ההולכת בדרכים..

ניגשתי למכולת השכונתית כהרגלי לקנות לחם חלב ועל הדרך איזה שוקולד להמתיק את היום

ראיתי אותה בזווית עיני הולכת במקביל אלי בדיוק מכוון

 הגברתי צעדיי והיא גם האטתי והיא בשלה

העזתי והעפתי מבט לעברה נראתה רגילה למדי ושקועה בעניינה אך צעדיה תואמים להפליא לצעדיי

ואז עצרתי כדי להדליק סיגריה ונעצרה

תחילתה של פרנויה החלה לפרוץ ממני והתהיות לגביה במקביל

 מה היא עושה ובכלל מי היא לעזאזל

או.קי. נישאר לחצות את גן השעשועים ואני כבר מתכננת לפנות אליה חד וחלק

ובדיוק ברגע זה מסתובבת והולכת לדרכה

עמדתי נבוכה ומבולבלת ואפילו לרגע חשבתי שכל זאת היה פרי דמיוני..

התעשתי והמשכתי ללכת מגיעה למכולת קונה וחוזרת לכיוון הבית

וראה זה פלא תאומת ההליכה שלי מצטרפת וכאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם

פניתי אליה ומצאתי עצמי מביטה בזוג עיניים גדולות וחומות שקרני השמש נשקפו בהן

"סליחה אני יכולה לעזור" שאלתי את העיניים

הביטה בי מחויכת "או לא אני פה בשבילך"

"בשבילי?"

"הבדידות שלך קראה לי וחשבתי שיהיה נחמד להתלוות אלייך לזמן מה"

דבר ראשון שעלה לי בראש זה לגשת מיד לרופא כדי לשנות את הכדורים שרשם לי

ומצד שני חשבתי לעצמי שאולי יותר נכון שאותה גברת תיגש לרופא שלה

וזה מצריך להפעיל את הצד הפסיכולוגי בעניין

"אני מודה לך מאוד ועד מתי זה ימשך?" שאלתי

"זה תלוי בך" ענתה בעליזות והחזיקה ידי כאילו אנו מכירות מימים ימימה

מגעה היה נעים ומרגיע מה שהיה יותר הזוי שממש התחילה להתחבב עלי

התיישבנו על ספסל וכיבדתי אותה בשוקולד

ושתינו ככה בצוותא נוגסות בעצלתיים ונהנות מהמתוק ואז

יד רכה על כתפי

"אמא כבר שבע את לא צריכה לקום?"..