סיפור קצר על מקצוענות / יהושע רוזנברג
(סיפור שספרתי לעמיתיי ביום שסיימתי את עבודתי במשרד החינוך)
דרשני ירושלים נהגו לפתוח את דרשותיהם כך:
"לפני שאני מדבר אני מבקש לומר כמה מילים". אם הוסיפו את המילה "בקצרה", ידעת שהאסון עומד להימשך זמן רב.
אף אני אלך בדרכיהם היפים. לפני שאספר את סיפורי, סיפור ירושלמי קצר.
בתחנת הרכבת בירושלים – כן, אל מתחם הרכבת בירושלים היו פעם מגיעות רכבות, לא רק מופעים, מסעדות ועזובה – ובכן, בתחנת הרכבת בירושלים, היה עובד מסור. מידי בוקר השכים עם שחר לעבודה. נטל את הפטיש, עבר לאורך המסילה והקיש בפטיש על הפסים. לאחר ארבעים שנות עבודה מאומצת בחמסין, בקרה, בשלג ובחמה, הגיע זמנו לפרוש לגימלאות. את מסיבת הפרישה שערכו לכבודו, כיבד בנוכחותו מנהל הרכבת בכבודו ובעצמו. בין בורקס לעוגה דברו הכל בשבח הפורש המסור. לקראת סוף המסיבה קם העובד המסור לדבר. הוא הגיש למנהל הרכבת מתנה: את הפטיש שבו הקיש ארבעים שנה על המסילה. "רק בקשה אחת יש לי לפני פרישה", אמר, "שמישהו יסביר לי סוף סוף, פעם אחת, מדוע דפקתי בוקר בוקר בפטיש על הפסים".
ועתה לסיפורי. אינני בטוח שיש קשר בין סיפור הרכבת הירושלמי לסיפור שלי, אבל מכיוון שהיה סיפור יפה בעיניי הרשיתי לעצמי לספרו.
מיד שהשתחררתי מהצבא נישאתי לחברת נעורי שהייתה בוגרת מצטיינת של הסמינר למורות "אפרתה". אני הייתי חייל משוחרר חסר מקצוע. על פי תנאי הכתובה היה עלי לפרנס את רעייתי הטרייה ולכן חפשתי לי איזו תעסוקה. ככל זוג צעיר היה עלינו למצוא קורת גג לראשנו. בגלל מחסור בכוח הוראה, הציע אז משרד החינוך לזוגות של מורים דירת מגורים במקום ההוראה, בשכר דירה מוזל. מכיוון שכך, החלטתי שהגיעה השעה לקיים הבטחה ישנה, שנתתי פעם למחנך שלי, עת בשעת כעס הטיח בפניי: "אדיוט! מה יצא ממך?" ואני השבתי לו בנועם: "מורה!".
צעדתי באון למשרד מחוז ירושלים של משרד החינוך, שאז היה עוד גם משרד התרבות, ואמרתי למנהל המחוז שבתוקף היותי בעלה של מורה אני מבקש להיות מורה. הוא הפנה אותי לאגף החינוך הדתי. באגף ידעו, כנראה, שבעתיד יהפכו למינהל, שכן, כדרכו של מינהל, בקשו ממני מיד תעודות. התעודה היחידה שהייתה תחת ידי הייתה תעודת לידה. "זה בהחלט מספיק"! אמר המפקח תוך שהוא מהנהן בראשו, ומיד כתב על פיסת נייר צבעונית קטנה: "המוכ"ז הוא מאנ"ש, נראה טוב, אפשר לקבלו להוראה". כך נעשיתי למורה לא מוסמך במערכת החינוך המפוארת של מדינת ישראל.
קבלנו דירה קטנה בשיכון עולים בבית שמש. שילמנו לעמידר עשרים ושש לירות כל חודשים, שכר דירה. באותם ימים היה כבוד לכל מורה בכלל ובמיוחד לבעלה של המורה נעמי שהייתה דמות לחיקוי לכל נשות השכונה. באוטובוס קמו מפניי קטנים וגדולים למרות שהייתי בן 21 בלבד. קבלתי גם תואר חדש: ה"פרופסור". נכנסתי למכולת לקנות משהו. במכולת היה תור נורא. נעמדתי בסוף התור כיאה לחינוכי היקי. מיד התפזר התור. קודם יקנה הפרופסור ורק אח"כ כל היתר. לא הועילו כל סרוביי. רק שנים אחר כך גילו לי שמורה בצרפתית הוא פרופסור.
לימדתי בכיתה מקובצת ד-ה. לכיתה קבצו את כל התלמידים הבעייתיים, עם קשיי למידה, רובם טרם למדו לקרוא. באלה יכול לטפל רק לובש מכנסיים. בגלל היותי ממין זכר הוטל עליי ללמד 40 שעורים בשבוע למרות שהייתי בשנת ההוראה הראשונה שלי. נקשרתי מאד לילדים והם נקשרו אלי, ולהפתעת הכל גם למדו.
באחד הימים הגיע לבית הספר מפקח. הלבבות פעמו בקצב מואץ, מדד העצבנות עלה, הכל צוחצח ומורק לקראתו. קירות בית הספר, שזמן רב לא חשו ליטופה של מברשת צבע, כוסו בפסוקים מן המקרא ובמאמרים מתוך פרקי אבות. כשהציץ המפקח במצבת כוח המורים גילה מייד שאני מורה בלתי מוסמך. "עליך להיות מורה מוסמך. כך גם תגדל משכורתך". השתכנעתי. כדי להיהפך למורה מוסמך היה עלי להיבחן כמה בחינות, לעבור השתלמות בקיץ ולתת שיעור מבחן בפני המפקח. למדתי במשך שלושה חודשים תמימים כמעט שעה בכל יום, לקראת בחינות אקסטרניות לתעודת מורה מוסמך. עמדתי בבחינות בהצלחה. בקיץ הלכתי לקורס מלאכה וקישוט של מורות כיתות א-ב. למדתי לתכנן פלקט, להכין תכשיטים ותערוכות מכל מיני שאריות: תבניות של ביצים, קרטונים ריקים של נייר טואלט ושאר מיני פסולת.
הגיע הרגע הגדול. שיעור המבחן. המפקח הגיע באיחור של רבע שעה מכיוון שהתקשה למצוא את הדרך אל חדר כיתתי. לאחר ששמע רבע שעה מן השיעור בקש לשוחח עם תלמידיי. לאחר כמה דקות צלצל הפעמון שבישר לכל באי עולם שהפכתי למורה מוסמך. כך דילגתי על פני שלוש שנים של אי לימוד בסימינר.
בשנה הבאה התחלתי, לצד היותי מורה מדופלם לבית הספר היסודי, ללמוד באוניברסיטה. למדתי בחוגים ללשון עברית ולתלמוד.
בבית הספר היסודי המשכתי להיות "מורה כולל". מורה כולל הוא מי שמלמד את כל המקצועות שלא למד, במידה שווה של ידיעה.
לאחר שנתיים הוזמנה זוגתי, ששמעה יצא למרחוק, ללמד בבית הספר היוקרתי "לדוגמא" עוזיאל בירושלים, ואני כמלווה-מלכה נאמן הצטרפתי ועברתי ללמד בירושלים.
בירושלים נעשיתי מורה נסאי של המרכז לתכניות לימודים למקצוע התנ"ך. היה עלי לבדוק בכתתי את חומרי ההוראה והלמידה שהפיקו במרכז שבשכונת ממילא. כמורה בעל ותק עצום של חמש שנים הרשיתי לעצמי למתוח ביקורת על כל מה שכתבו אלה היושבים שם במגדל השן של משרד החינוך והתרבות, ואינם יורדים אל העם ואינם מבינים כלום בנעשה בכיתה.
מרכז צוות מקרא פנה אליי ואמר: "אם אתה ידען כל כך גדול הצטרף אלינו ותתחיל לכתוב בעצמך". כך נעשיתי חבר בצוות מקרא ממ"ד כמורה מושאל.
המרכז לתכניות לימודים היה עבורי אוניברסיטה ומכללה להוראה. התייעצתי עם מיטב אנשי המקצוע בחינוך. התחככתי עם אנשים חכמים, בעלי ידע נרחב וניסיון אדיר. לאחר כמה שנות עבודה מאומצת במרכז, שהפך לאגף, יצאתי להפסקה קצרה. חזרתי ליותר ממשרה מלאה בהוראה, מקצוע שאהבתי מאז שהתחלתי לעסוק בו.
המשכתי בלימודי תעודת הוראה באוניברסיטה. שם לימדו אותנו בעיקר דברים חשובים מאד לעבודת ההוראה. למשל: הסבו את תשומת ליבנו לעובדה שהלוח הוא אמצעי המחשה בלתי-כלה בעוד שהגיר הוא אמצעי הוראה כלה. (נסו והיווכחו!). לימדו אותנו להפעיל סרט לולאה ועוד דברים נחוצים מעין אלה. המורה שלימדנו שיטות לימוד ודרכי הוראה קרא את הרצאותיו הפרונטליות מתוך דפים מצהיבים שמהם קרא שנים רבות לפני כן, ואשר היו לימים גם טיוטת ספרו החשוב: "דידקטיקה ואסטרטגיות הוראה חדישות". לשאלת סטודנטית מדוע אינו רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, השיב: "תפקיד התמרור הוא להצביע על הכיוון הנכון. הוא אינו חייב להיעקר ממקומו ולצעוד לעבר היעד שאליו הוא מכוון". בלימודי תעודת הוראה רכשתי לעצמי אוצר מילים נכבד, שכל החפץ להיות שייך לשׂיחַ החינוכי ולהיות חבר מן המניין בקהילה האקדמית של ה"חינוכאים" חייב לשבצן מפעם לפעם במשפטיו, בין אם במקומן הראוי ואם כשיבוץ יפה למשפט חסר משמעות. הצד התיאורטי בלימוד היה חזק מאד. את הצד המעשי קצת קשה לי לזכור. אנשים בגילי מתקשים לזכור דברים שלא קרו. ה"עבודה המעשית" היחידה הייתה להתבונן בשיעורים בתיכון הצמוד לאוניברסיטה, ולהחתים את המורה בפנקסון קטן לאישור נוכחותך בכיתה בעת השיעור. שיעורי התלמוד המועטים שהיו בתיכון הנזכר לא התאימו ללוח הזמנים שלי. קבלתי אישור לבקר בשיעורים אחרים. נהניתי מאד משיעורי ספרות מלאי השראה שבהם למדתי, יחד עם התלמידים, סיפורים קצרים של עגנון. קצת פחות התלהבתי משיעורי תושב"ע. פעם כשהערתי בצנעה למורה כי קראה לא נכון את הטקסט כעסה עד מאד כיצד פרח הוראה שטרם ליבלב מעיז להעיר למורה עתירת ניסיון כמוה. מאז השארתי אותה בטעויותיה.
הייתי התלמיד היחידי שנרשם לתעודת הוראה בתלמוד. לאחר משא ומתן שאודותיו ארחיב אי"ה במועד או במקום אחר, קבלתי מורה פרטי לדידקטיקה של הוראת התלמוד. אחד הפרופסורים הנחשבים ביותר בתחום. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו – לימים הייתי למורה של שניים מילדיו.
בסוף לימודיי קבלתי תעודת הוראה לבית הספר התיכון להוראת תלמוד. הפכתי למורה מקצועי לתלמוד בבית הספר התיכון.
בניי, תאומיי, הבכורים, גדלו ועמדו להיכנס לכיתה א'. לא רציתי שילדיי ילמדו בבית הספר שבו אני מלמד, לפיכך בקשתי לעבור ללמד בבית ספר אחר. פניתי לתיכון היוקרתי בעיר, בבקשה להיצטרף לחבר מוריו. הוזמנתי על ידי המנהל לתת שיעור לדוגמה. בשיעור נכחו אורחים נוספים. לאחר השיעור הודיעו לי שהתקבלתי. בתוקף היותי מחנך כיתה לימדתי לצד תלמוד, מקצוע שבו הייתה לי תעודת הוראה, גם תנ"ך, שהרי מן המפורסמות הוא שכל מחנך יודע גם ללמד תנ"ך. לעומת זאת מחנכות פטורות מכך. מכיוון שהמקבילה שלי הייתה מחנכת לימדתי תנ"ך גם בכיתתה. לשנה האחרת נעשיתי, בהוראת המנהל, מורה לתנ"ך במשרה מלאה. לא השמעתי קולות מחאה רבים מדי שכן התנ"ך היה תחביבי הראשון מאז כיתה י"א. כך הפך ההובי למקצוע. נתחברו לי המועיל עם המהנה.ּ לא חלפו ימים רבים ונתמניתי למרכז מקצוע התנ"ך בבית הספר.
באחד הימים הודיעו לי שנתפנתה משרת מרכז צוות מקרא באגף לתכניות לימודים. חברים פנו אליי והציעו שאגיש את מועמדותי. שמחתי לגוון את עבודת ההוראה ונגשתי למכרז. במכרז שכחו משום מה לציין כי המועמד צריך להיות בעל השכלה אקדמית בנושא תכניות לימודים. שכחו גם לשאול אותי באיזה תחום דעת קבלתי את הכשרתי באוניברסיטה. הוועדה החליטה שאני מועמד כשיר. כך נעשיתי לראש צוות מקרא באגף.
הקב"ה משגיח על כל ברואיו ושולח להם שליחים לעזרם. בתי הצעירה למדה באותה העת לקראת תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. אחד הקורסים שלמדה שם היה תכניות לימודים. לקחתי את ספרייה והשלמתי את השכלתי. מצאתי שחבריי הטובים באגף כבר העבירו אלי את רוב הידע הנחוץ. העבודה באגף הייתה עבורי השתלמות יום יומית. נהניתי מאד מן העבודה. עסקתי בתחביב הגדול שלי: בתנ"ך. למדתי והתקדמתי ובמקום שאני אשלם בעד התענוג קבלתי גם משכורת. למדתי, תוך כדי תנועה, מקצוע חדש: עריכת ספרי לימוד. בדף המזכים של ספרים אחדים מופיע שמי כעורך.
היופי הוא המלצה ראשונית טובה לאשה. אשה יפה תתקבל לראיון עם מנהל בטרם נבדקו תעודותיה. היותך עובד של האגף לתכניות לימודים היא המלצה טובה למוסדות ההשכלה התקשורת והחינוך. הוזמנתי ללמד במכללות שונות דידקטיקה של הוראת התנ"ך, באחת המכללות הייתי ראש החוג למקרא במשך שנתיים, לימדתי גם תכנון לימודים ותכנון הוראה, ועוד. הוזמנתי להרצות בהשתלמויות מורים רבות, נקראתי להשתתף בתכנית היוקרתית "שירים ושיעורים" ששודרה ברשת ב', זומנתי לתת שיחות בתכנית פרקי היום בתנ"ך, ולבי היה שמח בעמלי.
ההשתתפות בהשתלמויות סייעה בידי לחדש קשר שנותק לאחר ששיני הזמן נגסו בו. ומעשה שהיה כך היה. פעם זומנתי להשתלמות מנהלים בגליל להרצות בנושאים של תכנית הלימודים בתנ"ך. כדרכם של חסרי מכונית, נעדרי רישיון נהיגה, נסעתי באוטובוס. כדי שלא לאחר נסעתי באוטובוס שהגיע ליעדו שעתיים לפני מועד הרצאתי. שמחתי על ההזדמנות להקשיב למרצה שקדם לי. הרצאתו הייתה מאלפת. עם תום ההרצאה פנה אחד המשתלמים אל המנחה ואמר לו. שמענו הרצאה כה יפה, אך לא הצגת לנו כראוי את המרצה. רק אמרת את שמו. עתה ההזדמנות להציגו. ביקשתי מן המנחה רשות דיבור. מורי ורבותי, גבירותיי. בשעה הקרובה אני עומד לשוחח אתכם על תכנית הלימודים בתנ"ך. את העיסוק בתנ"ך התחלתי בזכות המרצה ששמעתם. אם תבדקו את ציוני התנ"ך בתעודותיי עד לכיתה י"א תגלו שמעולם לא קיבלתי ציון העולה על שישים. בדרך כלל פחות מזה. בכיתה י"א בשליש הראשון תמצאו 90. מכאן ואילך לא ירדתי מן ה90, הכל בזכות המורה הגדול שהרצה לפניכם ואשר היה מורי בכיתה י"א. אינני משוכנע שאני זוכר הרבה מן התכנים שלמדתי. אבל המורה שלנו לתנ"ך הראה לנו עד כמה שהוא יפה, כמה הוא רלוונטי, מדוע הוא הוא היסוד לכל תרבותנו. הוא הראה לנו כמה טוב ונעים ללמוד תנ"ך. בזכותו הפך התנ"ך לתחביב שלי. כשהייתי תלמיד לא אמרתי לו את הדברים מחשש שייראו כדברי חנופה. אח"כ התביישתי, נפרדו דרכינו ולא מצאתי את השעה לאמרם. אני מודה לכם על ההזדמנות המיוחדת שהענקתם לי לומר את הדברים. עכשיו אדוני היו"ר תורך להציג את המרצה. המשתלמים הסתפקו בדבריי וויתרו על הצגה נוספת. בתום דבריי העביר אליי המורה שמעון פתק: דברים כשלך הם שכרו האמיתי של המורה. לאחר כמה ימים הגיעני מכתב ובמעטפה גם חוברת שהוציא מורי לזכר רעייתו. נתחדשו הקשרים בינינו.
עם סיימי את לימודי תעודת עריכת הלשון באוניברסיטה העברית בירושלים, הוזמנתי, כמורה מן החוץ, בצוותא עם עורכת הלשון באגף, להעביר סדנא בעריכת ספרי לימוד, תחום שמעטים בו המומחים, מלבד עובדי האגף, כמובן...
המפקח הנושא את התואר הנכבד: "מתאם תכניות הלימודים במינהל החינוך הדתי והאחראי על אישור ספרי לימוד לחה"ד", חלה. הוא פנה אליי בהצעה שאחליף אותו בתפקידו. לאחר מסע שכנועים קבלתי על עצמי את המשימה. כך הפכתי, מתוקף תפקידי הרם, להיות גם חבר הנהלת האגף, שהחליף את שמו בינתיים, לאגף לתכנון ולפיתוח תכניות לימודים. מישהו בהנהלת המשרד סבר, שככל שיאריכו את שמו של האגף כן יוכלו לקצץ בעובדיו. רק טבעי היה הדבר שאחרי שנתיים של מילוי מקום, זכיתי במכרז למשרה, בעיקר מפני שלא היו מועמדים נוספים שנגשו למכרז.
אמרו חכמים במדרש לקח טוב: "כל הבורח מן השררה שררה רודפת אחריו". שאל אחד האדמו"רים: אם הוא בורח מן השררה מדוע מענישים אותו ומעניקים לו שררה? והשיב: אם הוא בורח מן השררה משמע שהוא נותן חשיבות לשררה. אחרת היה מתעלם ממנה. על כן מגיע לו עונש ממין החטא. השררה רודפת אחריו. לפי פשוטו נראה לי שאם אינו חפץ בשררה עליו לברוח ממנה כל העת. כל הזמן היא רודפת אחריו. אם השיגה אותו השררה משמע שלא ברח מספיק מהר, או מספיק רחוק.
משפרש מרכז אשכול רוח ויהדות מן האגף, בקשו חבריי למנותני במקומו. כנראה שהמחאה שהשמעתי לא הייתה חזקה דיה. מינו אותי למ"מ מרכז האשכול. תפקיד שהחזקתי בו עד היום. אני מודה לכל חבריי ולהנהלת האגף על שנתנו בי אמון ובחרו בי לתפקיד.
נהניתי מכל רגע בעבודתי באגף. שמחתי להיות עם חברים מצויינים. תודה לכולם על השנים היפות באגף שהפך לביתי השני.
אשרי מי שתחביבו הופך לעבודתו. אשרי מי שאוהב את מלאכתו והיא נעשית לו תחביב.
