חורבן הנומוס; תאומי המריבה

בלהבות התופת; כך הכל התחיל.

מן געש מילותיו של אמאה, הותזה הספרה אל הריק המטאפיזי אפוף הבדיה בלהבות הקיום הורבליות. בתוך הספרה הביצתית, במקום אפוף בריק קיומי ושחרון האפלה, פקחה התאומה יורוגו לראשונה את עיניה. ניסתה לחפש את בן לוויתה, בשר מבשרה, זה שמבע עיניו זהה לאופר עיניה – אך לא מצאתו. בכעס רב, החלה בדרכה הכאוטית כלפי החורבן הקיומי שעתיד לפגוע בה ובעולם הטרם קיים. בתאוות בשרים, ומבעוד מועד, היא פרצה החוצה מן הביצה וקרעה את תמימותה של הספרה, בתקווה למצוא בה את יאסיגי. היא ביקשה לבצע את זממה בתאומה, אך לא ידעה כיאמאה לקחה אותו למשמר אצל תאומי הנומוס אשר פרצו מספרה אחרת, השנייה בקדמותה. אמאה, בכעסו על התנהגותה האכזרית והלא מרוסנת של צאצאתו, יורוגו, שילח אותה אל האדמה. התאומה המרושעת החלה בהזדווגות עריותית נפשעת עם שאריות הביצה יחד עם האדמה ונעלמו עקבותיה.

כמה זמן אחר-כך, ירד יאסיגי אל האדמה בחיפושו אחר יורוגו, תאומתו – אשר ביניהם היה חיבור דמים בלתי ניתן לריסון. הוא הגיע אל כוך קברים במשעול האימה. עוד הוא יורד והחל לשמוע קולות זעקה מהדהדים ברחבי המתחם. האפילה שלטה בכל. מהצלליות הנוראיות שהיוו אז את תכלית קיומה של האדמה, הוא מגלה דמויות מעוותות חולפות ונשנות, אך לא הצליח לזהות מי היו מפאת מהירותן. "יורוגו?" קרא יאסיגי בקול מפוחד. הוא היה לגמרי לבד בממלכת האבדון בעלת קירות הבוץ התת-קרקעיים המאיימים בכל רגע להתמוסס ולקבור אותו בעודו בחיים. ריח הצחנה עלה מן ריקבון האדמה. ריח בעתה שקשה היה להסית מאפו הדגי. הוא הזדחל הלאה במחול השדים הידוע, מסיט אדמה רקובה בעזרת הזימים שבאצבעותיו הארוכות.

הוא חפר במורד הקברים, הוא חיפש דבר מה לאחוז בו במקום בו הפחדים משוללי המציאות – ההזיות משוללות האמת – פיכו ללא הרף.

לבסוף, הגיע אל מאורת המתים. הוא קרא שוב בשמה של תאומתו, ובתמורה קיבל אנחת רפאים מעורערת. "את כאן?" קרא לה בשפה שרק היא הבינה עוד מיום היוולדם. כאן, נשמעה התשובה, בקול צרוד אפוף המוות. הוא גילה אותה שוכבת מותכת לתוך קיר המערה הבוצי.

מקרביה בלט רחם מעוות ונוזלי המעלה עובש. עורה היה במצב מתקדם של ריקבון. אזוב עטף את גופה המתפורר ונימיה בלטו כמו עומדים להתפוצץ בכל רגע כאשר יפוג תוקפם.

מרחמה המוטנטי החלו מזדחלים יצורים קטנים וגרוטסקיים, אשר זחלו הלאה בין רגליו אל עבר אחיהם המפלצות שעמדו מאחוריו; הבל פיהם המחניק וקול התנשמותם המחרחר הכאיב לקרום אוזניו. שבת אליי, לחשה לו. הוא הביט באחותו התאומה במבט מלא חלחלה, כאשר החלו להתפרק הרקמות שאחזו בה אל תוך קירות הבדיה הבוציים. כמו לוליינית קרקס מרושעת באלגנטיות של רקדנית בלט היא הרימה את גופה בעקימות מטונפת, ראשה עדיין מוטה לאחור בעיוות מפלצתי, ואז בבת אחת הטיחה את ראשה בראשו המופתע. הוא נחבט לאחור על האדמה, והבין כי זו העת להימלט.

במרוצה, היא ניסה לעקוף את הזרועות החמקניות של היצורים הגרוטסקים; נתיניה, ילדיה הזדוניים, אך הם המשיכו להקיף אותו בלשונותיהם המפוצלות ובציפורניהם העקלקלות והגרומות. מאחוריו, יורוגו המחרידה זינקה עליו עם גופה הנרקב כדי למעוך אותו לחיבוק שנאה נצחי אחרון. אך הוא הצליח להתחמק, נמלט במעלה טרסות האיבה והתוכחה אל עבר אוויר הכוכב הבוהק ביותר שקיים העונה לשם סיריוס בי. רגע לפני שהניחה עליו את טלפיה, הצליח לסגור את הבור באדמה וחתם את המשך גורלה של התאומה הסוררת.

כדי לתקן את יצירתו הנכשלת, לקח אמאה את אחת מתאומות הנומוס, ובהליך הקרבה - חתך את בטנה ואת איבר מינה, ואת בשרה ואיבריה הפנימיים פיזר ברחבי האדמה כדי להניב צמחיה וירוקת שגרמו לשגשוג ועושר בריאתי.

תאומת הנומוס השנייה, יצרה צמד אנשים בדמותה. היא סירסה את הגבר וקיצצה את איברה של האישה. האיחוד של השניים יצר שמונה נבחרים, אשר נשלחו בחללית מכוכב סיריוס אל עבר כדור הארץ, שם יציפו השמונה את האדמה צאצאי אבותיהם השמימיים של שבט הדוגון.

יורוגו נענשה והפכה לשועל החיוור. נטולת יכולת דיבור, נגזר דינה לנוע ולנוד על פני האדמה עד עצם היום הזה.