הים. הפחד הכי גדול שלי.
המים. השנאה, שהייתה פעם הכי גדולה שלי. וטעיתי... איך?לא היה אפילו סיכוי קלוש שכל זה בעצם אמת. אבל
טעיתי. הבנתי את ההפך המוחלט... נתתי את כל נשמתי ואת כל ליבי לבן אדם שלא קיים.
ועכשיו, אין סיבה להמשיך להילחם. כמה שלא ניסיתי להיות חזקה, כמה שלא קיוויתי שמחר
יהיה יותר טוב, עכשיו כבר לא יהיה מחר. הגלים המתנפצים. כאילו קוראים לי לבוא
אליהם, בכזו רכות ממכרת, בכזה תחכום מדהים. ואני מתפתה, ונותנת לעצמי להיסחף,
למרות שמהם הכי פחדתי. הצעד הראשון, ואין כבר דרך חזרה. לא יעצרו אותי, לא ישנו את
דעתי, אין כבר מה לחזק כי שום דבר בעצם לא קיים. הוא לקח הכל והשמיד, את חלקיקי הלב
הקטנים שעוד היו קיימים בתוכי, הוא תלש וקרע לגזרים, מבלי לדעת זאת. עוד צעד, המים
החמימים מרגיעים את רגליי העייפות לשאת גוף שבעצם לא קיים מבפנים. השמש שקעה מולי,
שקעה עם חיוך. חיוך שמעיני ניראה לי כה רך ואוהב, אך ידעתי שהוא זדוני, זה הוא
חיוך השטן. השטן בפני עצמו, שמושך אותי אליו, שלוחש לי הזמנה למה שהוא מגדיר כגן
עדן. כל משב רוח, הוא עוד מילה שנלחשת לי, עוד פיתיון שנשלח ממנו, מהשטן. מהשמש
המדהימה, שנידמה לי, שבשביל לחמם נשמה שנלקחה ולב שנופץ, צריך להגיע ישירות אליה.
וזה מה שאני רוצה, אני הולכת אליה, אני רוצה חום, אני צריכה חום. ובתוכי, בתוכי
אני יודעת שזה לא יוביל לשום מקום טוב. זה יוביל לגן עדן של השטן. ולא אכפת לי,
לרגע זה המקום ההוא שהוא מתאר לי בכזו חיבה, ניראה לי בכמה וכמה יותר טוב
מהגיהינום שאני בורחת ממנו. אני ממשיכה להתקדם, והמים כבר עברו את מותניי. ואני
רועדת, כניראה זו ההתרגשות של הבריחה מהעיוני המתמשך הזה. סוף סוף הצלחתי להימלט.
ממנו, מהם, ובכלל מכולם. שום דבר לא יעצור אותי, אף אחד לא יעצור אותי. ואו,
כניראה ההתרגשות ממש עצומה, אני חושבת שאני שומעת קול קורא לי. אבל זו בטח רק השמש
שמזמינה אותי אליה בשמחה וטוב לב. הקול הזה ממשיך, אבל אני לא עוצרת, הכל בדמיון
שלי, אני בוודאי חושבת על מה שמצפה לי שם, כשאני יגיע סוף סוף לגן עדן. לגן עדן של
השטן. אני כבר לא יכולה להתקדם מהר יותר, אני כבר כמעט עומדת על קצות האצבעות,
כשפתאום משהו משך אותי אחורה. מה זה? מי מפריע לי לברוח אל החופשי? מי מפריע לי
להיות מאושרת? הוא אמר לי משהו, הוא ניראה לי מוכר. אה, כמובן. זה בעצם הוא. מי
שהנשמה שלי והלב שלי, היו בבעלותו עד שהוא לא ניפץ אותם ללא טיפת רחמים. אילו רק
ידע... הוא מדבר. אל מי? אני הרי כבר לא חלק מכל הסיוט הזה. אני כבר עם רגל אחת
בחוץ, שיעזוב אותי. הוא מושך אותי אחורה, אומר משהו. אני לא רוצה לצאת מהמים.
תעזוב אותי. תעזוב אותי!!! הוא לא עוזב. למה הוא לא מקשיב? הוא נהנה להתעלל בי.
הוא כניראה מלאך. רק מלאכים יכולים לנהוג באגואיסטיות שכזו. והשטן, הוא פתח בפניי
את שערי גן העדן שלו. את המקום שבו מובטח לי חום נצחי, שום סבל, שום קשיים, שום
לב, שום נשמה. ולוקחים אותי, אני מרגישה את הגלים צועקים, מנסים למשוך אותי אליהם,
הם בכל זאת מבינים. אויבי הגדולים, הפחד הגדול שלי, הים. הוא מקשיב לי, אולי בכל
זאת הוא לא כל כך נורא. וגם השמש, אני מרגישה את מסריה שחולפים באוזניי עם הרוח,
את המסרים שמתחננים בפני להישאר. נו באמת, אני הרי לא רוצה לחזור. הוא גורר אותי,
והוא לא מקשיב לי בכלל. תעזוב אותי! והנה, אנחנו כבר כמעט בחוץ. הוא לא עוזב את
ידי לרגע, הרגשה שהוא מוחץ אותה, אפילו עוצר את הדם שמקפיא כל איבר מבפנים, שקיומו
כבר מיותר. יצאנו מהמים, והוא לא עוזב. הוא ממשיך ללכת. למה? הוא שונא אותי, כמו
שאני שנאתי את הים, את השמש. עד שהבנתי, שהם היחידים שרוצים לטובתי. אולי גם הוא
יבין. אולי גם הוא יבין, אחרי שאני יגיע לגן עדן. לגן עדן של השטן. "תעזוב
אותי.." כבר דיברתי אליו, בקול שבור, האם זה הקול שלי? לא. הרי אני כבר מזמן
שם... עם השמש, בין הגלים, עם השטן. הוא עצר פתאום, סופסוף. הוא הסתכל עליי במבט
שמא כועס, שמא שבור. מה אכפת לו בכלל? שילך, שייהנה. אני רק מפריעה. כמו תמיד
בעצם. "חשבתי שאת כבר לא יודעת לדבר!" הוא אמר וניסה לשמור על קור רוחו.
יופי שחשבת. יופי שאתה בכלל יכול לחשוב. תתן לי ללכת. "תעזוב אותי"
חזרתי על זה, בקול רם יותר. הוא לא מרגיש שרע לי כאן, שאני רוצה כבר לגן עדן? למה
הוא הרס את התוכנית המושלמת שלי? "בשביל מה?! בשביל שתברחי למים?!" הוא
שאל והשתדל שלא לצעוק. הרגשתי את הדמעות מציפות אותי, זולגות על לחיי כמו מטר.
"בבקשה.." אמרתי בקול חנוק. הרכנתי את ראשי וראיתי את דמעותיי נופלות על
החול, יוצרות עיגולים קטנטנים. הרגשתי אותו מתקרב, מחבק אותי. או משהו כזה. למה?
שיעזוב אותי! אני רוצה לברוח ממנו, כל שנייה נוספת כאן היא שריטה נוספת על לב שלא
קיים. כל נשימה נוספת היא פצע נוסף שנוצר בריאות. כל פעימת לב נוספת היא.. מזויפת,
כי כבר אין לי לב. "אני רוצה שנחזור למלון, שתירגעי, ותסבירי לי למה לעזאזל
התכוונת..." הוא אמר והשתתק. לא אכפת לי מה אתה רוצה, ומה עם הרצונות שלי?
הרוח התחזקה, ידעתי שזו היא השמש שקוראת לי. היא כמעט נעלמה... לא. היא הלכה.
ואיתה גן העדן שלי. השטן, גן העדן של השטן. בגללו, הוא שוב הרס הכל. הוא תמיד הורס
הכל. נימאס לי ממנו, שיעזוב אותי. "תן לי ללכת.." לחשתי. הוא התרחק
ממני, מבלי לעזוב את ידי ובעדינות עם ידו הרים את ראשי אליו. לא רציתי להסתכל
עליו, לא רציתי להרגיש את מגע ידו על פניי. לא רציתי, לא תכננתי שהוא בכלל יהיה
פה. למה? למה הוא לא יכול לתת לי להיות מאושרת? "בבקשה, בואי נחזור, אני רוצה
להבין מה קרה" הוא אמר בעדינות ובמבט שתמיד חלמתי עליו. אבל כבר לא, אני לא
רוצה לראות יותר את המבט הזה. זה מבט של.. מלאך. מבט שאני לא יכולה לשאת, כי הרי
השטן מחכה לי. אני צריכה להיות איתו, הוא הבטיח לי אושר. חום. חופש. גן עדן. הוא
הבטיח לי את גן העדן שלו, של השטן עצמו. השמש שקעה, הכל היה מוטל צללים, שהזכירו לי
את המקום שכבר הייתי יכולה להיות בו. ואני עדיין יכולה, עוד לא מאוחר מדי. אף פעם
לא מאוחר מדי. הוא הסתכל עליי, מחכה לתשובה. הוא לא עוזב אותי בטוב, אני אברח
בכוח. אני רוצה להיות מאושרת. ניסיתי להשתחרר ממנו בכוח, התחלתי לנסות לרוץ,
והצלחתי להשתחרר מאחיזתו. רצתי בכל הכוח, שמעתי את צעקתו, כמעט הגעתי לשם, כשהוא
תפס אותי. הוא תפס בידי בחוזקה, חוזקה שנתנה הרגשה שהוא באמת פוחד לשלומי. אך זאת
רק הרגשה, זה לא באמתכך. אני בטוחה. הוא
סובב אותי אליו, ניסיתי לברוח, ניסיתי להתחמק, אך הוא רק חיזק את אחיזתו וחיבק
אותי. "תעזוב אותי!!!" צרחתי בכל כוחי תוך כדי בכי. הוא חיבק אותי חזק
יותר, ואני ניסיתי להרביץ לו, ניסיתי להתנתק ממנו, ניסיתי לברוח, הרי המרחק ביני
לבין האויב שלי היה מרחק של צעד אחד בלבד. כניראה שהאויבים, הם אלה שבאמת דואגים לנו. הרי האנשים
החשובים לנו באמת, ממשיכים לפגוע ולפגוע. אלה מחשבות של מטורפת, אבל למה כבר אפשר
לצפות? ללא לב ונשמה, אין מחשבות אחרות שיכולות לעלות לראשי. נכנעתי, נצמדתי אליו
ובכיתי את כל נשמתי. הוא לא הרפה את אחיזתו ממני, וליטף בעדינות את ראשי. תחושה
שהוא מרגיש, יודע, מבין. אך זאת רק תחושה. זה לא כך באמת, אני בטוחה בזה.
