מחורבן לגאולה / מאת אהובה קליין (c)

מחורבן לגאולה

מאז חרבה ירושלים

דמעות נשפכו כמים,

מפני חטאנו גלינו –לניכר

הנשמה זועקת וגרוננו ניחר.

בית המקדש- מחמד עיננו

חרוט לעד בעמקי ליבנו.

בתום אלפיים שנות גלות

מכאוב, געגועים, עצבות-

הנבואה קורמת עור וגידים

אל גבולם שבים הבנים,

בפניהם זיו השכינה,

פיהם ולשונם תחינה:

בית ה' יבנה במהרה

"מציון  תצא תורה"!

ירושלים של מעלה,

ירושלים של מטה

אט, אט מתאחדים

בחוט שני של רחמים.

כהרף עין- אחרית הימים

האהבה והשלום לנצח מתאחדים.