נוטף זעות תמוז, התגנב דרור מן האוטובוס אל המולת החפלות המזרחיות שבתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. הוא צעק את החופש אל מנגינת ה"חמש בעשר, יאללה, יאללה, רק היום".
ריחו של השתן-המון גרם ללחץ באברו, ומשכך - הובילו אל בית-הפיפי. דרור השתחל אל בין גופות שהמתינו לשליפת כלי זַיְנוֹ, כאשר אברם שלהם כבר גהר אל הפתח הרחב של המשתנה. הוא שתק אל העיניים המתבוננות בו בכמיהה ולא הבין את פשר התעוררותם של הרי ההזדקרות הפתאומית שמסביבו.
הוא רק היה שחרחר, יפה וגברי.
דרור נעל את אברו המטופח ושעט לעבר היציאה השוקקת גברים, 'בבית-הכנסת כבר לא מוצאים ארבעה מניינים', לחש לעצמו ונתן אַפּוֹ לאוויר הצלול, משהו, בין דוכני השווארמה והפלאפל.
"דרור...?" נשמע קול שכמעט נגע בשפתיו.
"אכן", השיב הוא בתמיהה.
"אינך זוכר אותי?"
שוב תמה דרור לשאלה והניע גבותיו לשלילה.
"הרי לא מזמן נפגשנו", התעקש הבחור בקפדנות.
"היכן?"
"אתה באמת לא זוכר?"
"לא", אמר דרור והחל מזרים סימני התעניינות. "נו, ספר היכן נפגשנו ומתי?"
"נשב על כוס קפה", חייך הבחור.
דרור צעד אחר סימני השאלה הרבים. בבית-הקפה פיזר את גופו הגברתני אל הכיסא החורק.
"פעמיים קפה, בבקשה", הזמין הבחור.
דרור פתח ניצרה וירה מטר שאלות:
"ובכל זאת, היכן נפגשנו?"
הבחור הצטחק לרגע ואמר:
"הקפה מיד יגיע. נשתה ונשוחח בנחת, אתה ממהר?"
"אינני ממהר, אך הסקרנות חותכת בי!"
שוב הצטחק הבחור ותוך בחישת הקפה שאל:
"אתה עדיין במשק?"
דרור, כמהסס הנהן בראשו לחיוב.
"איך הולך עם המתנדבות?"
"הן מפנקות ולפעמים אף חונקות, לכן אני כאן".
"אתה בורח מהן? "
"כן", חייך דרור ושאל: "טוב, אתה יודע את שמי, אתה יודע שאני מהמשק, אתה יודע שאני בורח מן המתנדבות, ומה איתך? אני לא יודע אפילו את שמך...?"
"דויד", אמר הבחור והושיט ידו בלחיצה רכה.
דרור השיב בלחיצה עזה והמתין להמשך דבריו של דויד.
השתיקה שנפלה, כמעט והוציאה את דרור משלוותו המייגעת. הוא אחז בספל הקפה שנתרוקן בשעת ההמתנה לדבריו של דויד, וביקש להזמין שנייה.
"יש לך סיגריה?"
דויד הצית שתיים והגיש אחת לדרור.
"שמע, דויד, אני מאבד את סבלנותי... אתה מספר לי היכן נפגשנו?"
דויד הרעיף חיוך ממזרי. נאנח בקלילות רוויה ולחש:
"את שמך ראיתי רקום על חולצתך. נפגשנו לראשונה לפני כשעה בבית-הפיפי. וכעת, אתה רוצה לבוא אלי הביתה?"
דרור קם מכיסאו. משהו בין כעס לעליזות כיסה את פניו. הוא אחז בצ'ימידן שלו, הביט בדויד ואמר:
"הולכים!"
הדרך עד לביתו של דויד לא הייתה ארוכה, אך השתיקה רעמה.
דרור ביקש להתקלח ויצא משם נוטף אגלי רעננות.
הוא התיישב בתחתוניו על הספה, אשר קראה לו לעצום בה את גופו.
דויד הגיש לימונדה קרה וישב לצידו של דרור.
"מה קרה שם לכל הגברים שאברם הזדקר?" שאל דרור.
"מצאת חן בעיניהם. אני עמדתי לצידך. אתה באמת לא זוכר?"
"לא הבטתי בפני האנשים. נבהלתי ממניין הזרגים וברחתי! רגע... גם בעיניך מצאתי חן?"
"כן", השיב דויד והשפיל פניו אל הרצפה העירומה, והוסיף: "אבל עכשיו אני רואה בך ידיד ואינך חייב..."
דרור נעמד על רגליו. הוא פסע אל תיקו בצעדים, שלדויד התפרשו כעצבניים.
הוא פחד ושתק.
חשש שדרור יתלבש וילך, אך דרור פתח את תיקו ופשפש בחפציו.
'מה הוא מתכונן להוציא משם?' הרהר דויד במורא.
דרור שלף סיגריות, כאלו שמעשנים גם בקיבוץ ושב אל הספה.
הוא הביט בדויד. קצת נבוך.
הצית שתי סיגריות.
לבו של דויד נרגע.
פניו לבשו בגדי בטחון ובשאיפת עשן, ובתנוחה מפוסקת השתרע בקצה הספה.
עשן הסיגריה גהר מפיו של דרור בנשיפות ארוכות. את מחצית הסיגריה הוא מחץ אל המאפרה.
ידו עשתה דרך ארוכה בחזרה מן המאפרה עד לגופו של דויד.
אבל הוא גבר מן הקיבוץ ולא עשתה ידו מנוחת ביניים עד שהגיעה אל היעד.
הסיגריה של דויד גמרה גם את הפילטר שלה.
הם השכימו מן ההתעלסות כאשר "רשת גימל" עלתה על משכבה.
ומה אם לא מקלחת תעיר אותם אל המגע?
עד הבוקר ידעו הם, זה בגופו של זה, מחוזות תשוקה ורוגע.
הקפה השחור העיר את השניים, ודרור כינס את גופו אל בגדיו.
הוא אחז בתיקו והתכונן ליציאה.
"אני נוסע לרמלה, לבקר חברים. אם תרצה, בשבוע הבא אהיה פה שוב. בעיר שלך".
דויד השיב בחיוב וליווה אותו למרכז החאפלות ולריחות השווארמה של התחנה המרכזית.
בעלותו לאוטובוס, נפנף דרור לשלום ועקב אחר התרחקותו של דויד.
האוטובוס נעצר. דרור ירד בתחנתו וצעד לעבר המבנה הגדול.
בדרכו אל שער הכניסה, נזכר הוא, כיצד הסביר דויד מנין הוא יודע את שמו.
הוא חייך והרהר: 'דרור ודאי מחפש את החולצה שלו!'
"ברוך שובך, בוסקילה", קיבל אותו הסוהר בפתח התא.
