חיכיון

יושב ומחכה בתחנה ,החיכיון האין סופי הזה שבסופו של דבר יקח אותך מהמקום ממנו אתה מנסה אולי לברוח.

מצית סיגריה כי בלעדיה מרגיש פחות לבד ,אולי מנסה לבשר לכולם אני לבד . מביט על הרצפת המסטיקים שלרגע נדמה אולי שכולה עשויה מיריקות החכיינים. שאלות רצות בראש כאילו משהו מהדהד בתוכך כמו אבא המטיף לבנו אין ספור פעם: למה אני פה בכלל ? איך הגעתי למצב הזה ?מתי זה ייגמר..,לוחש בעצבנות ובהוצאת אוויר,מביט בסיגריה המסכנה על כל השאיפות והנשיפות ,הצעקות ועצבים ,ושוב בישביל מה ? ,זורק את הסיגריה ,דורך עליה כאילו שרץ.

מציץ מידי פעם בשעון ,שממילא הפך מובן מאילו ,הזמן ,אנשים הולכים ברחוב ועשן יוצא מהם, נשרפים .

אפילו אפשר לשמוע אותם בלילות את כולם בצעקה גדולה מידי : "מריחים? כי נשרף עוד יום" .

 

מציץ בכביש להביט אם האוטובוס מגיע ותוהה מתי .התחנה לוחצת כמעט אפשר היה לשמוע אותה אומרת:

:"כולם תמיד באים והולכים " ובבכי מר "ואולי כדאי שבכלל לא תבואו?"

ועצם המחשבה הזאת על כך שאולי אנחנו, כולנו חיים בתוך תחנת אוטובוס גדולה ,חייכנים מדופלמים. לברוח מהנקודה האחת לאחרת.

 

או הו אם זה כך הרי שאני חכיין מדופלם ,מחכה ומחכה אין ספור

מחכה לאוטובוס ,מחכה לך . אך לא אגיד שמחכה לאדם שיושיע.

אנני צריך את הדבר שיקטוף אותי מהזמן המשוגע הזה

מחכה שכל זה יחלוף

 

לפתע פרץ האוטובוס לתוך התחנה ,מלא חכיינים קטנים.

עליתי עליו ,ממילא אני פה כבר כמה ימים.