שבת ואסוציאציות ומשחקי מילים

אפתח באזהרה: מי שהדברים מציקים לו מבחינה דתית, יסלח לי וידלג נא.

אתמול, יום שבת קודש, פתחו המתנחלים, שרובם המכריע חובשי כיפות - דתיים וחרדים, בפוגרום. פוגרום במוסקי הזיתים ותומכיהם הישראלים תאבי השלום.

כבר בהתחלה ניצבת לה שאלה מרכזית וחביבה, האם מסיק זיתים דוחה שבת? כן! בוודאי! פיקוח זית כידוע דוחה. דוחה בכלל ודוחה שבת בפרט. כל זית שאין מקורו בקופסת שימורים - עליו לשמור שבת וזהו! בלי להתווכח.

פירוק שתי סככות לעומת זה, חמור הוא שבעתיים. בטח דוחה שבת. גם חיילים בשטח דוחים שבת. אבל יידוי אבנים בשבת, הריהי מצווה קדושה מדרבנן. אוףף כמה דרבנן שורצים בשטח.

המילה הכי פופולרית היום היא "חילול שבת". מהבוקר כולם מחללים. שר הביטחון - מחלל, שר הצפרדעים - מחלל, החתול השומר על השמנת - מחלל. ממש כבר אי אפשר לנסוע בשקט ברחבי ישראל בשבת, בלי לחלל משהו. נורא. ממש נורא.

אפשר לחשוב מה היה קורה, אם היה מי מחליט לכנר חלילה וחס את השבת למשל, או לחצצר אותה, לתופף או אפילו לפסנתר שבת מדי פעם: הכינרת הייתה מתרוקנת, הביצות היו מתייבשות מיתושים, ניחוח הזבל היה נגמר, מכת חושך היתה מתחוללת, מכת בכורי (שטן) עלינו.

אבל חברים, אם טרם שמתם לב, הבעיה אינה בחילול. מהו חילול, למען השם, סתם נשיפה בכלי צינורי מלא חורים, שאינו מחזיק מים (וגם חול). הבעיה כפי שאני רואה אותה, נעוצה בשתי אותיות שטניות שחברו להן יחדיו, ואינן שומרות על שלום הציבור, כאשר אות אחרת עומדת לצידן. ממש פרעות. האותיות הרשעות הללו הן "ש" וּ- "ב".

בכלל האלף בית העברי הוא בעייתי, מכל כיוון שתסתכלו עליו. לא די שצורת האותיות מעוותת עד גיחוך (ס-ת-ם) הרי שמספר אותיות ממש מוקצות: " ד " בעייתית. " ה " עוד יותר, " ו " נורא, " י " אסון. הן זקוקות תמיד לעזרת אותיות אחרות, אחרת הן נוטות לחילול חלילה, של שם שמיים. יש גם את האות " ז ", אבל כאן אנו פולשים כבר לתחום אחר לגמרי, תחום שאת שמו אסור אפילו להעלות על דל שפתיים.

במאמר מוסגר אני רוצה למחות כאן על היחס למילה "חלילה". למה צריך תמיד לפגוע בנשים. מה גרועה יותר חלילה מחליל שהיא מילה רעה במיוחד. חליל וחילול די רעות בעצמן, אבל חלילה, משוקצת ממש. זה מהווה באופן בולט אפלייתן של מילים ממין נקבה, ואתם יודעים להיכן זה מגיע. (לעזרת נשים).

יש לנו עוד בעיות עם האותיות הפותחות והמסיימות את האלף בית. הנה התורה אינה מעיזה להתחיל ב- " א ". אז היא מתחילה ב- " ב ": "בראשית ברא. . .".

אחר כך יש לנו בעיה עם האות " ת ". כשהיא מצטרפת ל- " שב ", מתחילות הצרות. קשה להבין למה בדיוק. ראו נא: " שב " זה "ישיבה", זה לימודי קודש, כמו "כוילל" ובית מדרש ואולפנא ובית ספר וכיוצא באלה, שכולם טובים ונקיים מכל עוון. אבל רק תוסיף לצמד אותיות אלה את ה- " ת ", מיד מתחוללת מהומה, "שָׁבַּת" אוי גוואלד.

ולא רק זה. את תחילת האלף בית כבר ראינו. בעיות על גבי בעיות. אז הבה ונבדוק את הסוף. בסדר?

נתחיל מ- " ס ". "שב" ביחד עם ס נותן "שבס". זוכרים אותו? תקנות שֶׁבֶס, פתח לקבלני בניין לעשות הון על חשבון כולנו?, ועדות תכנון ובניה, רשויות מקומיות, נבחרי ציבור, שחיתות. . . לאן נגיע?

הלאה: "שב" בתוספת " ע ". "שבע" אם נגמור בספרה 7, לא נורא (מה 7? מה כמה?) זוכרים? סתם צחוק, כן מהגשש. אבל כשאנו מנקדים שָׂבֵע, נו זה כבר פתח לצרות מי ישורֵן! אנשים שבעים אינם חומר מן המובחר. אינם נוחים לתמרון, אינם נוהגים כעדר, אי אפשר לשלוט ולהשתמש בהם למנייברות ולהפגנות, הם אינם נוטים אחרי ש"ס ויקיריה, לא מסתפקים בהבטחות, בקיצור לא טוב לפוליטיקאים. רבובדיה יעדיף לוותר על " ע " אחת משלו, אם יבוטלו השְׂבֵעִים.

" פ " - "שבפ" אין דבר כזה. " פ " אינה מזיקה לבריאות, סתם אות פרווה, שכשרה למאכלי בשר וחלב. אולי אפילו מיותרת ואפשר לבטל אותה.

" צ " - "שבץ". אוי זה מתחיל עם שבץ לב ונגמר בשבץ מוח. אות מאד לא בריאה. לבטל! אבל  מנגד, אפשר לשבץ המון משרות במשרד הדתות לכל מיני מקורבים ובעלי חוב פוליטי, נו אז נשאיר אותה, שיהיה!

" ק " - "שבק" שבק חיים לאחר שבץ מוחי? מתאים אבל נורא. זה גם מזכיר " שב"כ ", מה שאינו מזכיר טובות בעדה החרדית. (יוסלה שומכר, חטיפות ילדים, ואז נזכרים גם באריה דרעי, ובשאר בקדושי ש"ס). פסק הלכה: לבטל גם את " ק ".

" ר " - "שבר" אוי ויי, הרניה, נורא. אבל שבר זה גם מזון. משפחת יענקלה ישראלי ירדה למצרים לשבור שבר. נכון? אבל אחר כך הם כבר נשארו שם כל כך חזק, עד שהיה צריך להוציא אותם בחוזק יד ובזרוע נטויה של אלוהים. עד אז סירבו לחזור הביתה.

" ש " - "שבש". מה זה עושה? לשון שיבושים. רדיו פירטי, שיבושי לשון שדורשים פרשנות, משחקי שש בש ושאר בזבוזי זמן שניתן להקדיש ללימוד תורה.

והאות האחרונה, ושוב האחרונה הכי גרועה: " ת " - "שבת". הצרה הכי צרורה מכל הצרות.

חילולי שבת: "מה יש לך עם החליל הזה משה?". האם גם שאר הכלים כל כך איומים ונוראים, או שהכבוד שמור לחליל בלבד? זה מתחיל כרגיל בחול כפי שנאמר: "הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". אז מה כל כך נורא בחול? או שהכוונה היא "כָּחוֹל" רחמנא ליצלן, ואז אנחנו מגיעים להגדרות פורנוגרפיה וגיאוגרפיה.

מכל אלו אנו למדים שמקור כל הצרות אינן דווקא האותיות, אלא דווקא השבת:  "זכור את  יום השבת  לקדשו:  ששת ימים תעבד ועשית כל  מלאכתך. .  .". ששת ימים תעבוד, מילא, מצווה זאת לא כל כך חשובה. אפשר ומותר להפר. יש יום כיפור, נתפלל וייסלח לנו. נחטא ונשוב, נחטא ונשוב.

שבת לעומת זאת, קודש! "כי בו שבת  מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". זה שהוא עבד 6 ימים בפרך לברוא את כל העולם, אנו פטורים מלחקות, אבל מנוחה, סבבה. צריך לקדש.

אז יש לי לפחות שתי הצעות שקשה יהיה לסרב להן. לא, אני לא מכוון אקדח לבטנו או רקתו של איש. אני רק מציע הצעות ששוות משקלן בזהב.

בואו ונבטל לגמרי את השבת!!

ביטול השבת גם יבטל את כל חילולי השבת. נכון? נהדר. יישארו לנו שישה ימים בשבוע בלבד. נוכל מיד לחוקק בכנסת (או בסנהדרין) איזה מימי השבוע יוקדש למנוחה. (לא! רק לו קודש ולא גויים של שבת שיפקחו, שום דבר שכזה בבקשה).

אפשר לנוח למשל ביום ג', פעמיים כי טוב. מה יש? למה לא? גם היום חנויות רבות סגורות ביום ג' אחר הצוהריים, אז נרוויח רק את שעות הבוקר. לא הפסד כל כך גדול לאף אחד.

שאר העמים ממילא לומדים את החידושים שממציא ומנפק העם היהודי לעולם, אז הם ילכו בעקבותינו ויתרגלו.

אבל ביטול השבת ישנה לגמרי את לוח השנה, מה נעשה? לא נורא. הלוח העברי אומנם מתנהל על פי הירח במקום השמש, ועל כן יש לנו שנים מעוברות, שלא נחגוג בטעות את פורים בקיץ כשלא יורד גשם, אז אפשר לאמץ את השיטה הזאת גם לעניין ימי השבוע.

למי שלא טוב לו עם שבוע בן 6 ימים בלבד (למה בעצם לא? 365 ימי השנה מתחלקים יופי ל 6. יהיו 60 שבועות במקום 52, ונזכה בעודף של 5 ימים לכיף וחופשות ובעיקר לתפילות), נכריז על שבוע מעובר.

ככה זה עובד, כמו שיש לנו פעם בכמה שנים אדר א' ואדר ב', ככה נכריז על יום שישי א' ויום שישי ב' או יום ראשון א' (מצחיק לא? יום א' א', מתאים באמת ליום טוב) ויום א' ב'.

רואים את היופי שבדבר? אנחנו נאמץ לנו יום מנוחה א'א' והנוצרים את א'ב'. ככה שלנו יהיה משובח יותר. ומי שמעוניין לברוא מחדש את השמים והארץ וכל צבאם, יהיו לו 6 ימי חול כָּחוֹל (על שפת הים).