קול יללה

שבת בבוקר. אני שוטף זיכרון של חלום תורן מתעתועי הלילה ומתנער מן המיטה הלוהטת. גופי מבקש לפזר רסיסי לחות שהצטברו בין שבילי השיער המעובים והמים הצוננים חבטו בו בעוצמה של עונג. כורך את המגבת סביב מותני, מכסה את הצניעות מעיני השכנים, העובדים הזרים מן הבנין ממול ובחדר, מתקלף ממנה ומאפשר לגופי להתמסר לזרימה הקרה ששולח לעברי המזגן.

מתיישב בעירום של קיץ אל מול המחשב ובוהה במלאכית הקטנה, המפזרת כוכבים נופלים מן התמונה שבשומר המסך שלי. מסיר את משקפיי, עוצם עיניים ומבקש לי כמה משאלות חסויות, איתן אני נודד אל עולם האפשרויות הבלתי מושגות. אני מחייך, עדיין בעיניים עצומות ולפתע קול יללה ביתק לי את ההזיה והשיב אותי אל המציאות.

הקול הזה החריד את שלוות השבת בבוקר שלי וגלים חמים הזיעו ממצחי אל נחיריי, אשר הסניפו את הפחד שהלך וגבר, ככל שנשמעה היללה מחוץ לחלון חדרי. קול היללה הזניק אותי מהכורסה. הרכבתי את משקפיי והתפתלתי במהירות עצבנית אל תוך המכנס הקצר. אספתי סיגריה מהשולחן במטבח וכיוונתי את סקרנותי המתעצמת אל המרפסת. 

היללה קרעה אותי מכל מחשבה הגיונית על אודותיה ומהותה. על מנת למצוא את מקור הבכי האומלל הזה, התכופפתי מעבר למעקה המרפסת, כדי שהצמחים לא יסתירו את טווח ראייתי. לבי דפק  חזק יותר ויותר ככל שתרו עיניי אחר הקול, שלבסוף התגלה לי בכל מערומי העצבות.

הוא ילל.

הוא פשוט ילל.

ילל בקול של תינוק.

הוא ישב בעגלה. בעגלת התינוק, שכנראה "סחב" מאיזה חדר מדרגות פרוץ. העגלה עמדה על הכביש השחור, המיותם כלי רכב בגלל השעה המוקדמת של השבת.

דוממת היתה.

נושאת את משקל גופו, שהיה אמנם צנום למהדרין, אך בכל זאת, הכובד עשה את שלו.

הוא הניע ידיו בתנועות רוּחִיוֹת. ניסה להשיב משבים שיפיחו בעגלה חדוות נסיעה, אך לשוא.

ושוב ניסה. הניע יד אחר יד בניסיון נואש להשתמש באוויר כמקור אנרגיה ונדמה היה לפתע, שהוא משיט את ספינת עגלתו על גלים של כביש יָמִי יבש. ושוב היתה העגלה למסרבת פקודת בוקרו.

והוא פשוט ילל.

הגביר את התנועות החדות ואיתן את היללות הקורעות. אחר כך יצא מתוך העגלה המתמרדת והדף אותה בריצת אמוק לאורך הכביש השחור, שהיה עדיין מיותם כלי רכב. הוא ניסה לקפוץ אל תוכה תוך כדי דחיפה.

ונפל.

והעגלה הסיעה עצמה כמעט עד לרמזור.

והוא ילל.

ישב על הכביש ופשוט ילל.

גבר, בן בלי גיל לערך, מסטול ומיילל כתינוק.

אחר כך הוא אסף את כישלונו הצורב לחזור אל מַחזור ינקותו. אחז בעגלה והוביל אותה אחר כניעה אל אותו חדר מדרגות פרוץ, ושב אל הכביש. התיישב על המדרכה ובידו משחק שהיה מקובע עד לפני כמה דקות בעגלה.

ניסה להפכו לרעשן.

רעשן שלא הרעיש.

ומשלא הרעיש, הניח אותו על המדרכה במטרה לגרום לו ללכת מעצם היותו דמוי בובה, אך הצעצוע לא נענה ליצירתיות הבלתי שפויה שלו. הוא הטיח אותו במרכז הכביש והמכונית שפתחה את חילול השבת, ניפצה את הצעצוע לרסיסים.

המסטול, חפוי ראש, ביללה נואשת ואחרונה התנדנד אל הסמטא הראשונה שנקרתה בדרכו. רק יללתו עדיין הדהדה במפרצי מוחי ואיתה חזרתי אל המחשב שלי.