חדר מיון

"מה התכניות שלנו הערב?" שאלתי את אשתי בערב חג שני של פסח.

"ומה דעתך לשבת בבית?" ענתה אשתי במבטי חמלה...

הטלפון המושיע צלצל. מן העבר השני נשמעו קריאות העזרה...

"קחו אותי לבית חולים"...

בתקופה האחרונה אני מרבה להשתמש בחומר הנקרא "צער גידול הורים"

האמת, אני משתמש בו די בגאווה ובכל הזדמנות כמו זו שניתנה לנו בערב חג, אני מודה לאשתי שלא ארגנה לנו איזה תכנית אירוח גרנדיוזית.

באיכילוב מאד אוהבים אותנו. מהטעם הזה, מקפידים להאריך את שהותנו במיון לשעות רבות...

את שעות ההמתנה אני מנצל לאיסוף רעיונות לכתיבה. הפעם התמזל מזלי ובמיטה הסמוכה שכב הסיפור אשר עורר את סקרנותי.

גבו של הצעיר במיטה הסמוכה היה כבר תפור לאורכו ולרוחבו. כתמי דם נוספים קישטו את פניו ורגליו. אימו הקטנה התרוצצה בין האחיות ובין מכונות השתייה האוטומטיות. מתוך שיחתם הבנתי שהבחור נדקר בקטטה.

מכיוון שנבצר ממני להשתמש באלימות מגיל צעיר, אני נמשך לסיפורי אלימות כפרפר לאש. ביקשתי סליחה בלב מכל יתר הדיירים במיון שזנחתי את סיפורם, והתמקדתי בסיפור הנער כפי שתואר על ידו בעדות שנתן לשוטר חוקר בחדר המיון.

להלן התקציר:

(שגיאות הכתיב הבאות מובאות כדי להמחיש את השפה בה תואר הארוע)

"היינו חברה בים על נרגילה. פיתום בא מישו כאילו אנחנו חברים עשרים שנה.

אחי יש לך אש? לא בא לי לביא לו.

יה מזדיין הוא אמר לי

אמרתי לו שהוא מזדיין. (בהמשך הופיעה הטיית הפועל מזדיין על כל צורותיו בגוף ראשון ושני בליווי ההורים)

אמר לי אם אתה גבר צא עלי וזה

כאילו לא מפחד. אמרתי לו אחי מה כאילו אתה רציני?

אז מישו הביא לי כסא ברוש

קמתי עליו וראיתי כאילו איזה 40 ילדים רודפים אחרי...

ברחתי למסעדה.

ראיתי כאילו בקבוק בירה נשבר. אחר כך לא ראיתי אותו.

זה עם הבקבוק כאילו בא עלי מאחורה ודקר אותי. בהתחלה לא הרגשתי וזה אבל הבנות התחילו כאילו לצרוח וזה והתעלפו וזה ואז הגיע אמבולנס והם ברחו.

לא מכיר אותם אבל אמרו שהם כאילו מכפר שלם או מלוד."

השוטר רשם מילה במילה סימולטנית!

בתום העדות הגיעו שני גברים אימתניים שדמו מאד לנדקר. מדדתי את תווי הפנים והגעתי למסקנה שאחד זה אבא והאחר זה אח. שניהם מגודלים ועבי בשר. גם מיודענו הנדקר התגלה כנפיל. לא הבנתי איך מהאמא הקטנה יצאו ההרים האלה. באותו רגע כעסתי על ההורים שחסכו ממני כמה סנטימטרים...

האח היה הראשון ששבר את השתיקה ואמר:

אבא שלשל פעמיים בדרך מאז הטלפון....

האבא היה שקוע בנייד. "חתמת לשוטר על העדות?" שאל את הבן בדאגה..

מה אמרת לו?

סיפרתי לו את האמת אמר הבן. אני לא יודע לשקר. מה אסור לי להגיד מה קרה?

אתה יודע שיש עצורים? שאל האב.

מה עצרו את .... (כנראה החבר של הבן)

כן. אמר האב

"אבל אני לא אמרתי לשוטר את השם שלו" אמר והתגאה בחכמתו. "מה את החושב שאני פסיכי?" אמרתי לו רק את הכינוי ושאני לא מכיר אותו וזה....

השיחות המתוחכמות נמשכו עוד זמן רב כאשר ההתלבטות בין איך להימנע מעדות בבית משפט, איך לשנות את העדות ואיך לא להסתבך עם הדוקר החליפו דעת.

צוות האחיות התחלף. הרופאים יצאו להפסקה שנייה ולנו נותרה רק עוד מחצית השעה של המתנה לחתימת רופא משחרר.

כל החולים הלכו לישון.

גם אנחנו.