אבנר מזור פקח את עיניו וחש כי יד נעלמה מניעה את פעמון גורלו. השמים האפורים, הגשם הניתך והרוח השורקנית, דחקוהו חזרה אל מיטתו החמה, היה עליו לאזור את כל כוחותיו הנפשיים על מנת לזנק החוצה, אל הקור המקפיא. ההרגשה על מפגש סמוי לא נתנה לו מנוח והיה מעין כוח מניע למעשיו באותו יום.
כשעה לאחר שהתעורר יצא את ביתו שברחוב הנתיבים וצעד נמרצות אל תחנת האוטובוס. הוא מעולם לא רכש לעצמו רכב, למרות שהיה ברשותו רישיון נהיגה, תמיד העדיף לנסוע באוטובוס. הקרבה אל בני אדם הממלאים את האוטובוס נתנה לו תחושה של שייכות, של חברות אפילו היא רגעית וחולפת. הוא ידע כי בסוף כל יום הוא יחזור לדירת הרווקים הקטנה שלו בת שתיים וחצי החדרים ואל עוד ערב של בדידות.
אבנר פסע אל תחנת האוטובוס, האווירה הייתה חורפית וקודרת, עננים אפורים כבדי מראה כיסו את עין הרקיע, הרוח הניעה את ענפי העצים אשר רחשו ולחשו את קולות המקהלה כבטרגדיות היווניות. רסיסי גשם נטפו מעל, אבנר ניסה למצוא מחסה בתוככי התחנה, מתפלל לאוטובוס שיגיע. בעודו מתבונן תר בעיניו אחר חרטומו של כלי הרכב, הבחין בה כשהיא צועדת במהירות אל עבר התחנה.
בהביטו באשה הממהרת לתחנה, סרב להאמין למראה עיניו לכיוונו צעדה אשת נעוריו, נעמה זהבי, מלכת כיתה י' הנערה הכי יפה בכיתה , אהבתו הנסתרת, הסוד הכמוס של חייו.
'לא זה לא יתכן, לא יתכן כי זו נעמה זהבי, נעמה היא בת גילי צריכה להיות כבת ארבעים שלוש אולי ארבעים וארבע, ואילו זו היא צעירה כבת עשרים וחמש,' הוא הביט בה בהתקרבה, דמות אישה צעירה, כאילו גזורה מתוך שבועון אופנה, פניה הנאות נטולי איפור למעט אודם סגול המשוח על שפתיה, שערה חום בגוון וויסקי מפוזר על כתפיה, גווה חטוב , קימורי חזה המעוגלים, הזקופים, לבושה הייתה חצאית צמר סגולה, חולצה תואמת, נועלת מגפים המגיעים עד לברכיה. מעילה היה פתוח מתנופף ברוח, חושף את גופה לעיניו הסוקרות של אבנר.
מראה הצעירה המתקרבת, הפעיל אצלו מנגנונים סמויים של זיכרונות, אשר העלו אדמומיות סמוקה על פניו. הוא נזרק אל עברו, עשרים ושש שנים אחורה, אל כיתה י' שנייה, אל נעמה, אהבתו הראשונה והאחרונה. נעמה, שמה בלבד חרש תלמים בנבכי זיכרונו, היא הייתה הנערה הכי יפה בכיתה, תמיד מוקפת חבורת נערים, מעריצים הנכונים לכל גחמה שלה. הוא לא נימנה אליהם, דמותו הגוצית, ומשקפיו עבות המסגרת , השוו לא מראה בלתי מושך בלשון המעטה. תמיד היה צופה בה מהצד אכול קינאה על הנערים החטובים והשריריים המסתופפים סביבה. פעם כשפנתה אליו במקרה, כי היה בסביבתה, הסמיק עד שורשי שערותיו וגל אושר ערטילאי עטף אותו. הוא זכר את הרגע ונצר אותו בליבו, חלם עליו באותו לילה ועוד לילות רבים אחר כך.
***
נועה זמיר קרבה אל תחנת האוטובוס בצעד מהיר, ממהרת למצוא מחסה מפני הצינה והרוח. קרעי עננים אפשרו לקרני שמש שקרית להאיר מעט את הרחוב באור נטול חמימות. בתחנה ראתה אותו, גבר כבן ארבעים פניו עגולות שערו קצר ומפורץ. על פניו משקפי ראיה יקרות מסגרת, שמבעדן הציצו זוג עיניים סוקרות, מודדות ובוחנות במבט חולמני. לבוש היה חליפה אפורה, חולצה בגוון ורוד ועניבה סגולה מפוספסת. מזמן לא ראתה גבר לבוש באופן כה מוקפד ומתוקתק.
כשקרבה הבחינה במבטו החודר המנסה לקלף מעליה רבדים מיותרים ולגלותה במערומיה. מבטו היה פולשני ולא נעים אפילו לה שהייתה מורגלת בסוגים שונים של מבטים והפשטות וירטואליות. היא שפסעה לתוך התחנה עצרה בקרבת של הגבר שניצב בפנים. הוא המשיך לנעוץ בה מבטים, היא החזירה מבט ישיר וחצוף. בהביטה בו ניצתה סקרנותה, והחלה לבנות את "הפאזל שלו" משחק ששיחקה בו בהזדמנויות שונות. המשחק משך אותה כי אפשר לה לבנות דמויות כיד הדמיון הברוכה. עיקרי המשחק היו, לבנות את הדמות שפגשה , להגדיר קווים לדמות, מיהו , מה עיסוקו, מהיכן בא ולהיכן נוסע, מהי השכלתו, האם מאוהב, האם הוא חלק מדרמה וכן הלאה. הוא חייך אליה חיוך מהוסס, היא השיבה לה חיוך, קטן, דחוק ובלתי מחייב.
בוקר טוב," ניסה לפתוח בשיחה, אבל נסוג מייד והשתתק במבוכה.
"בוקר טוב גם לך,"
ישרה אליו מבטה שופע ביטחון באופן שהייתה מורגלת. מכאן אפשר היה לה להמשיך לכל כיוון , לנתק את השיחה או להמשיכה. דמותו, והאופן בו היה לבוש סיקרנו אותה. היא החלה לשחק במשחק הפאזל .הוא כבן ארבעים ויותר, רווק, אקדמאי, נאה במידה סבירה, גובה בינוני, מבנה גוף עגלגל, אינו עוסק בספורט, נראה כמו עורך דין או רואה חשבון. גוון פניו הבהיר העיד כי הוא איש משרד, אינו מרבה לטייל בטבע או על חוף הים. נדמה היה לה כי הוא אוהב אומנות ומוסיקה, אנין טעם ואוהב מסעדות גורמה.
" סליחה, האם שמת לב אם האוטובוס כבר עבר?" שאלה אותו מתוך כוונה להמשיך את השיחה. סקרנית הייתה לחשוף את קווי הדמות שבנתה ורצתה לאמת, לכן הפנתה אליו שאלה שסיומה, הוא תחילתה של שיחה.
" מאז שאני כאן לא עבר כל אוטובוס." השיב לה,
הוא היה מופתע מעט מפנייתה, הוא לא ציפה לשאלתה, הוא לא ציפה שאישה נאה כמו זו העומדת לידו , בת דמותה של נעמה זהבי אהבת נעוריו, תפתח בשיחה כל שהיא עם גבר כבוי ולא מעניין כמוהו.
" אני מניח שהוא אמור להגיע בכל רגע," המשיך בדבריו, "אני ממתין זמן מה מבלי שחלף אוטובוס כל שהוא,".
הוא הביט בה בעניין, מבטה היה רגוע , ידידותי לא מתנשא, חיוך עדין נמתח על פניה היפות, חיוך שגרם לו להתכווץ בתוך עצמו. מבטה המרגיע עודד אותו, מנת האדרנלין שפכפכה למחזור דמו החדירה מעט אומץ על מנת להמשיך בשיחה.
" האם את נוסעת לאוניברסיטת תל אביב?"
" כן, אני לומדת שם,"
"מה את לומדת, אם יותר לי לשאול?"
" אתה בהחלט יכול לשאול, אני לומדת פילוסופיה ותולדות האומנות,"
כשענתה, שמה לב כי פניו אורו, היא ראתה את מבטו ניצת. עד לדקה זו היה חיוור , כבוי, נטול ניצוץ של חיות, אבל ברגע שדיברה על אומנות, אורו פניו. היא חייכה חיוך רחב, מסמנת אישור לאחד מסממני הפאזל – אכן הוא חובב אומנות ומוזיקה.
אבנר ראה את חיוכה, וליבו התמלא חדווה, הוא חשב כי החיוך נועד לו, הוא חש נינוח יותר, תחושת חוסר הביטחון שהרגיש קודם לכן היטשטשה מעט. הוא הרשה לעצמו להיות ישיר ומשוחרר.
"גם אני למדתי תולדות האמנות, אבל זה היה לפני שנים."
"לא למדת משפטים, או ראיית חשבון?"
"לא, כל ימי השתוקקתי ללמוד אומנות, ראיית חשבון או עריכת דין זה בהחלט לא השטח שלי,"
נועה הרגישה החמצה בשאלת העיסוק, היא לא דייקה הפעם, 'אין דבר, בפעם הבא אדייק יותר.' כשהביטה בו באיש הזר שעמד לצידה בתחנה זנוחה בבוקר סגרירי נשוף רוחות בשעה מוקדמת בוקר, חשה בסקרנותה המתעוררת, היא רצתה להכירו טוב יותר, להכיר את אופיו, לרדת לעומק מחשבותיו, לדעת מי הוא, נדמה היה לה שבבניית דמותו היא משחקת עם גורלו,. ההרגשה הפתיעה אותה. היא לא הבינה את פשר הרגשתה, אולי סקרן אותה בגלל חיתוך דיבורו, או בגלל שטחי ההתעניינות שנדמה היה לה כי הם משותפים, אולי בגלל סגנון לבושו, היא לא הצליחה לרדת
ליסוד הרגשתה. .
"במה אתה עוסק?"
הפנתה אליו את שאלה, מתוך כוונה אמיתית לדעת עליו יותר פרטים, לא מתוך איזה שהיא כוונה רומנטית כל שהיא חלילה, זה הרי לא העניין כי לה יש כבר בן זוג קבוע ואהוב, אולי מפני שרצתה להכירו ..., האמת שלא ידעה מה היא בדיוק רוצה ומדוע.
" אני מנהל אגף לאומנות מודרנית במוזיאון ," השיב מצניע את תשובתו בקול נמוך.
" אני אוהבת מאד אומנות פלסטית, גם אומנות מודרנית אינה זרה לי, אני מאד מתעניינת בנושא, יהיה זה מעניין לבקר במוזיאון ולשמוע הסברי ם מפי בר סמכא כמוך,"
אבנר מזור חייך, הרגשה מענגת אפפה אותה, הנה לפתע משום מקום קם לפתע חלום חייו המודחק ביותר קורם עור ודמות, בת דמותה של האישה שאהב כל כך כל ימי חייו, אותה הדחיק אל כספת ליבו בהמתנה רבת שנים, קמה וניצבה לפניו, ממש כמו באגדת עוף החול.
"בהחלט אשמח לארח אותך במשכני הצנוע ואציג לפניך את כל אוצרות האומנות שברשותי."
הוא נקט בלשון מליצית על מנת להרשימה ולחזק בה את העניין שגילתה בו. הרוח החורפית שנשבה ציננה מעט את הלהט החם שהפיקו פניו. האפרוריות סביבו קרנה באור בהיר, עולמו התמלא אושר, ליבו עלץ, הוא בירך בתודה את גורלו ששפר עליו לפתע.
"אני אשמח שתתקשרי אלי, הנה לך מספר הטלפון הסלולארי שלי," הוא דקלם את מספר הטלפון שלו.
נועה הוציאה פיסת נייר ורשמה את מספר הטלפון.
" אני לא מאמין במספרי טלפון הרשומים על פיסות נייר," אמר לה בשולפו לפתע כרטיס ביקור מארנקו " נזכרתי פתאום שיש ברשותי כרטיסי ביקור , כיאה לנושא תפקיד שכמותי,"
היא הציצה בכרטיס הביקור עיינה בפרטים " אני מודה לך אבנר מזור, אשמח להיות איתך בקשר."
רגעי הקסם שאפפו את אבנר מזור נמוגו ברגע שהאוטובוס שלו הגיע מפיח עננת פיח שחורה. הוא הביט במבט נכבש, כמתקשה להיפרד ממנה,
"אינני יודע את שמך," קרא לעברה בעת שעלה על מדרגת הכניסה, "שמי נועה, נועה זמיר," השיבה לו, " אני אתקשר אליך בהקדם," שמע את קולה בעת שנבלע בחלל האוטובוס.
