באנו לטירונות

באנו לטירונות – כתב אלי פרץ

הטלפון מצלצל והפוצי מוצי שלנו שנמצאת בטירונות ,מבשרת לנו שירד ברד והאוהל התמוטט על כל שמונת בנות החייל.

"הידיים שלי קפואות",

"המיטה של החברה נצבעה בלבן",

"כולנו בפאניקה",

"הסמלת באה , להתראות".

לא היה חסר שגם המילה 'הצילו' תשתרבב לה לתוך המונולוג. תוך שאשתי מעקלת את ששמעה במקביל מחדר השינה, ניסיתי גם אני לחשב את צעדיי . לילה, מזג אויר חורפי, הנסיעה עד לבסיס הטירונים תארך כשעה, ואם ניקח בחשבון גם את גשם הזלעפות, שלא מפסיק לרגע, נגיע בעוד שעתיים לערך. וכמובן מבלי לקחת בחשבון את ההתארגנות,לבסוף נתייצב אשתי ואני ,מוכנים ומזומנים להצלת הדור,בבסיס הטירונות קרוב לשעת חצות.

 ו...מה , מה נעשה? , אולי, אולי נרוצץ את ראשו של הג'וק? ,  איזה ג'וק בראש שלי, פתאום עברתי במחשבותיי לסרט אחר ונזכרתי באחייניתי שהזעיקה את הוריה, בשעה שתיים אחר חצות לדירתה שבתל אביב.

"אני לא נכנסת לדירה",

"הוא נמצא במטבח",

"מזתומרת מי?... הג'וק , מי יכול להיות ?"  

צורחת כשצליל קולה רועד מפחד.   

כשהגיעו ההורים לדירתה של הפוצי מוצי בת השלושים , מצאוה יושבת ומחכה בחדר המדרגות.

"באופן זמני העבירו אותנו למבנה,"  מודיעה לי הפוצי מוצי שלנו , שוב בטלפון, או שקולה של מתוקתי רועד, או שהקו משובש, "כל הבגדים נרטבו ואני צריכה לבנים יבשים. " צליל, של דמעה, נשמע, כנובעת ומאיימת לפרוץ.

"נבוא אלייך מחר, אהובתי"  מצהירה אשתי וממשיכה במילות כיבושין כדי להרגיעה

" חמודה , תהיי סבלנית , נשיקות מכולם". מסיימת את השיחה.

"מחר , על הבוקר , תיסע ל 'חצי חינם'  ותקנה את המצרכים האלה," מושיטה לי רשימת מצרכים. מציץ ברשימה, שמות משמות שונים של חטיפים, שוקולדים למיניהם , 'פסק זמן',חטיפי אנרג'י, שתייה ולהיכנס לקונדיטוריה שממול לקנות בורקס ורוגלך. 

האמת, מאוד התגעגעתי לקטנה שלי ,אך לא ידעתי עד כמה היא קטנה , עד שלא עמדה לפניי בבגדי ב', עם המעיל האמריקאי שמכסה את ברכיה, כשהרובה תלוי לה על כתפה והקנה מגיע עד לקרסולה.

"אבא, נפצעתי" מודיעה לי חגיגית, ליבי מחסיר פעימה .