זוכר

זוכר / משה ר. אזובי

הם חלק מעַמֵנוּ,

ואינם יותר עִמַנוּ.

הם חלק מאדמתנו,

ונטועים ברגבי אדמה.

הם חלק משירנו,

ואינם עוד שרים.

הם חלק מסיפורינו,

ואינם עוד קוראים.

הם חלק ממורשתנו,

ובהעדרם מורישים אותה.

כולם נצורים בכאבנו,

ואף לא גרמו לנו לכאב.

הם יצרו בנו חללים,

כאלה שאינם מתמלאים.

והחללים בנו מתרחבים,

ולעולם לא נסגרים.

לא לומדים לחיות עמם,

לא לומדים לחיות בלעדיהם.

לומדים לחיות את הכאב,

לומדים ולא מקבלים.

וחלקם בכלל לא כאן,

והחללים עוד גדולים יותר.

הם מתו כמות חיילים,

ואנו חיים. חיינו, חייהם.

לרובנו הם יום בשנה,

לקרובים, הם כל שנייה ושנייה.

ונזכור את כולם,

את שני ריבוא ואלפיים וחמש מאות ושבעים

בְּנֵי ובעלי המשפחות, ההורים, הילדים, הדודים, האחים, והאחיות,

הערכים, הרעים, המורשת, ההקרבה, כדי שאנו נהיה וניצור ונשאר  

עם ומדינה.

כל הזכויות שמורות © למשה ר. אזובי