זכרונות ישנים צפים ועולים.

עם רדת החמה,יושב בגינה
נזכר בחופשה שבה הכל השתנה.
אני וחברים טיילנו באילת,
כמובן שבים האנטנות זינקו והכל נקלט.
הם רצו את האלה שהכי הרבה רעש וצלצולים עושות,
אך אני דווקא חיפשתי את השקטות.
הסחורה הייתה על הפנים וכמעט שנואשתי.
אך פתאום,אותך פגשתי.
שיער שופע,שטני וחלק.
מבנה גופך צר ודק.
בהיסוס מה פניתי אלייך
ומייד הבחנתי בדמעות שעל פנייך.
זולגות בשקט,ללא עצור.
ונראה שאין לכך תרופה או מזור.
התלבטתי באיזה צעד עלי לנקוט,
והבנתי שצריך לפעול מיידית וללא שהיות.
התחלנו לדבר,אמנם בקטנה,
שיחת חולין חביבה.
במשך הזמן הקשר נשמר היטב,
ואף יום אחד פתחת בפניי את הלב.
נותרתי פעור פה ומשתאה
לנוכח סיפור חייך המייסר והקשה.

ביום רביעי,האהוב עלייך מכל,
הזמנתי אותך למסעדה-סתם לאכול.
זו הייתה רק הסוואה מטשטשת
להצעת נישואים רומנטית ומרגשת.
הכל תוכנן עד לפרטים האחרונים,
אפשר אפילו לומר-ממש כמו בסרטים.
החוף,הרקע,המוזיקה והצלם-
וכמובן אני את והטבעת שהזמנתי מהצורף המדופלם.
הגעת,וכמובן שהופתעת ובכית.
כשביקשתי את ידך-לא רצית.
ואני,ספוג עלבון כילד שסטרו על פניו,
נמלטתי מהמקום,בוש ונעלב.
בימים שלאחר מכן,השתגעתי מאכזבה.
שותת דם,כי האור בליבי כבה.

השלמתי עם הסירוב המיידי,
למרות שכחץ זה פילח את ליבי.
אני ממשיך בחיים,מנסה לזרום,
דוחק אותך לפינה,העיקר לשכוח ולהמשיך לנשום.
התבגרתי,והכרתי נשים אחרות,
היום אני נשוי באושר,כמעט בלי מהמורות.
ילדון מתוק וחייכן יש לי.ושמו תום.
עוד שבוע הוא בן שנה.הזמן חולף כמו חלום.
אך לפעמים,עם רדת החמה,אני יושב בגינה,
ונזכר בחופשה,שבה הכל השתנה.




(אני חדשה באתר,עדיין מגששת,לכן אני לא יודעת אם רמת הכתיבה שלי מותאמת לפה. אני בת 14.)