הנה שוב מגיע היום

הכל לפות בתוכי וקורע,

עוצמתי, קר ומזעזע.

דמעה בין עפעפיים תשתחל,

לעולם לא תהיה חייל משתחרר.

שוב ושוב זה חוזר,

הכאב המזדחל.

החולשה שוב שולטת,

לא מרפה, אינה מניחה.

הגוף כואב כבשפעת, אין מזור.

הראש חלול ומחשבה כאבן,

מתדפקת בין קירותיו עמומות.

אנחות כבדות בוקעות מחזה.

משבשות כל תכנית המבקשת להירקם,

משהב"ט שולח, לא שוכח,

מתנת זיכרון לאימו של חלל.

איך אוכל ילדי להחזיקך בידי,

הרי עת רבה אינך לצידי.

קרוב אתה וכה רחוק....

האבן הקרה בוהקת בשמש,

 אולי הושקתה בליל אמש.

פעמים יש תחושה בביקור

שרוצה אתה שוב לגעת,

אך דבר מה בך אצור.

דומם נשאר בביתך השונה.

לבקרך ילדי כה חפצתי....

אך מה זה כבר משנה.

צפירה... !

הסחת הדעת...?!

ושוב געגוע כואב.

הייה שליו בני

נוח בשלום.