּ שְׁתִיקָתָם.

 

 

 

יָם גּוֹעֵשׁ שְׁתִיקָתוֹ  - שיר שמתאר את השקט הגועש, את הריקנות של אינותו בחיי.

 

 

עָנָן זָעֵף נִנְעָר, מַמְטִיר בִּכְיוֹ

וּמִתּוֹךְ הֶעָמֹק הַצּוֹנֵן יָם גּוֹעֵשׁ שְׁתִיקָתוֹ

פּוֹרֶטֶת עַל  חוֹל נְגִיעוֹת נוֹטְפוֹת רֹךְ וְקִינָה.

 

זְמַן רָב  גּוֹעֲשִׁים אָנוּ שְׁתִיקָה זֶה אֶל זוֹ

לַחַשׁ קִירוֹת סְפוּנֵי חֶמְדָּה עוֹמֵם וְהוֹלֵךְ

רֵיקָנוּת מִזְדַּחֶלֶת אֶל גּוּף בִּתְנוּחַת עֻבָּר.

 

הֲיָדַעְתָּ כִּי דְּמָעוֹת הֵן גַּעְגּוּעַ  בְּמַצַּב צְבִירָה נוֹזְלִי?

 

 

 

 

תגובות