חזרה ליצירות
סיפורים

מכתב לאמא

שיבולת ברזני | (21/04/2009 11:04) | 121 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 
אמא יקרה שלי,

מה שלומך?

אני שולח את המכתב הזה לבית, למרות שאני יודע שאת לא
נמצאת שם.

אני ראיתי מהחריץ שבארון שבו התחבאתי איך שני גרמנים
נאצים גררו אותך בכוח מהבית כשהם צורחים כמו חיות.
בכיתי רק בלב שלא ישמעו אותי ויגלו את מקום המסתור
שלי,כפי שלימדת אותי אמא.

ואחרי שלקחו אותך ממני,יצאתי מהארון ובגלל שפחדתי
להישאר לבד בבית החלטתי לצאת החוצה.

כדי שלא יזהו שאני יהודי לקחתי מספריים, גזרתי את פיאות
הלחיים, הכנסתי אותם לתוך הכיפה שקנית לי לבר המצווה
שעמדנו לחגוג בעוד שבועיים, והחבאתי אותם במגירה שליד
המיטה שלך.

אמא,אפשר לחגוג בר מצווה גם אחרי גיל שלוש עשרה?

הסתכלתי בראי וראיתי שאני נראה כמו ילד גרמני רגיל.
יצאתי מהבית,(זה בסדר אמא, נעלתי במפתח שלושה סיבובים)
ובחוץ ירד שלג לבן והפעם לא התחשק לי לבנות בובת שלג
כי זה לא כיף לבד ,בלי אמא...

הסתובבתי ברחוב שלנו, והגעתי לסנדלריה של אברמל'ה. החלטתי להיכנס
להגיד לו שלום,אבל הוא לא היה שם והכל היה הפוך והרוס
אוליי גם אותו לקחו...

בפינת הסנדלריה ראיתי מיתקן לצחצוח נעליים,החלטתי לקחת
אותו ,עד שאברמל'ה יחזור,ואז אחזיר אותו,
ויצאתי משם כדי לחפש מקום מתאים שבו אוכל לשבת ולצחצח נעליים.

אחרי שהסתובבתי שעות בשלג ובקור הבחנתי שבפתח הכנסיה
ישנה פינה מוגנת משלג.

התיישבתי שם,הנחתי את המיתקן בין רגליי , והנחתי לידו את
הכובע שלי הפוך,אוליי מישהו ירצה לשלם פרוטה או שתיים
תמורת הצחצוח.

והם התחילו להגיע.
לא בדקתי למי שייכות הנעליים,רובן היו נעליים גבוהות
וחזקות,לחלק מהם היו מסמרים בסוליה,ואני לא מבין למה,מה
הם,סוסים? או שהם סתם נהנים להרעיש ולהפחיד בצעדים שלהם.

חלק מהאנשים זרקו פרוטה לכובע שלי, וחלק קיללו בגרמנית
והלכו מהמקום בזעם.

כשהתחיל להחשיך הרגשתי שאני נורא רעב,אספתי את חפציי
וקניתי פרוסת לחם במאפיה הקרובה.
אכלתי ממנה לאט לאט,פירור אחר פירור,וכשנשארה לי חצי
פרוסה החלטתי לשמור לך אותה אמא,כי אוליי אין אוכל
במקום שבו את נמצאת...

משם הלכתי לחפש מקום שבו אוכל לישון,ובדרך עברתי
ליד הקיוסק,וכשראיתי את המיכל הגדול של הגזוז
האדום הרגשתי שאני נורא צמא וקניתי כוס גזוז.
הבטתי במשקה וראיתי איך האויר יוצר בועות , מפוצץ אותן,
ובורח...

לפתע ניגשה אליי אישה חייכנית,ושאלה למה אני מסתובב
לבד ברחוב בשעה כזאת,ובלי מעיל..
היא לא חיכתה לתשובה,אחזה בידי ושנינו רצנו בסמטאות
אפלוליות עד שעצרה ליד בית מואר ,היא פתחה את הדלת במפתח
ענק והאיצה בי להיכנס פנימה...

הבית היה חם ונעים,וריח של מאכלים טעימים עלה מהמטבח
.נזכרתי בך אמא'לה שלי,והתחלתי לבכות.
האישה,שקוראים לה מרלין חיבקה והרגיעה אותי.
לאחר מכן מילאה אמבטיה במים חמימים עם המון קצף של
סבון ריחני.

הורדתי את בגדיי הקרים והרטובים,טבלתי בתוך האמבטיה
ולאט לאט התחממתי ונרגעתי.לבשתי פיג'מת פלנל עבה,
ובמטבח חיכתה לי ארוחה טעימה (אל תדאגי אמא,
האוכל שלך טעים פי אלף)

לאחר הארוחה הראתה לי מרלין את החדר הקטן במרתף
הבית,ואמרה שזה המקום הסודי שלי ובו אשאר עד סוף המלחמה.


אמא,

אני שומר לך את חצי פרוסת הלחם,וכשניפגש,אתן
לך אותה... 
 
© שיבולת ברזני

תגובות

חזרה ליצירות