ההתחלה

"אני מחכה שהזמן יעבור, רק שיעבור מהר יותר.

השניות, הדקות, השעות, הימים

הם כולם חסרי משמעות, חד גווניים, ללא צליל או צבע, משעממים

שהזמן כבר יעבור ויגמר בשבילי

כמה עוד אני אצטרך לעבור ימים נוראים כאלה? מלאים בכלום?!"

"אתה יודע," היא אמרה לו בפגישה הראשונה שלהם, הם היו על חוף הים. הוא עמד על החול והיא על אחת האבנים שהיו שקועות עד לאמצע במים. 10 סהכ.

"יש אנשים שרוצים למות." היא הסתכלה עליו, הסתובבה וקפצה לאבן ה2.

"ומצבם גרוע, הם מדוכאים ולא רואים פתרון מוחשי לבעיות שלהם.  הם לא מסוגלים להתמודד איתם בעצמם." עוד קפיצה

"אבל יש אנשים שמצבם גרוע יותר," הוא הסתכל על גבה, מנסה להבין על מה היא מדברת

"יש אנשים שמצטערים על כך שאי פעם נולדו." עוד קפיצה

"הם מבינים שהם לא יכולים להתמודד עם מה שקורה, אבל הם גם מבינים שאם הם סתם ימותו אז הסובבים אותם יסבלו." עוד קפיצה

"הם רוצים להשתחרר מעומס חייהם ובעיותיהם, אך כואב להם לדעת שהם יכאיבו לאחרים בעושיהם כך, ידע זה עוצר אותם." היא הסתובבה אליו, וחייכה. אילו הכיר אותה קרוב יותר היה יודע שחיוך זה היה לא אמיתי ומלא כאב, אילו ראה את עיניה בחשכה, היה רואה את הדמעות המתחילות להתאסף בהן

"אנשים אלו הם באמת במצב חסר אונים, בלי יכולת לזוז קדימה או אחורה, בלי תקווה." היא שוב הסתובבה לעבר הים וקפצה על אבן אחרת, מתרחקת ממנו יותר.

"אנשים כאלה חיים מיום ליום, בלי סיבה, בלי רצון, בלי מטרה. סופרים את הדקות עד לסוף, מקווים למותם שלם... או אולי למות הקרובים להם ביותר, מאשימים אותם בסבלם, בעובדה שבגללם הם תקועים במצב הזה בלי יכולת להשתחחר. אנשים כאלה....הם באמת מסכנים." שערה עף ברוח.               הוא עלה על  האבן ה1, פתאום מודאג לביטחונה, שמה תחליק...או תקפוץ מרצונה....

"אירוע יחיד יכול לשנות לנו את החיים, והסובבים אותנו אפילו לא ידעו מכך....שהשתננו, שמשהו קרה לנו....אנשים אחרים לא יכולים לקרא את המחשבות שלנו, ואם לא נגיד כלום, אז גם לא ידעו כלום." עוד קפיצה

"אני מניחה...." היא שתקה לכמה רגעים "שקיוויתי שהפגישה איתך " עוד שתיקה " תשנה משהו, אבל עמוק בתוך תוכי ידעתי. מההתחלה ידעתי, שמה שצריך לשנות, זו אני מבפנים." עוד שתיקה

"תודה על הפגישה הנח" היא התחילה לומר, כשגל הגיע וגרם לה להחליק על האבן וליפול למים.

הוא צפה בה כשהיא נופלת, ניסה להתקרב אליה, לתפוס אותה. אך הם היו רחוקים מידי, והיה חשוך מידי. היא נעלמה מהר כמו שהגיעה, מחייו. והוא נותר שוב לבדו, עומד שם, בוהה בים, ובמקום שבו לפני כמה רגעים היא היתה. תוהה האים גם לולא הגל, הסיום היה נותר אותו הדבר.