אביגדור מחנות הפיצוחים
את אביגדור פגשתי לראשונה בחנות הפיצוחים, כאשר חיפשתי צנובר, למילוי באחד התבשילים המוטרפים שלי, מתכונים שאני כל כך אוהב להמציא. (ולא, זה לא אביגדור קהלני, למרות שאביגדור שלי יקהיל בהמשך את גופי אל זרועותיו החסונות... נכון, אני אוהב ויודע להתענג גם מנשים וגם מגברים, כי אני דוגל באמרה שהמצאתי: 'מרבה איברים, מרבה הנאה'). אין לי מושג מדוע, כבר במבט הראשון, החלפנו חיוכים בינינו. חיוכים שהסגירו מבוכה מתובלת בשמן של תשוקה נסתרת ובמלח גס להעשרת המגע שעוד יבוא.
שיער מאפיר בדממה עיטר את ראשו של הגבר השרמנטי, בעל מבנה הגוף החטוב, הבנוי לתפארת הפנטזיות הגבריות שלי. עיניו הדבשיות שידרו רק טוב וברק של התרגשות מילא את מבטו בי. קולו הסמכותי, המתרכך בשעת הצורך, גרם לי לא לסתום את הפה, על מנת שידבר אלי עוד ועוד. בין המלים, הוא נע בחנות בתנועות של מחול חיזור גברי וחיוכו לא חדל להלהיט אותי. את יצריי.
זה היה ביום שישי אחד, בתקופת החופש הגדול. נערה בגיל העשרה היתה גם היא בחנות שלו. אביגדור טרח להבהיר לי מדי פעם שזו בתו, אשר באה לעזור קצת בחנות. כאילו ביקש להודיע שהוא נשוי וטוב לו. "גם לי יש שלושה ילדים, אני גרוש", החזרתי הבהרה וקרצתי אל הרצינות שלבשו פניו, ואפילו לקחתי פעם את בתי שלי לחנות שלו לקנות שמן זית, רק כדי שיראה אותה.
נפרדנו בחיוך מהול מבוכה מתובלת באותו השמן של התשוקה ועליתי הביתה. המרפסת שלי נמצאת בדיוק מעל החנות שלו. בכל פעם ששמעתי את קולו מחוץ לחנות, רצתי מהמטבח למרפסת ונתקלתי בעיניו המחפשות אותי. רק חצי קריצה הוא זרק לי מלמטה ואמר לשותף שלו: "מחר, מוצאי שבת, אני אבוא להכין את השקדים, ובראשון בבוקר נפרוש אותם לייבוש".
החזרתי לו קריצה לאות הבנה. נופפתי בידי לשבת לשלום. הוא נכנס חזרה לחנות ואני רצתי אל הגז, וטעמתי את תערובת המילוי לדלוריות, שהכילה בצל סגול, שום, פטריות, עלי בייבי, עלי ריחן, גמבה, עגבניה, פלפל חריף, נענע, כוסברה, סלרי וכמובן את הצנובר שקניתי בחנות של אביגדור, החייכן השרמנטי. (בכוונה לא אומר באילו תבלינים השתמשתי, כדי שלא תנסו בבית).
שישי בערב. אני מוצא את עצמי אוכל לבד. מכורח היותי גרוש. אך בציפייה הזו, למוצ"ש המיוחל, התענגתי על הדלורית הממולאת, האפויה בתנור, גם כשאכלתי לבד. אחר כך ניגשתי לכיור, לעשות את מה שאני הכי הכי שונא. לשטוף את הכלים. אני תמיד מוצא סיבה לדחות את המלאכה הזו. פעם אני משכנע את עצמי שאין מספיק מים חמים. מדליק את הדוד ומחכה למים החמים. ואז אני מתקלח בפעם המי יודע כמה... ואחרי מקלחת, הרי אין טעם להזיע שוב, אז הכלים מחכים ליום המחר.
יצאתי למרפסת. השקיתי את הצמחים שלי. לימון ננסי ותפוזינות. נענע ופטרוזיליה. ריחן ופלפלים חריפים. כוסברה. ג'ינג'ר ואננס. תירס, שומשום וחמניה ועוד מיני ירק ופרחים. כל אלה חיים בהרמוניה מדהימה במרפסת של מטר על שניים וזוכים לטיפולי ולאהבתי. גם הם אוהבים אותי ומחזירים לי בפריחה
ירוקה וצבעונית. ישבתי איתם גם אחרי שסיימתי להשקות. לגמתי מהקפה ומחשבותיי ריחפו עם עשן הסיגריה אל המוצ"ש, אל אביגדור שיבוא להכין את השקדים...
הסתכלתי על העוברים ושבים ברחוב. מאוד אוהב את זה. אני מתמקד בדמות עד שהיא חולפת לגמרי. ברגעים המועטים האלה של חקירת הדמות המזדמנת, אני לומד להכיר טבעו ואופיו של אדם, מבלי להכיר אותו כלל. לחקירות האלה, יש לי שעות קבועות במהלך הבוקר והערב, בהן אני יושב במרפסת ועוקב אחר תנועות של אנשים. פעם חבר שלי, אורי, אמר לי בחיוך זנותי, שטוב שיש לי מסגרת, (לא נשארתי חייב לו. אפילו הוא יודע שאני לא אוהב להישאר חייב), כי לא משנה מה אני עושה, בשעות הקבועות אני רץ החוצה. לצמחים שלי. לדמויות שלי. לזרים הסודנים, שאולי מי מהם יהיה שלי... עשרה לפחות, שגרים בדירת שני חדרים אחת, מול המרפסת שלי.
לזוג ההומואים השמנים, שבכל שעה בערך רצים למכולת, שפתוחה כל הלילה וחוזרים משם עם שקית שלושת רבעי ריקה.
לזוג ההודים, שהבעל עומד מעבר לחלון חדרם, כשפלג גופו העליון עירום ומביט בי, כשהוא ממולל במפגיע את פטמותיו. פעם החזרתי לו במשחק לשוני על שפתיי ותוך שתי דקות הוא ירד לרחוב והסתכל עלי. משהו בכיעור שלו הקשיח את מבטי אליו והמסכן החל לפסוע ברחוב מבלי סיבה באמתחתו. אחר כך הוא חזר ועלה לביתו. הוא כבר לא מסתכל עלי יותר. כאשר אני נתקל בו ברחוב כשהוא לבד או יחד עם אישתו, הוא משפיל את פניו אל הכביש, כמבקש מחילה להסתיר בה את כלימת חרמנותו. ואני רק מישיר מבט ונוגע בְּהכאבה בהשפלתו הצורבת, ומחייך לי להנאתי.
לילה כהה הקיש לי בחלון. קריר, אך המזגן עדיין עובד. והחלון פתוח. אַלִיָה והמוני קוצים בה. אך מה לעשות? החדר עדיין לוהט והמוצ"ש מתקרב ובועט... המוצ"ש, בו אביגדור מחנות הפיצוחים אמור להגיע להכין את השקדים....
עדיין לילה כהה. אני נפרד מהבן שלי באי סי קיו. וגם מאורי, חבר שלי. ומעוד שני חברים במסנג'ר ומכל ערוץ תקשורת אפשרי. מאחל להם לילה טוב, לפחות כמו שיהיה המוצ"ש שלי ומתנתק לי. רגוע ושָׁלֵו יוצא אל המרפסת, למבט אחרון על הרחוב השוקק של יום שישי בלילה. מעיף כמה טבעות עשן מהסיגריה לעבר האוויר, שכאמור הספיק להתקרר מעט, לוחש ברכה לצמחים שלי, שנרדמו במן פינוק שכזה. כיביתי להם את האור ונשכבתי במיטתי לצפות בסדרה "ווטרלו" בערוץ 23, המשודרת על כל פרקי השבוע במחזוריות בלתי פוסקת.
ונרדמתי.
אך לא הפסדתי, כי בשבת השידורים חוזרים על עצמם לטובת הנרדמים למיניהם.
שש בבוקר. שבת שכולה מחויכת עם קרני שמש חמימות עד זיעה. לפחות עוד 12 שעות עד שיגיע המוצ"ש שלי. שלי ושל אביגדור מהחנות של הפיצוחים. אביגדור שיבוא, כביכול, בשביל השקדים.... איזה מזל שבדיוק יחליפו את השעון לשעון חורף, אני אזיז את השעה אחורה כבר בערב. כך תהיה לי שעה אחת פחות לחכות....
אני מתחבר למייל. מגוון הודעות. חלקן מהולות ברמזים של סקס. חלקן זועקות אותו. חלקן סתם מבוססות על ברכות לשבת שלום ועוד כמה שנמחקו מתוקף הגדרתי אותן כדואר זבל. "האם אתה מעוניין?" שאלו אותי 3 הודעות מהאתר facebook. אני נכנס ובודק את ה-facelook של השולחים ועל פי המראה מחליט אם להשיב שגם אני מעוניין. "יש לך 64 הודעות באתר קליקות. (קליקות, אתר שכותבים בו ומגיבים ומרוויחים כסף. אחלה דרך להרוויח עוד כמה שקלים בחודש). למעבר להודעות לחץ כאן." לחצתי. מה יש לי כבר להפסיד. 7 בקשות חדשות לחברות. 3 הזמנות לקליקות חדשות ו-54 הודעות כלליות, שאגיב, כדי שהשולחים ואני בתגובתי, נרוויח כמה שקלים. אחרי שאישרתי חברויות חדשות, הצטרפתי לקליקות החדשות, הגבתי ופרסמתי משהו משלי, בדקתי את הכסף שצברתי. 2.11 ₪. לא מספיק אפילו לעשרים גרם של הצנובר שקניתי בחנות של אביגדור החייכן השרמנטי!
מה יהיה? שאלתי את שארית סבלנותי. למה שאחכה עד הערב כדי להזיז את השעון בשעה אחת אחורה? החלטתי לפעול. הקדמתי בחצי שעה את יציאתי למרפסת, לקפה של בוקר, בחברת הצמחים שלי ובעיקר ליהנות משלל הגוונים של פרחי הפורטולקה שלי, שמפאת צבעי הסגול העז והאדום הנועז, זכו ממני לכינוי "שרמוטות", או בעברית מעודנת יותר, "פְרֵחוֹת". כמתנקש ניכשתי את שלוליות הדשא הפראי שצמח בין הַפְרֵחוֹת שלי והפריעו להן להסתגל אל טבעיות האדנית. נאנחתי ממושכות בהניחי את ישבני על הכיסא הבודד, בגלל חוסר המקום במרפסת, שהרי הצמחים כיסו את הרצפה ואת כל המעקה ואפילו קומות מדורגות בניתי להם, כדי שיהיו כמה שיותר. אחזתי בספל הקפה ועיניי יצאו למשימת החקירות הבוקרית.
הוא פשוט ילל. ילל בעגלת התינוק. גבר בעגלת תינוק מייל, אך זה סיפור בפני עצמו שאכתוב מאוחר יותר. הבטתי בו ועיניי טבעו בשגעונו הממוסטל.
סודוקו. ועוד אחד. להעביר עוד קצת זמן מת. הדלקתי טלוויזיה והשלמתי את החסר מ"ווטרלו". היו חסרים לי רק שני פרקים כדי לסגור את תככי השבוע בסדרה המדהימה הזו.
צהרים בפתח השבת שלי. לא באה לי טוב בַּתיאבון הדלורית שנשארה בתבנית. סלט בורגול עם רימונים מצטבע לי טוב יותר במסלול העיכול. לא מתעצל להכין, אך מתעצל לאכול. לבד. ובכל זאת מרגיע את רעבוני בכמה ביסים חמצמצים ועסיסיים ומעלה לוח חדש של סודוקו.
אין לי עצבים לזה, רבאק!
מה קרה? אתה כל כך מתרגש לקראת המוצ"ש? זו פעם ראשונה שאתה פוגש גבר? תרגיע!
הרגשתי שירדתי על עצמי ללא הצדקה. נפגעתי והתחפרתי מתחת לשמיכת הפיקה, שכרכה אותי בזרועות הנמנום למשך שעתיים לא תמימות כלל.
ברבע לחמש התעוררתי זקוף. ולא רק אני. מקלחת. מים בשרניים היכו בי בתדהמה. הזרם החזק העיף את הצינור, שנחת לי על הרגל. עצרתי את נשימתי למשך שניות, שנראו לי כנצח נצחי הנצחים, והנציחו עליה סימן אדום. התיישרתי וכיביתי מעט את עוצמת זרם המים. ואז החל המאבק. הסבון כמו סירב להישטף מתוך שיערו היערי של חזי.
גם את הזימה ששטפה אותי לא הצלחתי להסתיר, כאשר יצאתי למרפסת, קצת לפני יציאת השבת. יצאתי לקבל את פני המוצ"ש ואת מה שהוא מתכנן לי במסתרי החשקים. בלי חולצה. פטמותי הזדקרו מפאת האוויר הקריר והחשוך, שביצע בהן את זממו. הדלקתי סיגריה. חשבתי שאולי העשן יחמם מעט את צמרורי גופי.
וחיכיתי.
חיכיתי לאביגדור.
אביגדור, הגבר ההוא השרמנטי מחנות הפיצוחים, שיבוא בשביל השקדים.
הוא בא.
אביגדור.
השרמנטי.
הוא טיפל בשקדים...
אחר כך הקהיל את גופי אל זרועותיו החסונות והלך להכין את השקדים בחנות.
