זיידע

כל בוקר בתחנה שלייד הבית אני רואה אותו. תמיד אני שואל את עצמי ולא מוצא תשובה, האם הוא לובש אותם בגדים?

אני אף פעם לא מצליח לזכור.

כל בוקר הוא מדבר עם כל מי שעובר בתחנה, נדמה כאילו כל השכונה מכירה אותו. התחנה צמודה לקופת חולים . והוא דואג ליידע את כולם שהוא כרגיל עושה בדיקת דם או לוקח תרופות ומידי פעם זורק מילה ביידיש. אולי קללה, אולי ברכה, לא טרחתי לבדוק. על אף שאני מכיר את מצבו הרפואי לפרטי פרטים- איני יודע על חייו האישיים דבר. כל בוקר אני נוסע באוטובוס, כשהוא עולה איתי, ובחלוף שתי תחנות הוא יורד. הוא מזכיר לי את סבי ז"ל קצת. אפילו מידי פעם אני קורא לו 'הסבא של הבוקר'. אני זוכר פעם אחת שהוא דיבר איתי על האחות שעשתה לו בדיקת דם ושצריך לבדוק אם יש לה פרקינסון, באה מישהי מבוגרת והתחילה לדבר איתו על אישתו. זאת הפעם הראשונה שלמדתי עליו משהו . הוא אלמן.

****

קמתי בבוקר באיחור והתלבשתי תוך כדי שינה, לא מצאתי את החולצה שרציתי וכשהגעתי לתחנה נזכרתי ששכחתי את הכרטיסיה. לבזבז 10 שקלים, כשיש לי רק 5 מטבעות חדשים של שניקל. מבאס. הגעתי לתחנה וראיתי שבדיוק חלף אוטובוס. פיספסתי אותו. הכול משתבש לי היום. זה היה בדיוק הרגע שעבר ליידי חולה והשתעל שיעול עסיסי בלי יותר מידי נימוס. עליי. 'איזה יום מחורבן' פלטתי לעצמי. ראיתי שהסבא של הבוקר יושב בתחנה. אמרתי לו שלום חלוש והוא החזיר לי. לקח לי כמה רגעים להבין שכרגע עבר אוטובוס, והוא היה אמור להיות עליו. 'לא עלית על האוטובוס?' שאלתי אותו. 'מה אמרת?' הוא החזיר לי. השמיעה שלו לא משהו. טוב, של מי כן בגיל הזה? . חזרתי על שאלתי והוא הצביע על רגלו, ראיתי שיש עלייה תחבושת. 'הנהג רואה שאני צולע, אבל בכל זאת הוא לא מחכה זה, הם, רק ללכת הביתה מעניין אותם'. הצעתי לו את עזרתי וכשהגיע האוטובוס אחריו, עלינו ביחד. הוא סיפר לי שהוא החליק אחרי המקלחת ושהוא שבר גם איזה כיסא בבית. הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה מאוחרת בשביל תלמיד, הצעתי לו שאבוא איתו בטענה שהתבטל לי שיעור. הוא חייך חיוך גדול ושמח. ירדנו בתחנה הרגילה שלו, כ2 רחובות מהבית שלי, והוא צלע כל הדרך אל בית כנסת קטן. אחריו, היה, מה שנראה בהתחלה כמחסן והתגלה כמה שניות לאחר מכן כביתו. הבית לא היה מוזנח, אך היה עתיק יותר מהסבא של הבוקר.וראו את זה עליו. עזרתי לו לתקן את הכיסא, סה"כ רגל שיצאה מהמקום ועם טיפה מאמץ הצלחתי להחזיר אותה. על הקיר ראיתי תמונות שונות. 'היית חתיך פעם' אמרתי לו. 'פעם? אני עדיין חתיך. אתה צריך לראות איך כל פעם שאני בא לעשות בדיקת דם, האחות רועדת מרוב התרגשות. או שהיא סתם גרועה' הוא צחק . הוא לא היה מגולח וזיפים לבנים עיטרו את תווי פניו חרושי הקמטים. ראיתי את אישתו בתמונות. הוא שם לב לכך. 'היא נפטרה לפני 15 שנים, ברגע שהיא תפסה את המחלה היינו צריכים ניתוחים כלכך יקרים, והם לא עזרו, בסוף היא מתה, נגמר הכסף לניתוחים'. 'אני מצטער' מילמלתי, לא באמת ידעתי מה אני אמור להגיד. 'להצטער? אל תצטער, איבדתי הרבה אנשים בחיים שלי, אסור להצטער, צריך להנות מהחיים' הוא ענה לי בחיוך גדול. איך אפשר להנות מהחיים בדירה כזו? איזה חיים אלה שכל בוקר הוא נוסע לאותן בדיקות וחוזר לאותו בית ריק וישן? רק הוא והתמונות. 'אין לך ילדים?' שאלתי בעדינות. 'דווקא יש לי 2 בנים, הבכור הוא קוראים לו, גידי, הוא גר באמריקה, לא ראיתי אותו כבר כמה שנים, הנה תראה יש פה כמה גלויות שהוא שלח לי' הוא הצביע על מספר גלויות שהיו מודבקות אל המקרר מכל מיני מקומות. הייתה גלויה אחת, בצד, שהייתה מודבקת הפוך. לא רציתי להעיר לו על כך, בנתיים הוא המשיך, 'ויש לי עוד בן. אם אפשר לקרוא לזה ככה, הוא בלוינשטיין, עשה תאונה בגיל 20 ומאז הוא ככה, לא הוא' . הוא המשיך לספר לי את סיפור חייו ואת ימיו בשואה, וכיצד שרד והקים פה משפחה, כיצד כל הכסף שנשאר לו הוא משקיע בטיפול בבנו שמצב צמח. ועם כל סיפור, לא הבנתי, איך הוא יכול לקרוא לזה חיים, ועוד להנות מהם. מאז אחרי כל יום לימודים הייתי בא לבקר אותו. הוא נהיה 'הסבא של הצהריים', ולימד אותי שח-מט, יידיש, וכיצד להנות מהחיים. כשקראתי בעיתון על הפרוייקט הפיצויים לניצולי השואה מיד רשמתי אותו. אבל הפרוייקט נתקע, וכסף לא היה חשוב לו כל כך, כך שזה דיי נשכח. נהניתי מחברתו, הוא היה טיפוס אופטימי ומצחיק.

הכול קרס כשבנו הפסיק להלחם על חייו.

 למרות שבנו הוא זה שנפטר, נדמה כאילו שורשיו של הסבא של הצהריים נעלמו. כל יום שעבר, זיידע -'סבא' ביידיש, נהיה פחות ופחות אופטימי. לאט לאט תכפו ביקוריו בקופת החולים והחלו להימשך אל תוך הצהריים. הייתי מחכה איתו בתור לקופת החולים, ולאחר מכן בצילומים בבית החולים, וכך גם אני זה שתיקנתי אותו כשהוא התחיל לקרוא לי בשם בנו, ולאחר מכן לתהות מי אני בכלל. הרופאים אמרו שכדי לעצור את קריסת המערכות שלו צריך לממן טיפול יקר במיוחד, ולזיידע של הצהריים לא היה אף פעם כסף מיותר. גם אם החביא אי פעם, הוא לא זכר זאת. עם הימים שחלפו, כבר בקושי זכר אותי. פניתי שוב ושוב אל חברות הפיצויים ונעניתי בשלילה או בדחיה. מרחו אותי פעם אחר פעם, עד שלבסוף אפילו לטלפונים שלי לא ענו. זיידע לא הכיר את עצמו מהתמונות יותר. הוא זכר רק תקופה אחת מחייו בפירוט רב. את תקופתו בגטו ובמחנות ההשמדה. הוא סיפר לי עליהן בפירוט כל פעם ששיחקנו שח-מט. ליום הולדתו ה82 קניתי לו ערכת שח מט חדשה.

זאת הייתה הטעות הגדולה ביותר בחיי. כשהתחלנו את משחקנו בכלים החדשים והלא מוכרים, גם את המשחק הוא שכח. לאט לאט מצבו הדרדר ולא הייתה ברירה אלא לאשפז אותו במוסד שיקומי. בית לוינשטיין.

לבסוף, הוא הגיע למצב דומה למצב שהיה שרוי בו בנו. מידי פעם היו מבזיקים רגעי צלילות במוחו והוא היה מספר לי איך הוא מרגיש וכמה שהוא שמח על ההזמדנות שאלוהים נתן לו, ההזדמנות לחיות.

הוא מת כמה חודשים לאחר מכן.

ביתו היה מועד להריסה, ונתנו לי זמן מועט לאסוף את חפציו. כשתלשתי את הגלויות מהמקרר, כדי לנסות וליצור קשר עם בנו, ראיתי את הגלויה ההפוכה ואלייה הייתה דבוקה צוואתו של זיידע.

בצוואתו של זיידע- לא דובר על כסף או על רכוש, אפילו לא על בניו או על אישתו. בצוואתו של זיידע היו שני סעיפים.

הסעיף הראשון היה ציווי מפיו לשמוח בחלקך על כל רגע בחיים.

והסעיף השני היה תחינה. תחינה שאנחנו תמיד

נזכור, ולא נשכח.

לא נשכח את אלה שמתו, ובעיקר לא את אלה שעוד עודם בחיים.