(לכל הנשים: לא לקטול באכזריות אם אפשר.. אבל דעתכן חשובה לי במיוחד)
--------------------------------------------------------------------------------------------
אני מביטה על לוח השנה התלוי על הקיר מולי, פורש שורות של ריבועים קטנים, חלקם אפורים חלקם לבנים. אחר כך אני קמה, הולכת לשירותים, חוזרת, מתיישבת בכיסא ומביטה בצג המחשב. נמאסו עליי תמונות הפורנו שהבוס מציף אותי בהן. אני מרימה את המבט ונתקלת שוב בלוח השנה המשובץ, שבו האפורים מציינים את ימי החופש. אני חושבת שימי החופש בלוח היו צריכים להיצבע בצבעים צבעוניים יותר, ואילו על שאר ימי השנה ראוי היה שיסומנו הם באפור. אני מסתכלת בשעון, מחוג עייף מפהק אליי מתוכו. הבוס שלי מציץ מאחורי גבי כאילו בודק אם התקדמה העבודה, אבל החיוך הצבוע שלו מעיד כי רק בדק אם צפיתי באתר ששלח אליי בדואר האלקטרוני. אני קמה והולכת שוב לשירותים. סתם יושבת על האסלה. שם איש לא לוטש עיניים על המחשוף שלי. מורידה את המים, סתם כדי לעשות רעש. פותחת את ברז המים ושותפת ידים בסבון ביסודיות, כאילו הרגע פרקתי מנוע דיזל נוטף שמן שחור. חוזרת אל השולחן. בודקת את ימי החופש, מתכננת תכניות. מוצאת באינטרנט מלון נידח. מתקשרת, מבררת מחירים, תאריכים. זהו, נגמרה ההפסקה, אני מכריזה, אבל אין איש סביב. אני מוציאה בסתר ספר מהתיק, עוטפת אותו במעטפה עשויה נייר חום. בדרך אל היציאה לוחשת לפקידת הקבלה שאני יורדת לרגע אל סניף הדואר, כאילו לשלוח דבר מה.
אני מוצאת בקרבת מקום פינה מוצלת. פותחת את הספר, עמוד מאה ארבעים ואחת. מרשה לעצמי לקרוא רק עד עמוד מאה חמישים. אני רוצה לחזור למשרד לפני שתצא המשלחת אל חדר האוכל. זוהי שעת המִפקד, ספירת ראשים. מי שלא נוכח, נחשב כמי שלא עבד אותו היום. כדי לא להיתקל במבט של מכר מהחברה, אני לא מרימה את העיניים מהדף וקוברת את מבטיי בין השורות כמו יען הטומנת את ראשה בחול. אחר כך אני ממהרת לחזור, לתקוע יתד בשולחן ומבט במסך. פותחת את הדלת והמשרד כולו ריק. מעיפה מבט חוקר בשעון, והוא מראה רבע לשתיים. שעון הזמן של דויד גרוסמן מתקתק כנראה בקצב מהיר כפליים. לאחר מספר דקות זרם העובדים פורץ. אני מסמיקה, נבוכה. מתקתקת על מקשי המקלדת. מכה בהם, מנסה להפיק מהם צליל של מכונת ייצור. עושה עצמי עובדת ובלב משננת משפטי התנצלות כגון: "הבוס לוחץ עליי לסיים את העבודה עד מחר", או, "נפל עלי תיק שלא ברא השטן". לא מעזה להפנות את הראש לאחור, רק מתקתקת ומתקתקת. כולם חזרו למקומותיהם, שקועים במסכים שלהם ולא מתעניינים באליבי שלי. מכיווּן קיבתי נשמע רשרוש עמום שלא מצליח לנוח כי חדר האוכל כבר סגור. אני נודדת אל מכונת הקפה, לוחצת על כפתורי המכונה וזו פולטת שלוש כוסות פלסטיק חמות. אני מכלה אותן ועכשיו אני קצת פחות קולנית, לא מושכת תשומת לב. פתאום מופיע הבוס, מחפש נושא להתחיל בו שיחה ונתקל בערמת כוסות הפלסטיק. נואם על איכות הסביבה, רוכן מעליי, מדפדף באינטרנט, שולף טבלאות ומספרים על החור באוזון באוסטרליה ועל זיהום הים הקריבי, ואני נושמת לרווחה, שמחה כל כך שלא הבחין בהיעדרותי שנותנת לו להישען עלי. הוא מתרגם את שמחת הלב שבי כניצחון של חיזוריו, אבל אז פתאום נרתע, הביך את עצמו כנראה. מתיישב במרחק ממני ומונה את המשימות הכתובות ביומן שלי, ואני מהנהנת בראש כאילו לא יודעת שכל המשימות האלו כבר הושלמו. ולא מבקשת לעצמי עוד משימות כי יודעת שאין באמתחתו דבר להטיל עלי. הוא קם והולך. גם אני הולכת. יוצאת בחשאי ומשאירה את המעיל לנוח על משענת הכיסא, כאילו תכף אשוב.
אני יוצאת את פתח הבניין, ממהרת להתרחק. מרמה את היד ומכונית עוצרת. אני פותחת את דלת המכונית, מבקשת בביישנות להגיע אל תחנת הרכבת. פניה מוכרות לי. אני מדפדפת בדפי הזיכרון. נראה כי היא הסיעה אותי כבר בעבר. כן, פגשתי בה ביום שבו נפרדתי מהקיבוצניק ההוא שאת שמו אינני זוכרת. ישבנו בדממה. שתיקה של זרות שאין ביניהן דבר. כמו שתי נשים הממתינות בתור במרפאת הנשים, חושבות על גופן ומחליפות מילים שדי בהן כדי להפיג את המבוכה ותו לא. ובאותה הנסיעה גם את המעט הזה התקשיתי לבצע. הסתפקתי בהגשת שוקולד לנהגת, מלוּוה בחיוך אומלל שביטא את מצבי באותו הזמן, וגם זה רק מכיוון שרציתי להמתיק את חיי באחת מהבונבוניירות. והיא אפילו לא הביטה בי. לא במראה ולא בהסטת הראש. ובכל זאת קרה משהו בלתי צפוי. לא יכולתי לחנוק עוד את הדמעות, והאישה הזרה הזאת עצרה לפתע את הרכב, הדליקה סיגריה והגישה לי אותה. סירקה בידה את שערות ראשי, ופינתה להן מקום על הכתף שלה.
גם הפעם נשתוק. אנחנו רק שתי זרות שפעם התערבב להן השיער, זה הכול. בלאו הכי מחשבותיי טרודות עד מעל הראש ביום ההולדת של אבא, דבר שזר לא יבין אותו.
היא מסמנת לי להיכנס אל הרכב הוורדרד המכוסה במדבקות שדבקו בו בכל מוסך בו חנה. אני נכנסת ומבחינה שפנים הרכב נוקה.
"נקי מה?", היא אומרת. נראה כי החליטה הפעם לפתח שיחה.
"כן", אני עונה.
אני חושבת על הבוס שלי שנטשתי פתאום.
"איך בעבודה?"
מה פתאום היא מתפרצת? אבל בעצם למה לא לפתח אִתה שיחת חולין לא מחייבת?
"הכול בסדר", אני עונה.
"ומה עם הבוס שלך?"
"מה?", מופתעת אני מפנה אליה מבט.
"הוא עדיין מטריד אותך עם מכתבי זימה?"
מי אמר שזה מטריד אותי, ומאיפה היא יודעת על כל זה?
פתאום היא עוצרת בחריקת בלמים, מביטה בי ומופתעת כמוני.
