פיסת נוף ילדות
בתור לצילום במחלקת הרנטגן, ישבו לא מעט אנשים , חלקם מכונסים בעצמם, חלקם בוהים מסביבם, אחרים משוחחים בפלאפון תוך שהם חולקים את סיפורם עם עשרות אוזניים משועממות מאזינות בשקיקה .
בפינת החדר, גבוה בקצה התקרה, הסתובב לו בלאות חולנית מאוורר ישן ומקרטע, כשבכל הטיה מחודשת לצד, כשהוא מתחיל את מחצית חוגתו, נשמעה ממנו אנקת חריקה דואבת , כאילו אלו הם סיבובי חייו האחרונים.
עדיין הצליח להפיק מעצמו משב רוח מחייה, לקבוצת האנשים שישבה לצדדיו בטווח של מטרים אחדים.
ילד קולני השתעשע בחקירה ובגילוי של רזי מכונת המים, שהפיקה בלחיצת כפתור מים צוננים אל כוס פלסטיק שקופה שאביו העניק לו ממיכל גליל שלצד המכונה האורז את הכוסות לנוחות המשתמשים.
עם כל לחיצה , באצבעו הדקה, קרא בקול "אבא, יוצאים מים, אני שותה, מותר לי?"
ואביו שהיה עסוק בהרגעת תינוקו הקטן, הביט אל הסובבים אותו בחיוך מבויש, כאילו מתנצל על משובת בנו הבכור.
כל מבטי הממתינים בחדר התמקדו בילד ובמשחקו, כאילו היה מערכה ממחזה נדיר שלא ראו מזה שנים.
הילד שתה מן המים הקרים, את מה שנותר בכוס שפך אל בסיס המדף שבמתקן, מבטו עוקב בפליאה אחר היעלמותם של המים בינות לרשת הפלסטיק, ושוב בחן את משמעות לחיצת הכפתור, תוך שהו שב ולוחץ על הכפתור, לחיצות קצרות וקצובות.
גם הפעם נשאבו המים ויצאו מהפתח שבמרכז המיכל – פלא שכזה.!
מידי פעם יצאה פקידה מאחד מחדרי הצילום כשבידה ערמה של מעטפות ניילון מודפסות בכותרת קופ"ח, כשבתוכן מוצפנות תוצאות הצילומים . בקריאה קולנית של שמות החולים המודפסים במדבקת המעטפה, גאלה מיסורי ההמתנה חלק מאנשי האולם.
תוך שהם יוצאים הגיעו אנשים אחרים , תרים במבטיהם אחר כסא פנוי לשבת, ואלו היושבים וממתינים סורקים אותם במבטיהם מהורהרים ושואלים לפשר הדמויות החדשות המגיעות לזירת ההמתנה.
ביניהם הגיע רכון גו, מביט לרצפה , קשיש שנתמך על הליכון, ולצדו אישה בשנות השלושים לחייה, מלווה אותו ומכוונת אותו למקום פנוי.
"אדון מרדכי, בוא ושב כאן", אמרה לו ועזרה לו להסב את גופו, כך שיוכל באחיזה אחת להשתחרר מתלותו בהליכון ולהעביר את כובד משקלו הדל אל הכסא הפנוי שלצדי.
"בואי ושבי לידו , גבירתי", אמרתי.
"תודה לך, יש כאן כסא נוסף" אמרה, וניגשה לטור הכיסאות שמאחור והצמידה אליו כסא בסופה של שורת היושבים.
כך ישבנו, אני לצדו של אדון מרדכי , והגברת לצדו השני.
השניים דברו על חשיבות הצילום והצורך לקבלת ההחלטה באשר לניתוח הקטרקט של הקשיש, והגב' חזרה והדגישה , " אל תדאג , אדון מרדכי, מהניתוח שלך כולם יוצאים מצליחים, אין מישהו שלא הצליח .."
"ובכל זאת" אמר לה, "יש סיכונים שצריך לחשוב עליהם, עכשיו אני רואה מעט ואולי לא אראה בכלל?
את מבינה , מרגלית, זה לא פשוט...", ואנחה כבדה התפרצה מחזהו.
עינו השמאלית דמעה בנוזל צהבהב, והוא חיפש בכיסו, ביד רועדת, שלף לבסוף ממחטת בד וניגב את הדמעה.
שמעתי את נשימתו הכבדה, ספק תוגת הגיל, ספק דאגת הגורל לעתיד ראייתו.
פיו היה יבש ושפתיו סדוקות, והוא פנה אל הגב' וביקש שתקנה עבורו בקבוק מים מהמזנון שבקומת הכניסה.
היא קמה והוא מיהר להוציא מכיסו נרתיק קטן למטבעות, נרתיק מעור שחור, הוציא מספר שקלים , נתן לה אותם ביד הרועדת וטמן אותם בכף ידה, ושילחה למשימה.
ברגעים אלו התפנה להביט מעט סביבו, ואז פנה אלי ואמר, "חם מאוד היום. קשה לי וטוב שיש לי את מרגלית, שכנה טובה, גרה לידי בשכונת מקור ברוך".
הבטתי בפניו חרושי הקמטים, וראיתי את יופיו שניבט מעיניו שדוק מעורפל כיסה בם.
"גם אני מכירה את שכונת מקור ברוך, מילדותי", אמרתי.
"סבתי היתה גרה ברחוב דוד ילין, ליד המכולת בפינת הרחוב, הייתי מגיעה אליה לביקור והיינו הולכו לחנות המכולת לקנות כיכר לחם שחור וגבינה, ובכניסה למכולת, במדרכה, היה בעל המכולת מעמיד מעמד עם צנצנות המונחות באלכסון כשבכל אחת היו טמונות סוכריות צבעוניות בצורות שונות, דגים, נחשים, תרנגולות בעלות כרבולת, פרפרים, חתולים, ולכל אחד טעמים משלו, תות, לימון, אניס, מנטה, ועוד.
ביתה של סבתא היה במרתף, קרירות עטפה אתו בימי הקיץ, חדר גדול עם מרצפות אבן מסותתות, ושקערורים חלקלקים בינותיהם,ספת כריות המונחות על מזרון הפרוש על ארגזי עץ של אריזת תפוזים משוק מחנה יהודה הקרוב, אשר שרתו בהצלחה רבה, והיוו בסיס למזרון הארוך שנפרש מעליהם, וכוסה במרבד שהובא ב"סנדוק". אותו ארגז מזוודה שהכיל את חפציה של סבתא בהגיעה ארצה באוניה עם אבי היתום בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת.
בפינת החדר עמדה ה"ג'אררה", כד חרסינה גדול, ובו מים שהתקררו בתופעת טבע מרהיבה בעיניה של ילדה של אותם הימים, כאשר אחזתי את הכוס מאלומניום בציפוי לבן וקישוטי כחול ים, ודליתי ממנה את המים אל הכוסות לשתיה.
בפינת החדר עמדה מיטת ברזל גדולה, ולה דופן מקושט בגבה אל הקיר מתחת לחלון הפונה אל המדרכה והרחוב שבחוץ.
את המיטה כיסה כיסוי מעשה ידיה של סבתי, רקום בסרטים של שחור , התפורים לאורכו ובינותם פרווה חלקלקה צבועה בצבע ארגמן שוקק.
אהבתי ללטף את חוטי הפרווה ולהחליקם קודם שאני מקפלת את הכיסוי , כדי שאוכל להיכנס אל בין המצעים הלבנים רקומי התחרה ולשקוע ברכות מזרון הצמר- גפן, התפור חריצים חריצים, כשבכל שקע מוצמד כפתור להדק את המזרון ומלאכת המחשבת שהושקעה בו. ריח הסבון והעמילן אפף אותי כשהתכסיתי בשמיכה המצופה בציפית רקומה ואותיות שמה של סבתי מוטבעות בלובן הסדין ובמרכז הציפה.
כשקמתי, לאחר שעת נמנום קיצית, הביט אלי השעון שמעל לארון הבגדים, ארון העשוי עץ ופיתוחי אשכולות ענבים ועלי גפן שזורים מסביב לדלתותיו , מעטרים אותו בגאווה ובהדר.
סבתא ישבה על אבן הסלע המלבנית שלצדי דלת ביתה, ושוחחה עם שכנתה ושתיהן הביטו על העוברים ושבים.
אני מיהרתי אל חלון המזווה שעל מסגרתו היו תלויים במסמרים גדולים שעוני צד , חלקם בעלי שרשראות ואחרים תלויים בחישוק הקפיץ המותח את השעון , מזכרת מסבי שאותו לא הכרתי.
מן החלון ניבטו רגליהם של העוברים ושבים, קולות דיבורם, ורעש המכונית שבכביש .אני אהבתי לשבת אל מול הפתח בקרירות החדר, ולדמיין לעצמי את דמותם של ההולכים. כך עברו לפני שורות של רגליים , נעליים, שולי מכנסיים, איש איש וסיפורו.
אדון מרדכי זכר את חנות המכולת, ואת בית הכנסת שממולו, ואפילו את הנגרייה שברחוב העולה לשוק .
לא רחוק מהנגרייה זהו ביתו עד היום הזה.
ליבי נפעם, האם הוא מדבר על הנגרייה של סבא יוסף.
"אתה זוכר את הנגרייה? ומי שעבד שם?" שאלתי.
"בודאי" השיב לי אדון מרדכי." היה שם איש ישר, מאיר פנים, תמיד שחוק פרוש על לחייו, תני לי להיזכר, מה היה שמו...כמדומני יוסף."
"אם כך" אמרתי לו –" זהו סבי.מצד אימי , רבקה.
"אם כך" אמר אדון מרדכי,כשהוא משחרר אנחת רווחה " זכיתי לפגוש נצר למשפחה ספרדית דגולה של אותם הימים בירושלים של פעם"...
כך שוחחנו לנו, שנינו עטופים בהילת הנוסטלגיה, חוזרים לימים שכבר אינם עוד, ומתמוגגים מרגעים של אושר בחוויה המחודשת.
הבחורה שיצאה מפתח החדר הסמוך, קראה בקולה הצורמני, "אדון מרדכי"
ובכך שמה קץ למפגש.
אדון מרדכי קם, באיטיות, חוזר לאחוז בידיות ההליכון, נתמך לרגע באחיזתה של הגב' מרגלית, ובעודו מייצב את עמידתו, שנפרד ממני לשלום, ואני איחלתי לו הרבה הצלחה ובריאות בניתוח שיעבור בעיניו.
אחזתי בידו ולחצתי לשניות את מגע ילדותי בידי.
©
