ARBEIT MACHT FREI
שלושים וחמש שנים אחרי שהתחבאתי ב"לוחמי-הגטאות", חזרתי אליו. הכול קרה בגלל שבעוונותי הרבים נתפתיתי על-ידי מי שנתפתיתי, וקניתי כרטיסים להצגה, וסופו של דבר אף נסעתי במזג-אויר סגרירי כשלוש מאות ק"מ (הלוך ושוב), בעלות של כשש מאות שקלים (כולל כרטיסים, דלק ואמורטיזציה; לא כולל כיבודים, והוצאות על זוגתי), וכול זה, כדי לחזות בהצגה, ולא סתם הצגה,אלא אחת עים שם גרמני, שעוסקת בשואה, ושבמהלכה אנו אמורים - כך גילו את אוזנינו "מקורות-יודעי-דבר" - לאכול מרק דלוח, שהוא כנראה גירסה מודרנית למה שבימים ההם קראנו לו "מיץ-גרביים".
וכדי שתבינו את גודל הקורבן שלי: אני לא מת על הצגות; ויותר מכך, יש הצגות שאני מת מהן.
איני רוצה להישמע פתטי בקשר לכך, ולכן אומר בפשטות, שרוב ההצגות משעממות אותי, וחלק מהן משעמם אותי עד מות: אים לא בגלל המחזה - מצד תוכנו, או מצד מיבנהו - אז בגלל הבימוי; ואים לא בגלל המחזה, ולא בגלל הבימוי, אז בגלל המישחק; ואים לא בגלל אחד מאלה, אז לפחות בגלל איך שנוהגים בשפה, רחמנא ליצלן. וכפי שאתם מבינים בודאי, הכי גרוע לגבי זה כאשר כול אלה נופלים עלי ביחד - אני מרגיש אז מת, לפחות באופן ציורי.
ולמען הסר ספק, עלי להוסיף מייד, שאת זה אני אומר בלשון המעטה, כדי לא להרגיזכם יתר-על-המידה כבר בהתחלה, ואני מבקש שתזקפו גישה כנה ומתחשבת זאת שלי לזכותי, ותגלו קצת סבלנות וקצת סובלנות לגבי מה שאספר לכם, גם אים זה נשמע לכם מוגזם, ולא מן העינין שלשמו הטרחתם עצמכם אצל נירות אלה. ושלא תטעו לחשוב; אני יודע בדייוק עד כמה קשה לכם הדבר - הרי בסך-הכול כולנו רק בני-אדם; אבל האמינו לי, שאים היתה לי ברירה אחרת, הייתי מותר על בקשתי, כי באופן עקרוני איני מבקש שום דבר מאף אחד, שהרי אני יודע עד כמה קשה לכול אחד לנהוג בניגוד לטיבעו כבן-אדם, ואני, למה לי להערים קשיים על בני-אדם; הרי אפילו לקופים איני עושה זאת.
בהנחה שהבנתם אותי באופן נכון, ושאתם עכשיו איתי, נסו לתאר לעצמכם איך אני מרגיש, כשאני נתקע בהצגה, שיש לי כלפיה טענות כאלו שמניתי כאן. משערני, שעברתם אי-פעם חויה דומה - אים לא בקשר להצגה, אז בקשר למשהו אחר - ואים כך, אתם ודאי יודעים עד כמה זה לא-נעים, ואתם מבינים, שאים הבנאדם הולך עים הרגשה כזו, אזי גם מעבר לעינינים של זמן וכסף הוא עלול להרגיש לא רק שהונו אותו, אלא אף שהמיתו אותו. אולי אני מגזים קצת, אבל בינינו לבין עצמנו, איך ירגיש בנאדם, כשההנאה היחידה שלו מהצגה היא ההרגשה שלו, שקטלו אותו, שהוא מת?!
בקיצור, הכול ככתוב - גם זה שאני מלאה אתכם עתה - שהרי לכול הדעות היתה זאת מעידה, אך אין לגזור ממנה כלל, ולפיכך איני רואה סיבה להצטדקות כולשהי מצידי, וממילא את הנעשה אין להשיב, ועובדה היא, שחלב שנשפך אינו חוזר לשקית.
ועכשיו בקשר להצגה המסוימת שרציתי לספר לכם על-אודותיה, אף-על-פי שלא ביקשתם זאת ממני.
אלא שלפני-כן אני מבקש מכם אתנחתא קלה, כי אני מרגיש צורך לספר לכם, כדרכם של בני-אדם בגילי, שלפני שלושים וחמש שנים שרתתי בגדוד 12 של "גולני", שנודע בשם "ברק", שמישכנו היה במחנה "שרגא" מול קיבוץ "לוחמי-הגטאות" (לימים שמעתי, שנבנה על חורבות כפר ערבי נטוש בשם "סמריה").
אף פעם לא הלכנו לבקר בקיבוץ. רק לפעמים היה מישהו מאיתנו מתגנב אליו, כדי לפנק עצמו במיקלחת נורמלית, חמה. לי, כרגיל, לא היה נעים לגנוב מיקלחת חמה, או - אים להיות כן - פחדתי ממה שיקרה לי אים יתפסו אותי, ואף-על-פי שאני שונא כמעט פתולוגי של רחצה במיים פושרים ומטה, העדפתי להתרחץ במיים הקפואים של "שרגא", ובלבד שלא אתפס. ככה זה כשמפחדים. מה שאני רוצה לומר הוא, שכשמפחדים משני דברים, בוחרים מרוב פחד באחד מהם, למרות שאפשר לא לבחור באף אחד מהם, או שאפשר פשוט לא לפחד. במיקרה שלי יכולתי פשוט לא להתרחץ, אבל מרוב פחד בחרתי להתרחץ במיים קפואים. מה שכן, מי שהיה אז ב"גולני" פחד מכול-כך הרבה דברים, ולהתרחץ במיים קפואים באמת לא היה הפחד הכי נורא שלו. הרבה יותר פחדנו, למשל, מהמ"כים, מהמ"מים ומהרס"פים שלנו, שהרעיפו עלינו אהבה ייצרית, שלא היתה מבישת אף את המוצלחים שבהורינו הביולוגיים. ולראיה, מרגע שראו אותנו, כשירדנו מהמשאייות, הם פרצו בשאגות גיל ושימחה, והדביקו לנו כינויי חיבה ביחד ולחוד. ביחד היינו בשבילם "טירונים מושתנים", ולחוד היינו "בוא הנה, יה חתיכת מרוקאי מזורגג"; "תזיז 'ת העצמות הרקובות שלך, יה 'טלגנט מצ'וקמק"; "תרקיד 'ת האחוריים העגולים שלך, יה טורקו מזדיין". כול זה נשמע קצת מוגזם, וכך זה נשמע אז גם לנו, אבל כפי שהתברר, היה נכון מבחינה אוביקטיבית. וכדי שתבינו, נשתמש כדוגמה ב"טירונים מושתנים": "טירונים" זה עינין ידוע, שיש לו תוקף בפקודות מטכ"ל, ועל-כך אין צורך להרחיב את הדיבור; ו"מושתנים" - אף-על-פי שזה נשמע מורכב יותר, זה בעצם די פשוט - הם לא הפסיקו להשתין עלינו בתורנות, ולפיכך אנחנו לא הפסקנו להיות מושתנים.
היום, אחרי שלושים וחמש שנים, אני מסתכל על זה קצת אחרת, ונדמה לי שזה אומר משהו על הפחדנות שלנו. אבל מי אני שאשפוט; הרי הייתי מעורב, וזה אומר, שאיני יכול להיות אוביקטיבי, ולכן אני מעדיף להשאיר זאת לשיפוטו של כול אחד מכם לעצמו על- פי ניסיונו, וברשותכם, אני מציע לכול מי שמעונין לשפוט זאת, לשאול עצמו כך: ההייתי מאפשר שישתינו עלי ללא הפסקה?! (במחשבה שניה, כדי להיות הוגן עימכם, אסלק את סימן הקריאה בשאלה שלי, כי אני נזכר בכאלה, שבמצבים מסוג זה אמרו שיורד גשם).
פה - אף-על-פי שאין לזה שום קשר עים ההצגה, שהבטחתי לספר לכם על-אודותיה - אני חיב לכם הסבר קצר על ה"תורנות" שהזכרתי לפני רגע.
זה לא רק שהיה מ"כ תורן, סמל תורן, ורס"פ תורן. את זה אפשר להבין. זה בסדר. אף אחד לא יכול לטפל בטירונים מושתנים עשרים וארבע שעות ברציפות בלי להתעייף או להתבאס. הבעיה היתה, שגם כשמישהו מהם לא היה בתורנות הרגילה שלו לפי פקודות מטכ"ל/אלוף הפיקוד/המח"ט/המג"ד/המ"פ/ המ"מ, הוא היה בתורנות; זאת אומרת, שכשהיה נגמר לאחד מהם מלהשתין עלינו, מייד היה אחר מתיצב וממשיך את המלאכה. ככה הבהירו לנו את משמעותו של מישפט-המפתח, אותו חזרו ושיננו לנו השכם והערב: "אנחנו האימא שלכם; אנחנו האבא שלכם; אנחנו כול המישפחה שלכם!"; ואנחנו הוספנו לזה בצינעה "כמה חבל שאנחנו לא יתומים", אבל זה לא עזר לנו, ולו במקצת, וכול שנותר לנו לעשות, כדי להקל על מצוקתנו, היה להשתעשע בתיקוה הקלושה, שיום יגיע, ובאמת נהיה יתומים. ממש כמו שמרגישים לפעמים ילדים בקשר להורים שלהם.
חישבו, ולו לרגע, על הורים כאלה, שמעירים אתכם באמצע הלילה, אחרי יום אימונים מפרך, ועושים לכם מיסדר של "דום" ו"נוח", ו"הכתף-שק", ו"דגל-שק", ו"הצג- שק" מאה פעמים, ומטרטרים אתכם ב"יש לכם, חורים מסריחים, דקה וחצי להתיצב פה עים חגור-פילים", ו"יש לכם, בני-זונות, שלוש דקות לעבור את מסלול המיכשולים", ו"יש לכם...", ו"יש לכם...", ו"יש לכם...".
עד כמה שזה נשמע מוזר, אף פעם לא ידענו מה באמת יש לנו. כול-כך הרבה "יש לכם...", כשבעצם לא היה לנו כלום, אפילו לא את עצמנו.
הינה, גורנשטיין לדוגמה. ירושלמי, בוגר תיכון, רזה, גבוה - איזה מטר ותישעים - כיפה לראשו, מישקפיים על חוטמו. בקיצור - אינטלגנט, ועוד דוס, ועוד מירושליים, שלא נדע. זה מה שנקרא אצלנו "לחם-הארץ", שזה עידכון של "מלח-הארץ", וזה אומר, שמישהו מה"הורים" שלנו סימן אותו בתור הפרוסה שלו, ופירושו של דבר, שהיה בתורנות-קבע עליו, כדי למרוח אותו עוד ועוד, ואחר-כך כדי לנגוס בו עוד ועוד, ולבסוף, כדי לבלוע אותו, למען לא ייותר ממנו שייור ופירור. מין פיתרון סופני שכזה.
את גורנשטיין המיסכן סימן פיצ'קו העגלון - קיבוצניק גדול, מגושם, עים מבט וצחוק כמו של אחד שחטף נבוט על הראש.
עגלון זה היה מתעכב אצל אותו גורנשטיין בכול מיסדר, תוקע בו את מבטו הבוהה, ומוצא איזה גרגר דימיוני בקנה-הרובה שלו.
לילה. חושך. רק אור של עששייות. איך אפשר לראות גרגר?! אבל פיצ'קו רואה. היו לו עיניים מיוחדות. הוא זיהה את טרפו גם לאור עששית.
בהתחלה, כשפיצ'קו היה שואל את גורנשטיין אים גם הוא רואה את הגרגר, היה גורנשטיין אומר "לא". אחר-כך, ולא בקלות, למד גורנשטיין להגיד "לא, המפקד"; ולבסוף הוא למד להגיד "כן, המפקד! כן, המפקד!", אף-על-פי שלא ראה אפילו צל-צילו של גרגר. זה כוחו של מי שמבקש להישרד.
מכול מקום, נעשה מוסכם על כולנו, שבקנה של גורנשטיין התנחל לו גרגר, ושגם הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו לא יצליח לעקרו משם, כול עוד לא ייתן העגלון את הפקודה המתאימה.
וכבר נאמר במקורותינו ש"אשקא דריספק חריב ביתר" (גלגל של עגלה החריב את ביתר), ומן המפורסמות הוא, שגרגר שעורים הרס את הפסח של מישפחות רבות; וגורנשטיין, שהיה מצוי אצל דברים שכאלה, לא יכול היה אלא לחייך את חייוכו העגום, ולבקש את עזרת השם. וכך היה העגלון מריץ אותו כהרץ את בהמותיו, ללא-רחם - מאה ועשרים פעם "פול-קום" עים שינל ו"חגור- פילים"; עוד מאה ושלושים מעגלים מסביב למחלקה...
פה, איני יודע מה בדייוק קרה, איבדתי את שרציתי לספר לכם, כולל על-אודות אבי ז"ל, שהיה רופא ב"קופת חולים", ושהוא אף מת בתור שכזה, ואולי דוקא בגלל זה, ועל-כך שאני עצמי למדתי בבית-החינוך של זרם העובדים העיברים בארץ-ישראל, ושלא די באלה, אני עד היום - חרף כול מה שעבר עלי, על מישפחתי, ועל עמי - חבר ההסתדרות הכללית של העובדים העיברים בארץ-ישראל (שבינתיים נתרעננה והיתה ל"ההסתדרות החדשה"), ורשום כחולה מאוד בקופת-החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים העיברים בארץ-ישראל (שבינתיים נתרעננה פעם, והיתה ל"קופת-החולים הכללית", ונתרעננה שוב, והיתה לשב"כ - "שירותי בריאות כללית"). וכול הדברים האלה הם בגדר עובדות גמורות, ולראיה הן מתויקות כולן בעוקדנים, שלהם מישכן-קבע בגנזכים, ואין הדעת יכולה לחלוק על דברים שכאלה, ולפיכך מובן שאי-אפשר לחלוק על דברי, ולו אף במקצת.
מזלכם הוא, איפוא, שאיבדתי את כול אלה על פירטי-הפרטים שלהם, ושנותרו לי רק זיכרונות עמומים מהם, שגם הם אבדו ברובם, שהרי לכן אני כבר עוזבם, וחוזר אצל גורנשטיין, שהרי נתעכבתי אצל עצמי רק כדי להבהיר משהו עמום, שמא נשתבש דבר; והרי לא ייתכן שאספר לכם אותו, מבלי שנדע מיהו מי, ואיזהו מקומו של כול אחד מהם. ואף שנדמה לי, שלא הצלחתי במשימה זאת לגמרי - ובזה אין שום דבר מיוחד, כי זאת מנת-חלקי מימים-ימימה - אני מחויב לחזור אצל גורנשטיין, ולא רק בשבילו, כי לא רק הוא היה לחם-הארץ, אלא בשביל העינין שהיה לי מלכתחילה לספר לכם על-אודות אותה הצגה, שעוד מעט אני שוכח אפילו את שמה.
יום אחד מצא עצמו העגלון מול גורנשטיין מגחך. עגלון אינו יודע מה לעשות, כשבהמה שלו מגחכת. לכן שאל אותו מה לו כי יגחך; אבל כיון שכול שהצליח גורנשטיין להוציא מפיו היה "כן, המפקד!", "לא, המפקד!", "לא יודע, המפקד!", זינק הדם ועלה לראשו של העגלון, והורידים שבצוארו איימו להתפקע. ככה זה, כשעגלונים מתעצבנים; בעיקר, כשהבהמה שלהם היא פרד.
הוא תקע את מקל-הדירבון שלו בין צלעותיו של גורנשטיין, ואני כמעט מוכן להישבע, שגורנשטיין גבה באותו רגע, והגיע למשהו בין מטר תישעים וחמישה לשני מטרים מעל-פני-הים. ומה שיותר גרוע, הוא תקע את פרצופו בזה של גורנשטיין, דבר שהיוה סימן ברור לכך, שאף-על-פי שאין בשמיים אף לא ענן אחד לרפואה, יורד עכשו ברד בגודל ביצי יען. בדיעבד אני קורא לזה, ברשותכם, "מיסדר של מדם טיסו" - שום דבר לא זז; אף אחד לא נשם. במצבים כאלה של פיקוח-נפש זה מותר.
הם נשארו תקועים כך זה בפרצופו של זה במשך כחצי דקה. חצי דקה נחשבת אצלכם, קרוב לודאי, למעט מאוד זמן, אבל אני יכול לומר לכם, שאים זאת דעתכם, כדאי לכם להיזכר במה שלימדנו אלברט - הזמן הוא יחסי; וכשמדובר במצב שלעיל, מה שקובע, אים הזמן ארוך או קצר, הוא, איזה פרצוף תקוע בפרצוף שלכם!
עמדתי מאחורי גורנשטיין, ואני מרגיש, שעלי להתודות על-כך, שראיתי הכול, ושמעתי הכול, ושהמיכנסיים שלי היו רטובים, והפעם - בגלל שאני השתנתי, ולא בגלל שהשתינו עלי, ושלא אשכח אף פעם מה שקרה אז, ושמאז אני לא מפסיק לבקש מחילה מגורנשטיין, בין שאני ער, ובין שאני ישן, למרות שלא עשיתי לו שום דבר רע. ומלבד אלה אני מרגיש צורך להתודות, ולא בלי בושה, על-כך שאני חושד בעצמי, שאף נהניתי ממה שקורה, ולו לפחות מפני שזה קרה למישהו אחר, ולא לי.
אבל אל תשפטו אותי עכשיו, כפי שאתם אצים לעשות כדרככם; חכו לפחות עד שאסיים לספר לכם את הסיפור כולו, ואל תשכחו, שבעצם אני בא לספר לכם על-אודות הצגה שראיתי.
מה שראיתי היה, שהעגלון הולך ומרחיק פרצופו מזה של גורנשטיין, ומה ששמעתי היה מישפט מסונן, שנשמע לי כיוצא מן העיניים המכווצות, יותר מאשר מן הפה המהודק: "אתה תהיה לי חכם בלילה?!"
ובלילה לקח העגלון את גורנשטיין, ואחרי חקירה מתישה בשינל וחגור-פילים, הביאו אל מסלול-המיכשולים.
ואנחנו עמדנו שם דוממים בבוץ, וראינו את העגלון מכה בבהמה שלו, ומדרבנה להמשיך במסלולה, כאילו אצה לו דרכו לפני כניסת השבת. וגורנשטיין הלך והתכוץ, וכוחותיו כלו, וכשנשתרע אפס-אונים בבוץ, תקע בו העגלון את מקלו, ודחפו כך הלאה והלאה, עד שנעלמה דמותו באפילה, ונותרו רק גניחותיו. ומשהגיע אל הסולם, נתלה בשלביו, ושרך דרכו במעלהו, נדחף במקלו ובנאצותיו של העגלון, שנתקעו לו באחוריו.
איני יודע, אים אז אמרתי לעצמי, או שהיום אני אומר זאת לעצמי, שהינה גורנשטיין עולה סופסוף השמימה. מכול מקום, הוא הצליח להגיע למעלה הסולם, ואז עצר, זקף מלוא-קומתו, והביט לשמיים. אני מוכן להישבע שראיתי אותו מתפלל. ועוד אני משתאה למראה הגוף העצום, המכסה על הירח, שמעתי את העגלון לואט: "נו, גורנשטיין, עכשיו אתה סוף-סוף קרוב לאלוהים?!".
זאת הפעם האיר לי אורו הקלוש של הירח את עולמי.
אים תשאלו אותי מה פיתאום אני מספר לכם על-אודות העגלון והבהמה שלו, תאלצו אותי להתנצל בפניכם שוב, שהרי לא נעלם ממני, שעל-אודות ההצגה אתם מבקשים לקרוא, ואילו אני, מתוך שאני מתרשל בעבודתי, מספר לכם על-אודות מחנה-צבא, טירונים ומפקדים, ועוד כיו"ב, שאין בינם לבין אותה הצגה ולא-כלום; ומה שקשה עליכם במיוחד, שאינכם יודעים עדיין ולא-כלום על-אודות אותה הצגה, וזה, אים לשפוט ע"פ אמת-מידה אוביקטיבית, באמת מתסכל.
כך או כך, החלטתי להתנצל בפניכם, גם אים לא תשאלו אותי זאת, כי אני מרגיש, שללא התנצלות אעבור את כול גבולות הטעם הטוב, ואז תיחסו לי כונות רעות, שאין ביני לבינן ולא כלום. ובהתנצלותי אין לי לומר אלא זאת, שעגלון יש לו בהמה, שהוא קשר אותה בכול מיני רצועות, וחיבר אותה לאן שחיבר, ויש בידו מקל, או שוט, או מגלב, ושכול העסק הזה מתגלגל איכשהו לאנשהו, לפעמים על דרך מתוקנה, לפעמים על דרך משובשה, ולפעמים אף נתקע בבוץ, ויש מי שנהנה, ויש מי שמעונה, ולעיתים דומה, שהכול מוזר ואינו מתישב עים השכל-הישר, ואחר-כך עולה התמיהה, אים יש שכל-ישר, ובכלל, מה כול-כך מוזר, ואולי מוטב כך מאשר אחרת.
אני מקוה, שהתנצלותי זאת התקבלה אצלכם, וכך נוכל לחזור לעיניננו, כשאתם מפויסים, ואני נוח להמשיך.
ובכן, כפי שאמרתי לכם בהתחלה, גם אים לא באופן מפורש, ההצגה התקימה בקיבוץ "לוחמי-הגטאות", שנמצא מול מחנה "שרגא", באמצע הדרך בין עכו לנהריה.
הדבר הכי יפה בקיבוץ הזה הוא האקבדוקט שלידו. אני אומר זאת, רק מפני שקשה לי להשתמש במילה "יפה" בקשר לקיבוץ עצמו, כי "יפה" אינו מסתדר לי עים העובדה, שמדובר בקיבוץ שהוקם ע"י ניצולי-השואה - כאלה שידעו טעמם של גטאות ושל מחנות- ריכוז ומחנות-השמדה - אשר הקימו בו מוזאון בקשר לעינינים אלה.
לא ארחיב את הדיבור על-כך, מפני שאני חש שלא בנוח, ומפני שאיני מוסמך לכך, ואין בכונתי לגזול את פרנסתם של מי שמלאכתם בכך.
בכול אופן, אני חיב לכם הסבר בקשר לאמירה הסתומה שלי בהתחלה, וכדי שלא תצטרכו לדפדף ולהגיע לשם, כדי לברר על-אודות מה אני מדבר, אזכירכם פה, שבהתחלה אמרתי לכם, שלפני שלושים וחמש שנים התחבאתי בקיבוץ הזה, ומעשה שהיה, כך היה: יום אחד, ולא במפתיע, הודיעו לנו על ריצת שלושים קילומטרים - כול אחד בזמנו החופשי; זאת אומרת, לא ריצה קבוצתית בקצב אחיד, אלא כול אחד בקצב שלו; וזה אומר, שמוטב לא להיות בין המפגרים, ודי לחכימא ברמיזא.
והנה אני, עירוני דפוק עים פלטפוס, אנה אני בא?! מילא חמישה קילומטרים קבוצתי, מילא עשרה קילומטרים, אף עים חגור-קרב, אבל שלושים?! מה אני, זטופק?! אני בסך-הכול הבן של ההורים המודאגים שלו; לא פולנים גמורים, אומנם, אבל דואגים בכול זאת. אז כמו שאמרתי לכם - ואני מקוה, שלא שכחתם זאת, כפי שאתם נוהגים לשכוח כול דבר חשוב באמת - אנחנו, זאת אומרת בני-אדם, נוטים להחליף פחד בפחד, וזה מה שעשינו גם הפעם. איני זוכר מי היה בעל הרעיון, שהביא אותנו לסטות ממסלול-הריצה ולהתגנב לקיבוץ, כדי להתחבא בו עד שיגיעו הרצים החוזרים, ואז להצטרף אליהם נושמים ונושפים במיטבנו; אבל מי שזה לא היה, ראוי לכול ברכה.
התגנבנו לקיבוץ, והסתתרנו לנו בצריף, והצצנו מבעד לוילון, כדי להבטיח שלא עלו על עיקבותינו, וכדי לראות את הרצים בחזרתם; וכך עמדנו ושיקשקנו מאימת הגילוי; ורצה מי שרצה, ולא נתגלינו, ובזכות זאת היינו בין המאושרים שיצאו ל"אפטר", ועל-כך אני מכיר תודה עד עצם היום הזה לקיבוץ ול"בעל-הבית" האלמוני, "חסיד גולני", שהצילו נפשות מישראל, גם אים לא לשמה - ידיעה וללא כונה. דבר גדול הוא, כשיש לך איפה להתחבא, והיום, במבט לאחור, אני שמח במיוחד על-כך, שהמיקלט שמצאתי היה דוקא אצל מי שיודעים להעריך מיקלט מהו.
גורנשטיין, דרך-אגב, סיים את הריצה בלי זייופים, לפני רוב הרצים. אני משוכנע, שאפילו העגלון התפעל מכך. הרי גם לאטימות של עגלונים יש גבול, או שמא אני תמים-ללא-תקנה?!
לפחות דבר אחד, אני מקוה, קרה לכם בינתיים - שעכשיו אתם מבינים, אולי, מה זה היה בשבילי לחזור אחרי שלושים וחמש שנים למקום שהיה לי מיקלט-מעט, ושממנו יכולתי להשקיף עכשיו בשלוה על המחנה, על גדרות-התייל, על הזקיפים, על הביתנים, ועל הארובות העשנות של המיטבח המצחין.
זה מזכיר לי, שלפני כמה ימים - עת שהייתי במלון - פגשתי בלובי שלושה מ"הורינו" משחקים פוקר. ניגשתי אליהם, וקשרתי איתם שיחה; לא ממש, אלא רק כדי שאוכל להסתכל עליהם מקרוב, בלי מורא; הזדמנות שלא היתה לי מעולם. יש משום הקלה בידיעה, שלנמר שמולך אין שיניים. זה טוב לך, ועשוי להיות טוב גם לנמר. אני אומר לכם כאן, לא לציטוט, שיש ביניהם כאלה, שפעם חשבתי, שראוי היה לירות בהם, אבל כשראיתי אותם כאן בזיקנתם, באבריהם המדולדלים, בשערם המאפיר, במבטם הקהה, הרגשתי צב"ח (צער בעלי-חיים). לך תתחשבן עם שחקני-פוקר מזדקנים, ביום אביבי, בבית-מלון, אף שהמלון שוכן לחופו של ים-המות.
חזרות יש להן, כמסתבר, משמעות מיוחדת בחיי, ולכן חשוב לי לספר לכם כאן, ממש בקיצור - כדי לא לעכב יותר מדי את הסיפור שלי על-אודות ההצגה - משהו בקשר לביקור שלי במקום אחד. אתם תתפשו מייד, שיש משהו תמוה בסיפור זה, כי לא אסתיר מכם, שלא הייתי במקום זה אלא פעם אחת בלבד, ואף-על-פי-כן, כשהייתי בו במיסגרת אחת מגיחותי לאירופה, היה ביקורי בבחינת משהו כמו "חזרה למקום הפשע".
אתם בני-אדם הגונים, ולכן העינין הזה של חזרה למקום הפשע לא כול-כך נהיר לכם, ומשום כך יהיה עלי להוסיף לסיפור גם הסבר קטנטן, אפילו יהיה בו כדי להשהות קימעה את ההתיחסות שלי להצגה, שדוקא ברגע זה כבר התכונתי סוספוף להתיחס אליה. אני מרשה לעצמי לנהוג כך, מפני שלזכותכם עלי לומר, שהסבלנות שגיליתם עד כה היא מעל ומעבר לציפייותי, וכיון שכך, נראה לי שאוכל לסמוך עליה גם עכשיו, בבואי לספר לכם על-אודות ביקורי הנ"ל, במקום על-אודות ההצגה ב"לוחמי-הגטאות". ובסוגריים אדגיש, שאין בדבר כדי להמעיט כהוא זה מחשיבותה של אותה הצגה.
ובכן, כשהייתי עים עוד כמה אנשים בגרמניה, החלטתי לנסוע לדכאו. שתבינו, אף פעם איני ממש מתכנן טייולים; לא שנה מראש, וגם לא שבוע מראש. וכיון שכך, אני טס לאן שאני טס, נוסע לאן שאני נוסע, והולך לאן שאני הולך, וכול מה שקודם לכך בטל בעיני. כך שאים הייתם שואלים אותי אז "למה לדכאו?", הייתי עונה לכם, קרוב לודאי, "ככה", כמו שילדים נוהגים לענות בקיצור האופיני להם. ובאמת, יש משהו ילדותי בזה שבנאדם מבוגר נוסע למקומות מרוחקים כמעט ללא תיכנון, ומשום כך מכנים זאת המבוגרים שאינם עושים כך "חוסר-אחריות"; ואים נחשוב על-כך בהיגיון, אכן יש בזה משום חוסר-אחריות, כמו שיש בנסיעה של נערים ונערות בימינו "למיזרח הרחוק" או ל"דרום אמריקה", בחבורה או לבד, בשביל "לתפוס ראש". אבל מה לעשות, כשבעצם כול אדם הולך לאן שהוא הולך, ובדרך שבה הוא הולך, כי זהו המקום שאליו עליו ללכת, וזאת הדרך שבה עליו ללכת, וכול מקום אחר או דרך אחרת יעשו אותו מישהו אחר ולא הוא. וזה איזשהו הסבר קלוש (אים בכלל צריך הסבר) לשאלה למה נסעתי לדכאו, וכול שנותר הוא לשפוט (אים בכלל צריך לשפוט) את הביקור שלי שם על-פי הסיפור שלי, שאף-על-פי שאין לו שום קשר עים ההצגה, שהייתי אמור לספר לכם עליה, אני מרגיש שעלי לספר על-כך, כול עוד סבלנותכם עומדת לכם, וזאת מבלי לותר, בינתיים, על כונתי המקורית לספר לכם על-אודות ההצגה ההיא.
אחרי הרבה שנים שלא הייתי בדכאו, התקשיתי קצת למצוא את המקום, ואם איני טועה, לא עשו הגרמנים, יימח-שמם, שום דבר כדי לסייע לי בכך. אבל כמו שאמרתי, לאן שעליו להגיע, הוא יגיע, הבנאדם.
החניתי את המכונית, ונכנסתי, כמו העם היהודי, הביתה. כבר מהרגע הראשון היו לי שאלות, כמו "מדוע פיסת-הניר על הריצפה?", "מדוע הכרזה לא לגמרי מקבילה לריצפה?", "מדוע הריצפה עקומה?", ועוד ועוד, כמו בביית, רק שלא היה מי שיענה לי. וכך הלכתי מחדר לחדר, וראיתי שהכול שונה לגמרי ממה שהיה אז, ובכול זאת שום דבר אינו שונה. וראיתי את הביתנים העזובים, ואת חדרי-העינויים עים הכתובות על הקירות, ושמעתי את הזעקות, ואת השלדים המתחככים על הדרגשים, ואת הארובות, ואת הזקיפים, ואת גדרות-התייל, והכול כדרכם של מוזאונים, שהמוצג בהם, גם אים הוא מה שהיה, אינו עוד מה שהיה, וכך הוא עים כול הצגה, ואין אני בא להלין על-כך, כי ממילא מה שהיה הוא שיהיה, וכול הנחלים הולכים אל הים, וגו'.
ועוד אני עומד תוהה ובוהה על-אודות מה שהיה, על-אודות מה שהווה, ועל-אודות מה שיהיה, ומבקש שקט לנפשי הסוערת, שמעתי גרמנית. מישהו עמד מולי, ולחש אלי משהו. הסתכלתי, וראיתי שני בני-אדם, שאחד מהם כבן חמישים, והשני כבן עשרים. המבוגר שבהם חזר ושאל אותי בלחש, האים השפה שאנחנו דוברים בה היא עיברית. עניתי לו "כן" בנימה דוחה של מי שנטרד ממנוחתו, אך הוא המשיך ושאל אים אנחנו מישראל. שוב עניתי באותה נימה. והוא בשלו, החל מסביר לי, שהוא ובנו מרבים לבקר במקום, וכי הם מתיסרים מאז השואה על מה שנעשה על-ידי העם שלהם לעם-ישראל, ושהדבר אינו מניח להם, ושהם מבקשים שנסלח להם, למרות שהם יודעים שאין מחילה על מעשים כאלה.
התבוננתי בהם, וראיתי בני-אדם רגילים, כאלה שאינם מחוכמים ואינם מתחכמים, ולא ידעתי את נפשי. מה לעשות עים דברים שאולי באים מהלב? הרי אלה גרמנים! האב היה, אולי, ב"ורמכט", ומה שיותר גרוע, בס"ס, ואולי היה מין איכמן, כזה רגיל. וחוץ מזה, מה פיתאום הוא מבקש ממני סליחה?! הוא חושב שאנחנו בכנסייה, ושאני הכומר-המוודה שלו?! אני בסך-הכול עם-ישראל שאינו שוכח, ויש לי חשבון מעמלק עד נסרללה ואחמינג'ד, מכאן ועד הודעה חדשה, והוא לא יגמור איתי כאן ועכשיו עינין כזה בחמש מילים, וחסל. את זה שיעשה בבוטקה של הכומר שלו!
והינה, עוד הגרמנים עומדים ומחכים למוצא-פי, הוצפתי לפתע בנחשול אדיר: אני - הדבר הזעיר הזה, שמוכר לכם מאז התחלתם לעלעל בנירות אלה - עומד לפיתחו של רגע היסטורי, שאסור להחמיצו. מתי ביקשו גרמנים מחילה מעם-ישראל באופן אישי במחנה- ריכוז?! וגם תחינה היתה בעיניהם, והם ביקשו לרדת על בירכיהם וללחך את עפר נעלי. ואני עומד שם איתן, מאחורי החומות - "זכור את אשר עשה לך עמלק!"; "אין גרמניה אחרת!"; "אין גרמנים טובים!".
ואז, ברגע אחד, מיציתי את ההיסטוריה - פניתי מהם, והלכתי לדרכי, ורק עוד ראיתי איך נפלו פניהם ושפל מבטם, ורק עוד שמעתי את הד צעדיהם משרך דרכו אחרי ואינו מרפה.
וביציאה פגשנו נערים ונערות בסייור-חינוכי, שמחים וטובי-לב ומראה, כי ככה זה כשאין לימודים.
אותו יום פרחה נישמתי, ועד היום איני יודע אים שבה למקומה.
ושוב אני בעינין ההצגה. ומה הפלא, שהרי כשאני מבקר במקומות כמו "יד ושם" ומוזאון "לוחמי-הגטאות", איני יכול שלא לשאול את עצמי אלא אותן שאלות שעלו במוחי בדכאו, שכולן מתחילות ב"איך...?". וזאת שאלה ששואל עצמו כול אדם לפחות פעם אחת בחייו, כי כול אחד יש לו שואה, קטנה ככול שתהיה, לא רק לעם. ועומד לו שם במוזאון "לוחמי-הגטאות" אחד אחמד, או מוחמד, או משהו כזה, ומסביר לנו על טרבלינקה. והוא מפגין סמכותייות, והוא משטה בנו, ונדמה לי, שעוד רגע יקום מישהו ויכניס לו זבנג, או לפחות יגיד לו שיסתום את הפה האשפיסטי שלו; אבל זה אינו קורה, כי אנחנו כפופים לפקודות פתיחה באש, וחוץ מזה לא נעים, כי כולנו פה בני המעמד הבינוני המהוגן ומדושן-העונג, ולא איזה צ'חצ'חים של הימין הפשיסטי, ובסך-הכול אנחנו מבינים את הערבוש הזה מסחנין, ובכלל, מה הוא אשם, שאיזה יהודי אידיוט הזמין אותו להדריך במוזאון "לוחמי-הגטאות", ועוד משלם לו על-כך משכורת. ואולי גם זאת נחשבת עבודה בזויה. לך תדע.
ולחשוב על-כך, שלפני שלושים וחמש שנים יריתי על המישפחה שלו, ולא במילחמה, אלא באימונים, כי סחנין היתה קודקוד אחד של משולש "שטח תשע", שקודקודיו האחרים הם ערבה ודיר-חנה, ושטח תשע היה אדמות הפלחה, המירעה והמטעים של תושבי אותו משולש, וגם שטח-האש של "גולני". אבל את מי זה מעניין חוץ מאשר את מי שזה שלו, ולך תבנה מדינה, שבה לאף אחד לא איכפת מאף אחד, במיוחד אים הוא שיך למקום אחר. ומוטב שאפסיק כאן, כי במקום לדבר על הצגה, אני מדבר על פוליטיקה, ואף שיכול להיות קשר בין השניים, אני מעדיף שלא יהיה קשר כזה, כי אף-על-פי שדעתי על הצגות כבר ידועה לכם, יהיה זה לא הוגן מצידי, אים לא אוסיף כאן, שדעתי על הפוליטיקה והפוליטיקאים היא גרועה הרבה יותר, ואים הצגות יכולות להמית אותי רק על דרך ההשאלה, לא-כן הפוליטיקה והפוליטיקאים.
יש לי עוד הרבה לומר, אבל לא אעמיד את סבלנותכם במיבחן, ואפרד מכם עכשיו, בבת-אחת, אף-על-פי שאני יודע, ואולי דוקא בגלל שאני יודע, שיהיו לכם טרוניות כלפי, שאחת מהן ידועה לי מראש, ושעליה אני יכול לומר, שהיא מוצדקת לגמרי, שהרי היא בקשר להבטחה שלי לספר לכם על-אודות אותה הצגה; הבטחה, שלא זה בלבד שלא מילאתי אחריה, אלא שמילאתי את מקומה בגיבוב דברים, שאין להם ראשית ואין להם אחרית, וזהו מעשה שלא ייעשה על-ידי מי שהוא בעל-אחריות מיזערית כלפי זולתו; ולזה בעצם נתכונתי, כשהסברתי לכם דברים בקשר לאחד מצדדי הפחות-מוצלחים - חוסר- האחריות והילדותייות שלי. יחד עים זאת אני רואה לנכון לומר לכם, שלדעתי רק תרויחו מזה שלא אמרתי כמעט כלום בקשר להצגה, כי הרי איני מבקר הצגות, ובקושי אני מבקר בהצגות, וכיון שכך, מוטב לכם לבקר בהצגה בעצמכם, ואז אולי יקום מי מביניכם, ויכתוב על-אודותיה דברים שאני העלמתי מכם, לבושתי, כמו איך נכנס בנאדם להצגה במקום אחד ומצד אחד, כשהוא, כדרכו, שוה-נפש, זקוף ונפוח; ואיך הוא יוצא ממנה במקום אחר ומצד אחר, כשהוא המום, שפוף וריק, ומוכן לשוב ולהתמלא מחדש, דבר שלא קרה אותי עד כה בשום הצגה שהייתי עד עכשיו, ושבזכות זה פג כעסי על זו שפיתתה אותי למה שפיתתה אותי, ובאופן זה החזירה אותי שלושים וחמש שנים אחורנית, למקום שכבר מזמן רציתי לשכוח, ולא הצלחתי, ועוד כהנה וכהנה, כפי שאמור בדברי, כולל זה שלהגתי כול-כך הרבה, ולא סיפרתי לכם בעצם שום דבר על-אודות ההצגה, אפילו לא זאת, שחלקה האחד התקיים במחנה אחד, וחלקה השני במחנה אחר, וזה, כידוע, בניגוד למה שהתחיבתי בפניכם כבר בהתחלה, ועוד דברים גדולים ועצומים, שאין להם ראשית, ואין להם אחרית, כדרכם של הדברים שהם חשובים באמת.
