הכתובת על המעטפה הייתה מוכרת לה. היא פתחה אותה בזהירות והציצה פנימה כאילו חששה מתכולתה. היא ידעה שמרגע זה, שום דבר כבר לא יהיה כשהיה...
האותיות היו מונחות שם, בכתב חלש, שנראה כי נכתב ביד רועדת. שורות גליות המספרות סיפור רק בעצם תנועתן הכמו-היפנוטית, סוג של גלים שקטים, מטעים, היכולים לטלטל את קיבתם של טובי המלחים. הן פתחו לה חלון שהיה מוגף שנים, אטום למגע אור השמש,כלוא מאחורי וילונות השכחה הכבדים, נעול בבריחי ההכחשה, עליהם הקפידה להוסיף עוד ועוד נדבכים לחיזוק ביצוריה, למען שפיות נפשה.
רחל הייתה התגלמות האם המודרנית המצויה. גרה בישוב כפרי עם בעלה ושני ילדיה, טרודה בחיי היומיום בין עבודתה במפעל התרופות לבין הטיפול בילדיה. קרועה בין הרצון שלה להתקדם ולהתפתח לבין דאגתה הרבה לחינוך ולעיצוב דמותם של ילדיה. אמנם הקפידה למלא את כל צרכיהם, אך במקביל חיה בתסכול תמידי שמא לא מקדישה להם מספיק.
אייל בעלה טוען שהיא אובססיבית מדי, ושהדאגה שלה לילדים מעט חונקת, ולא מאפשרת להם להתנסות בכישלונות ובמצבים לא מתוכננים, כפי שצפוי להם בחיים.
רחל בהתה בנייר המכתבים, וכל מה שראתה היו תמונות מרצדות שריחפו להן לאורך הנייר כמצגת שקפים, תמונה אחר תמונה. אבל תמונה אחת בלטה מהאחרות- הופיעה בה אימה ז"ל, מחבקת אותה ואת שני אחיה: יגאל ומשה, כורעת על ברכיה בדממה, ורק יבבה חרישית שנמלטה מפיה הפיגה את השקט, יבבה מלווה בדמעות שטפטפו אט אט על שערות ראשם.
לאימה לא היה מושג איך תפרנס את שלושת ילדיה. מעולם לא נזקקה לצאת לעבוד לפרנסתה. היא חיה כמלכה בביתה, מטפלת בילדיה באהבה ובמסירות אין קץ.
כל ערב הייתה מחכה בכיליון עיניים לשמוע את פסיעות נעליו המטפסות לאטן במעלה המדרגות, פותחת לו הדלת, עוד לפני שהספיק להגיע אל המדרגה האחרונה.
הוא היה מחבק ומנשק אותה בטרם התיישב מתרווח בכורסתו, עייף מטרדות יומו, אותן הקפיד לשמור לעצמו, כאילו ניסה לשדר שהכול תחת שליטה ושיש על מי לסמוך.
רחל ויגאל ידעו שברגעים אלה עליהם להיות שקטים, לתת לאבא לנוח. אפילו משה הקטן למד כבר שכדאי לנהוג באיפוק ולא לצרוח ולהשתולל, אחרת יספוג את מבטו המקפיא של אביו.
יום אחד הוא נעלם. ארז מזוודה קטנה ונעלם. בלי להיפרד, בלי להסביר, בלי להשאיר מכתב, הותיר את אשתו והילדים, וכאילו נבלע אל תוך הלילה.
לחשושי השכנות סיפרו שעזב לדרום אמריקה, הקים משפחה תחת זהות חדשה, עקב חובות כבדים שהסתבך בהם.
היא שנאה אותו שעזב ככה, שנאה אותו שוויתר על כל מה שנבנה, שנאה אותו על הבגידה, על שדאג רק לעצמו ואותם הפקיר לחסדי הגורל, אך יותר מכול שנאה אותו בגלל ההשפלה של אימה, שנאלצה מאותו יום לפרנס אותם בעבודות ניקיון של בתי עשירים, שטיפת כלים ובעוד עבודות מזדמנות.
אם הייתה מילה הממחישה היטב את הקשר בינינו החל מאותו יום נורא, היא הייתה הרבה יותר חזקה ועמוקה מהמילה 'מוות'. כאשר מישהו קרוב מת, מקפידים בדרך כלל הקרובים אליו לשמר את זכרונו, להנציח אותו, ולעלות לקברו אחת לשנה לפחות. במקרה הזה, הקרובים אליו פשוט רצו לשכוח את קיומו, להתנתק מהווייתו כמו ממחלה ממארת המאיימת לכלות את הגוף מבפנים.
מבחינתה של רחל, שום דבר לא יכול היה להקל על הכאב, את הבור שנפער בנפשה. היא העדיפה לכסות ולקבור אותו עמוק עמוק תחת שכבות המציאות היומיומית, ללקט לעצמה רגעים מתוקים, שיטשטשו את המרירות, היגון והצער.
לימים בנתה משפחה משלה, הולידה ילדים והשאירה את עברה הרחק מאחור. מבחינתה, אביה היה פרק שהעדיפה לתלוש מדפי הזיכרונות שלה.
אבל עברה לא הניח לה. לפני מספר שנים, הגיעה למקום עבודתה משלחת קניינים מאורוגוואי. אחד מנציגי המשלחת היה יהודי שהביט בה בצורה מוזרה. כששאלה אותו לפשר המבט, סיפר שיש לו שכן שדומה לה דמיון מפתיע.
רחל לא יחסה חשיבות לעניין והייתה בטוחה שמדובר במקריות בלבד.
כמנהגה ביהודים המגיעים למפעל מעת לעת, הזמינה אותו לארוחת ליל שישי בביתה.
אייל והילדים שמחו תמיד לקבל אורחים כאלה, שהכניסו מעט פלפל וצבע לארוחה המשפחתית השבועית.
בסוף הארוחה ישבו המבוגרים לשיחה, והיהודי גולל את סיפורו, ומה שחשוב יותר, את סיפורו של אותו שכן שהזכיר לו את רחל כל-כך:
"לפני כשלושים שנה הגיע יהודי חסר כל לשכונה. רב הקהילה אימץ אותו אליו כדי לעזור לו להשתקם ולבנות את חייו במקום.
בחריצותו הרבה, הצליח האיש לבנות את חייו יש מאין, התעשר והקים משפחה.
היום הוא ממכובדי הקהילה, נדיב ידוע, הנלהב לעזור לאנשים במצוקה בכל דרך אפשרית."
"שלושים שנה?!" שאלה רחל חיוורת כולה, "האם אתה בטוח?"
רחל הרגישה את מעיה מתהפכים, היא חששה לשאול שאלות נוספות למרות הסקרנות, העדיפה לא להמשיך ולחפור כדי לא למצוא את מה שלא חיפשה.
היא סגרה את המכתב ניגשה אל הבר ומילאה לעצמה כוס גדושה של ויסקי.
התיישבה, והביטה שוב במכתב...
בס"ד
"רחל יקרה..."
