קו 5

המסחרית חרקה על הכביש המהיר, ניחות הטבק והויסקי הזול נספגו עמוק לתוך הריפוד הסיני והמחוג על הלוח רטט על 120.
בנהימה קלה, האישה מאחורי ההגה הגבירה את הרדיו, הצפצוף המוכר של חדשות חצות מילה את האוויר בריח אבק שריפה וזעקות פצועים.
בנסיעה של 14 שעות אין אלא לחשוב
בין דרינק לדרינק, שכר דירה, מיסים, קריירה,
בין שאיפה לשאיפה, התרופות, הזכרונות, הזיונים,
בין חיים למוות, לעולם רק לחיים

הכדורים שרקו בגיא, המאג"ים, המקלעים, רובי הסער והאקדחים רעדו בדיסהרמוניה של פיצוצים עת עשיתי את את דרכי בתעלות לעבר הביצור בתחתית ההר.
הגברתי קצב לקראת הסתערות, הרימון בידי האחת והנצרה בידי באחרת, זרקתי את עצמי קדימה, הוסט הקראמי המיוזע החל להתפרק מעליי.
במלחמה מתבטל הזמן, ואין אלא להתפלל
בין קרב לקרב, החבר'ה, הציוד, המולדת,
בין פקודה להרגל, הסמים, הלילות, הזיונים,
 בין חיים למוות, נמוג הפחד משניהם.

דלתות בית החולים התעופפו פנימה,עטוייה במעיל עור שחור, אישה סמוקת עיניים התפרצה למסדרון הגדוש בלחישות ואנחות הבכי, נראה שעברה מאה עד שהגיעה לדלפק, ומאה נוספת עד שפילסה את דרכה לחדר הטיפול הנמרץ בין המיטות והמזרונים הפרוסים,
כאן, בפסגת העולם, אין דבר שנותר, פרט להריסות.
איני זוכר דבר, איני רוצה לזכור, את יללות הזהבים בלילות, רחש להבי המסוקים, את החורף בעיניים שלך, הצרחות, הבוץ, הדם, כאן קו 5 הגיע לתחנה הסופית שלו.

על ערש דווי יקר הזמן מהקיום עצמו, ואין אלא לסלוח
מדקה לדקה, המורפיום, הדמעות, האופטימיות המזוייפת
בין קו לקו, השגרה, האדישות, היצרים
בין חיים למוות, רק תחזור הביתה בשלום