חלום
פעמים נדירות אדם חש כאילו השמים נפתחו בפניו והוא רואה מראות אלוקים, מראות נשגבים שהוא יודע שזכרם יפעם בו עוד רבות בשנים. פעמים נדירות עוד יותר קורה שאדם חש שהשמים על כל עוצמתם והדרם נפתחו בפניו והגשימו עבורו, מסיבה שהוא אינו יכול להסביר אותה אפילו לעצמו, את כל הברכה והאור שהוא מסוגל להכיל בשנותיו עלי אדמות. אך כמעט ולא קורה ששני הדברים חוברים בחייו של מאן דהו זה לזה והוא חש שהמראות הנשגבים שהוא ראה וזכרם פעם בו ימים רבים מתממשים בחייו באורח מדויק, מגלים לו אגב כך סודות נסתרים על התהליך אותו הוא עבר ועל הדרך בה מתרחשים הדברים בעולם.
כך בדיוק חש יוסף באחד הימים החשובים והמיוחדים ביותר בחייו.
היה זה בארמון המלוכה של הממלכה הגדולה והעשירה בתבל, מקום שעד לאותו יום יוסף יכול היה לבקר בו רק במחשבותיו וחלומותיו הטובים ביותר. הארמון היה מקושט כולו לכבודו בעיצובי זהב וכסף מרהיבים, בכלים ובדים שבימים כתקנם, ויוסף ידע זאת היטב, היו שמורים מכל משמר בחדרי המלך הפנימיים. ההתרגשות בכל פינה מפינותיו של הארמון הייתה עצומה, השרים הבכירים ביותר בממלכה מילאו אותו מפה לפה כשהם עטויים במדים מפוארים ומלווים בפמליותיהם, והמוני משרתים עשו כל שביכולתם כדי שהם יוכלו להעביר את זמנם עד לתחילת הטכס בנעימים. איש לא רצה להפסיד את המעמד שהשמועות אמרו שכמותו לא נראה במצרים מעולם, והמוני אנשים מכול קצות הקשת החברתית של מצרים ומכל מעמדותיה הרבים מילאו את הרחבה הענקית שהייתה פרוסה לרגלי הארמון ואת כל הרחובות הסמוכים בסדר ובשקט מופתיים. הרחק מן הארמון בקצה הקהל עמדו בני המעמד הנמוך ביותר ומהם והלאה בסדר עולה הצטופפו להם בני המעמדות הגבוהים יותר כשהם מתוחים במקומם כזקיפים נאמנים.
יוסף חש שהשמים נפתחים למענו, מעניקים לי את החלום שעד לאותו רגע, במשך שלוש עשרה שנים ארוכות ורצופות מהפכים ותלאות, הוא שמר בקפדנות בינו לבין עצמו. עיני כולם היו נשואות אליו, אל הבמה הענקית שנבנתה במיוחד לצורך הטכס הזה. במה שבמרכזה הוצבו רק שני כיסאות, כיסאו גדול הממדים ומעורר היראה של המלך פרעה בכבודו ובעצמו, וכיסא נוסף גדול קצת פחות אך עדיין מרשים ומכובד עד מאוד שעליו הושב יוסף אחר כבוד.
היה זה טכס ההכתרה שלו, הטכס לו הוא ייחל שנים רבות, ובו הוענק לו למעשה שרביט השלטון על כל הממלכה המצרית האדירה שרק מעט מן המעט ממנה פרוש היה כרגע לרגליו. למן הרגעים הבאים הוא יהיה המשנה למנהיג האימפריה הגדולה בתבל, והאחריות הרבה לניהולה, כמו גם להצלתה מהאסון הנורא שהמלך והוא ידעו היטב שאמור לרדת עליה עוד שנים מעטות, עברה לידיו.
הארץ רעדה לקול תרועות החצוצרות וההמון, כשדמותו של פרעה הצועד בראש פמלייתו המפוארת הגיחה לפתע מן הארמון ועשתה את דרכה אל הבמה הגדולה, ועימה רעדו גם כל נימי נפשו של יוסף. הוא אמנם היה בן לאחת המשפחות המכובדות ביותר בדורו, משפחה שהייתה לה מסורת מפוארת של מפגשים עם מלכים, אולם הוא היה הראשון מתוכה שעמד לזכות בעצמו בכתר המלוכה, ובאופן טבעי הרגעים האלו היו עבורו רגעים מסעירים.
כדרכו פרעה היה ענייני מאוד, ושלא כדרכו הוא ביקש לפתוח הפעם את הטקס בכבודו ובעצמו. תוך שניות ספורות ניתן האות והוא קם מכיסאו כשדממה מלאת משמעות וכבוד משתררת כהרף עין בין כל המוזמנים. דממה שהפכה מהר מאוד לרחש של השתאות כשהוא בחר לפנות אל יוסף בדברים ישירים לעיני הנוכחים הרבים.
"ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים" הוא הרעים בקולו לעבר יוסף תוך שהוא מחווה על הקהל העצום שהיה פרוס לרגליהם באצבעו, ומחולל רעד אדיר של חרדה שעבר כמכת ברק בליבותיהם של כל הנוכחים. איש מעולם לא שמע את פרעה אומר כאלה מילים ומורא של קבלת עול מלכות נפל על פניהם, וגרם לכולם, וליוסף שעמד לצידו בתוכם, להרכין את ראשיהם.
הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של הממלכה כולה, בן האלים, כך לפחות הם האמינו, ודי היה במילים החדות והברורות האלה שלו בכדי להמליך את יוסף על בני עמו. אך בכל זאת הוא לא הסתפק בכך, הטכס מבחינתו היה רק בראשיתו, והוא המשיך, וללא כל עכבות פשוט כרך לעין כל את גורלו ואת גורל מלכותו וממלכתו בגורלו של המשנה החדש שלו. הוא רמז לו להתקרב אליו, וכשיוסף נענה לו וקרב אל כסא המלוכה אל מול עיניהם הנוצצות של כל הנוכחים הוא הסיר את טבעתו, טבעת המלכות שלו, מעל ידו, ונתן אותה קבל עם ועדה על ידו של יוסף, ואף נעמד והלביש אותו בכבודו ובעצמו בבגדי שש, בגדי מלכות מהודרים, שהוגשו לו על ידי בכירי העוזרים, ושם רביד זהב, ענק רצוף טבעות זהב, על צווארו.
באחת, באופן חד מאוד, יוסף השלים מהפך שהיה כמעט בלתי אפשרי במצרים של אותם ימים, כמו כמעט בכל מקום אחר בעולם. במהירות שיא, באופן שכמעט ואינו נתפס, הוא עבר ממעמד של עבד, ועוד כזה הכלוא בבית האסורים, למעמד של מלך בן חורין המושך בחוטים של המוני מערכות ואנשים. אך למרות זאת, ולמרות גילו הצעיר מאוד, בן שלושים בסך הכול, המהפך הזה בחייו עבר עליו בטבעיות ובביטחון יחסי כאילו הוא כבר היה מורגל בשדה המלוכה.
זה לא שהוא לא היה מודע לגודל האחריות שהונחה באחת על כתפיו, הוא היה מודע לה היטב, ובכל זאת האחריות העצומה הזו לא עוררה בו כל חשש או מורא. ההיפך הוא הנכון, הוא האמין שהוא יודע טוב מאוד מה עליו לעשות, וכיצד עליו להדריך את בני הממלכה הרבים, שהאחריות לגורלם עברה באותם רגעים לרשותו, בכדי לאפשר להם להעניק לעצמם חיים של גדולה, שגשוג והצלחה, חרף המאורעות הקשים שעתידים לעבור על ראשם.
תחושה נהדרת זרמה בעורקיו, תחושה שכל המעמד הזה ומה שמתלווה אליו מאוד מוכר לו. שהוא כבר חווה מתישהו את הדברים האלו בדיוק, ושלא רק שהוא יודע היטב כיצד להתמודד איתם, אלא שהוא גם יודע, פשוט יודע, שהוא יצליח לבצע את כל המוטל עליו על הצד הטוב ביותר.
לא היו לו אשליות שהתפקיד עתיד להיות קל עבורו, למן ההתחלה הוא ידע עד כמה הוא קשה, וכמה הוא יצטרך לעמול ולהשקיע כדי להצליח לגרום להמוני נתיני הממלכה הזו לאפשר לו לנגוע בחייהם ולהאיר אותם. הוא הכיר אותם היטב, הם היו ברובם גאים בעצמם, בטוחים בדרכם, ומלאים כל כך במחשבותיהם ורעיונותיהם על החיים עד שזה היה כמעט בלתי אפשרי לשכנע אותם או בכלל לשוחח איתם על דרכים ורעיונות חרשים. אך הוא לא נרתע, בחייו הקצרים עד אז עברו עליו מספיק אתגרים קשים, קשיים והתמודדויות שרוב רובם של בני האדם לא היו יוצאים מהם, ומכולם הוא יצא כשידו על העליונה, והוא היה מלא אמונה שגם הפעם הוא יצליח חרף כל הקשיים להגשים את מטרתו.
זו הייתה המתנה הנפלאה שהעניקו לו החוויות והמאורעות שהוא עבר בחייו, האמונה העזה באפשרות להתעלות לפסגות נהדרות, להתמודד ולהצליח גם כשכולם בטוחים שתיכשל ותיפול. בזכותה למרות שהוא ידע היטב שרבים, ואפילו רבים מאוד, מאלה שמילאו עד אפס מקום את כל השטחים סביבו היו בטוחים שהוא צעיר מדי ושאינו כשיר ואינו ראוי דיו לתפקיד שבאותם רגעים הוטל עליו, הדבר כלל וכלל לא הפריע לו. הייתה זו עובדה שהוא הצליח גם במקום שבו הבכירים והחשובים שבממלכה כולה כשלו, ובתוך תוכו הוא ידע שבזכות התכונות והתובנות שהוא גיבש בחייו הוא יוכל להנהיג בהצלחה רבה לא רק את מצרים הגדולה אלא גם את כל עמי הסביבה.
הוא ידע בדיוק רב לאן הוא חותר ומה הוא רוצה מעצמו, ועתה הוא חש שהוא גם יודע טוב יותר איך להשיג זאת. כל מה שקרה איתו וסביבו בימים האחרונים, המהפך הגדול הזה שהתחולל בחייו, לימד אותו המון והוכיח לו פעם נוספת כי העולם הזה שכולנו חיים ופועלים בתוכו מתנהל באופן מדויק, על פי צופן נסתר, שאינו משאיר דבר ליד המקרה.
אחד הדברים שהוא הכי אהב לעסוק בהם עוד מימיו כילד רך היה לחלום, להפליג על כנפי מחשבותיו אל על, אל עולם הרעיונות והתכנונים, ולעצב לעצמו את החיים הרצויים ביותר עבורו. בהתחלה אולי לא היו אלה יותר מחלומות ילדותיים שריצדו במחשבתו והעניקו לו רגעים של בריחה אל עולמות מופלאים, אך ככל שהוא עסק בכך יותר, התמונות שרצו מול עיניו קיבלו פנים חדות ובהירות יותר. היה זה כשרון שהוא פיתח כמעט לכדי אומנות, לחשוב, להתבודד עם מחשבותיו ולהתרכז בעיצוב חייו, ביעדיו וחלומותיו.
זה אמנם דרש ממנו ריכוז עילאי, אך הפירות שהרגעים האלו הניבו לו היו שווים כל מאמץ. הוא היה יוצא מהם בתחושה כי בעבורו השמים הם הגבול, כל חששותיו וקשייו היו מתפוגגים והוא היה מרגיש כי הוא מסוגל לחיות ולהגשים כמעט כל דבר שהוא חפץ בו. די היה לו בכך בכדי להתמיד ולחלום, והוא כלל לא ציפה שחלומותיו בהקיץ יעניקו לו יותר מכך. אך עתה התברר לו, לתדהמתו, כי תרומתם של הרגעים האלו לחייו לא הסתכמה רק בהשראה הזאת שהעניקה לו כוח וחיים. לפתע הוא גילה שאותן תמונות שנצרבו עמוק בתוככי נפשו במהלך כל אותן חלומות התגשמו באורח פלא בצורה המוחשית ביותר בחייו, והעניקו לו תחושת שלמות ואושר שאין למעלה ממנה.
לא הייתה זו רק שמחת ההישג, כיבוש היעד שהוא הציב לעצמו, היה זה הרבה למעלה מכך. אבותיו החכמים תמיד גרסו שהעולם הינו מורכב ונעלה מכפי שהוא נראה, ועכשיו הוא חש זאת בוודאות על בשרו. יותר מדי צירופי מקרים עברו עליו בשלוש עשרה השנים האחרונות מאז שנמכר לעבד בארץ זרה ועד שהגיע לכס המלוכה, והוא היה אדם הגיוני וחכם מדי מכדי להאמין שרק במקרה הוא הצליח להגשים את יעדו. ליבו אמר לו כי זה עתה הוא עלה על הדרך שתאפשר לו לפענח את הצופן על פיו פועל העולם, את סוד התמונות שנצרבו בחלומותיו והתממשו עתה במלוא הדרן למול עיניו.
התזמורת המלכותית פצחה בנגינה, ויוסף ניצל את אותם רגעים בכדי לשקוע בהרהורים עמוקים. המחשבות רצו בראשו במהירות עצומה, משחזרות את כל קורותיו בשנים האחרונות בקפידה, בניסיון למצוא דרכן את התשובה האחת שתעניק לו את המפתח להתגשמות של חלומותיו. לפתע, מבלי שהוא כלל התכוון לכך, מסלול ההתקדמות האישי שהוא עשה התמזג מכורח הנסיבות, כנראה, עם מסלול ההתקדמות שעשה העולם, והוא הרגיש כאילו יד שמימית נושאת אותו על כפה גבוה אל פסגת הבריאה, ומאפשרת לו לראות משם מחזות שעין אדם לא שזפתן מעולם. גל של חיוניות ואושר שטף אותו לאורך כל גופו מכף רגלו ועד קודקודו. המחזה שנגלה לעיניו היה חד, בהיר ויפה, והעניק לו בשבריר של רגע עוצמה שאין כדוגמתה. לפתע הוא מצא את עצמו מסתכל על העולם מעל לציר הזמן קולט בהבזק של שניה, במהירות האור, את העולם כולו מימי קדם, משלבי התפתחותו הראשונים, דרך הימים אותם הוא חווה על בשרו ועד לתקופה מאוחרת וזוהרת הרבה יותר בה הוא ראה את העולם מתנהל בתנאים עילאיים. המחזה הזה ריתק אותו לרגעים ארוכים והבעיר בתוכו להבת התלהבות אדירה. באיזושהי דרך נסתרת, הוא הבין, לא רק הוא אלא גם העולם שהוא חי ופועל בתוכו הולך ומתפתח וכאילו שואף להגשים חלום נסתר שבוער בתוכו. הוא הבחין בכך שלאורך כל שנות ההיסטוריה העולם שמר, שומר וישמור תמיד על אותו כיוון כללי של התעלות, והעובדה הזו הפעימה את רוחו, והגבירה את סקרנותו.
חיוך ענק נולד על שפתיו, לצד סמני השאלה הרבים שפרחו בראשו התעוררה בו גם תקווה גדולה. המחזה הזה של העולם כולו בשיא תפארתו ריתק אותו אליו, זה היה החזון הגדול והחשוב ביותר שהוא או כל אדם אחר יכול להעלות בדעתו, והוא השתוקק ליטול חלק במימושו, במה שנראה לו כריפוי העולם ותיקונו.
רגע לפני שהוא קיבל על עצמו את עול המלוכה, כשכול האנשים סביבו היו מרוכזים בטכס המיוחד שלכבודו הם התכנסו, ראשו וליבו היו במקום אחר לחלוטין. חלום ענק כבש בסערה את ליבו והעניק משמעות מלהיבה לעתיד המלוכה שלו. חלום שכיכבו בו המוני אנשים מבורכים ומאושרים, בני דורו הוא ובני הדורות הבאים. אנשים שבעזרתו הצליחו לתעל את חייהם למסלולים של גדולה, היו מלאי תודה ושמחה על כל יום ושעה של סיפוק והגשמה, וחיו בעולם שופע עושר ובריאות שלא חסר בו דבר.
החלום הפרטי שלו על מלוכה השתלב בטבעיות שאין כדוגמתה בחזון הגדול של העולם, והעניק משמעות ועוצמה חדשים לחייו. בינו לבינו עלה לא פעם החשש שכשהוא יממש את החלום הגדול שלו ויגיע אל כס המלוכה החלומות הגבוהים שלו יחדלו, והוא יצטרך להסתפק בשגרת היום יום ובתוכניות נמוכות ומורכבות הרבה פחות. אך לשמחתו הוא נוכח זה עתה שעם ההתקדמות שלו עתידים גם חלומותיו, גם כמלך, ככול שזה נראה עכשיו, רק להתגבר ולהתעלות.
למן ההתחלה היה ברור לו שבניגוד לכל חלומותיו עד כה זהו חלום מורכב וגדול עד מאוד. חלום שידרוש ממנו לפענח את הצופן שאפשר לו עצמו חיים של גדולה, ולאחר מכן גם למצוא את הדרך שבעזרתה הוא יוכל להעביר את הבשורה הזו הלאה אל בני דורו ואל בני הדורות שיבואו אחריו. וגם אז, הוא ידע, יתכן ויחלפו מאות ואולי אפילו אלפי שנים שבהם הוא יצליח להשפיע רק על אנשים בודדים ומיוחדים עד שיגיעו הדורות שהמוני האנשים שיחיו בהם יהיו בשלים דים בכדי להכיל את המורשת שלו, ולממש את הצעדים שיובילו גם אותם לחיים של סיפוק והגשמה.
זה לא הפריע לו בשלב הזה בחייו הוא לא היה צריך עוד דבר לעצמו, וכל שהוא בקש היה רק שגם אנשים נוספים יצליחו וישגשגו בחייהם, יצעדו בעקבותיו, יגיעו לגדולה, ויתענגו עליה. לשם כך כבר אז בעודו יושב רק רגעים ספורים על כסא המלוכה הוא ניצל את זמנו בכדי להתחיל לגבש את התשובה שהוא חיפש, את הצופן על פיו מתנהל העולם, את הצופן לגדולה.
הבור
במבט לאחור הרגע החשוב ביותר בחייו, מבחינתו, הרגע ממנו באמת הכל התחיל, היה הרגע בו הוא נחת בבור כשהוא ערום, חבול ובעיקר בודד מאוד אי שם בלב המדבר.
מי שהכיר או שמע בדרך כלשהי על השתלשלות הדברים שהובילו אותו לתוככי אותו בור שורץ נחשים ועקרבים, בלב המדבר, בוודאי יתקשה להאמין לכך שבכל פעם שיוסף רק נזכר בבור הזה פרץ של עוצמה מענגת היה שוטף את גופו ומפיח בו כוח וחיים. זה היה רגע איום, ידיו של אחיו אחזו בו בעוצמה והשליכו אותו בעל כורחו, וחרף כל תחנוניו ודמעותיו, אל פיו השחור של הבור המאיים שנפער כמו מאליו בלב המדבר. ממבט חטוף שהוא הספיק להעיף בבור ברגעים הבודדים שהוא שהה לידו, לפני שהוא הושלך אליו, הוא ידע היטב שהוא מסוכן. פיו היה צר והוא היה חשוך באופן שלא הותיר ולא התיר, לא לו ולא לאחיו, ספק כלשהו לגבי מידת עומקו ומה שמתרחש ורוחש בתוכו. היה לו ברור שהוא עמוק מאוד, ושמן הסתם הוא שורץ סיכונים ועתיר סכנות, והוא אכן צדק ולדאבונו הרב חלפו רגעים ארוכים שנידמו לו כמו נצח מהרגע שבו הוא הושלך אל תוככי הבור ועד שהוא נחת לקול חבטה עמומה במעמקיו, על פיסת קרקע צרה ורצופת אבנים דוקרות.
בתחילה הוא לא ראה דבר, החושך היה סמיך מאוד, ונראה ששום קרן אור לא הצליחה לפלח את דרכה עד אליו. אך מה שהוא שמע היה מספיק בשביל להבהיר לו היטב לאיזה בור נקלעו חייו, ולהפיל עליו אימה גדולה. לא היה ניתן לטעות ברחש שנשמע מכל עבר סביבו. חלק ניכר מחייו עד אותו רגע עבר עליו בדרכים ובמרחבי הטבע הפתוחים, בין העדרים הגדולים שהיו בבעלותה של משפחתו, והוא למד לזהות את הסכנות האורבות בטבע לחיי האדם ממרחקים. לא היה לו ספק בדבר, הזמזום והנשיפות שנשמעו סמוך מאוד לאוזניו מכל עבר היה רחשם של נחשים ועקרבים ארסיים, כאלה שבהכשה אחת וללא כל סיבה או התגרות מצדך יכולים להמית אותך ברגעים ספורים.
על פניו, היה ברור לו, המצב לפחות בכל הקשור אליו ואל חייו היה אבוד. הרחש שנשמע ממש סמוך אליו היה איום ונורא, ובחושך המוחלט שעטף אותו הוא לא יכול היה לעשות דבר להגנתו. גרוע מכך כל הושטת יד שלו או הנחתה על דפנות הבור שהיו סביבו, בניסיון לפלס דרך החוצה ולחלץ את עצמו, יכלו להסתיים בדקירה קטלנית ובמוות מידי. לכאורה לא היה דבר שהוא יכול היה לעשות במצבו פרט לעמידה מתוחה, והמתנה מתוחה עוד יותר לקיצו הממשמש וקרב אליו בזחילה.
הוא היה בן שבע עשרה בסך הכל, גיל שהוא טרם הספיק להגשים בו ולו מעט מן החלומות הגדולים אותם הוא טיפח בחייו, והוא עמד לצערו להיפרד מן העולם. הוא עצם את עיניו, לא היה כל טעם, מבחינתו, להשאיר אותן פקוחות בכזה מצב, ממילא לא ניתן היה לראות כמעט דבר, וגם ממה שאולי ניתן יהיה לראות עדיף היה לו להימנע. הוא אהב והעריך מאוד את החיים, את האפשרות היקרה מכל לחשוב ולפעול, לצמוח ולגדול. כל חייו הצעירים הוא היה עסוק בגיבוש החזון שלו לחייו, במחשבות ובמעשים שיעניקו לו את התחושה שחייו לא היו לחינם, ושהוא אכן ניצל אותם עד תומם. ועתה הוא לא היה מעוניין לחיות את הרגעים האחרונים של חייו מתוך תחושות של פחד ואימה, בחשש מצמית מהדקירה הקטנה אך הקטלנית שעל פי כל הגיון, והוא בהחלט היה בן אדם הגיוני, עתידה הייתה להגיע בכל רגע ולקפד את פתיל חייו. תחת זאת דחף עז התעורר בתוכו לחזור פעם נוספת ולו לכמה רגעים ולעסוק שוב בדברים שהעניקו לי את הטעם לחיים. הוא רצה מאוד להספיק ולראות את עצמו ולו לפעם אחת נוספת כמו שהוא חלם להיות, מגשים את התמונות שחרוטות עמוק בלבבו, וממלא את היעוד שהוא הציב לעצמו.
כבר בשבריר השנייה הראשון בו הוא נענה לקול הזה שעלה מתוך ליבו, והתמסר בעונג רב פעם נוספת לחלומו, הוא הבין כי הוא עשה את הדבר הנכון ביותר עבורו. תחושה מדהימה של שלוה ירדה עליו, תחושה שכל אימת שהוא נזכר בה אחר כך גרמה לו לחייך בחוסר אמונה. אני, הוא היה חושב לעצמו, נער בן שבע עשרה שנה בסך הכל, שוכב או ליתר דיוק עומד בקבר שלו עצמו בלב המדבר, ותחת האימה והדכדוך, שאמורים היו להיות מנת חלקי, שלוה מענגת עוטפת אותי כאילו אני נמצא שמור ומוגן ברחם אימי.
אבל ככל שזה ישמע מופרך, מפתיע או מגוחך, כך הוא חש, והתחושה הזו ליוותה אותו כל אימת שהוא נזכר בעונג רב באותם רגעים. אולי משום שעצם הצלחתו לעצום את עיניו ולסרב לאפשר לבליל הקולות והמראות, עד כמה שניתן היה לראות דבר מה בקרבתו, להשפיע על מחשבותיו ורוחו הייתה ניצחון לא מבוטל. ואולי משום שהפעם היה זוהר מיוחד בחלומו, והוא השאיר בו טעמים של גדולה שקודם לכן הוא מעולם לא ראה.
ליבו של החלום היה ונשאר אותו דבר, הוא עדיין ראה את עצמו כמלך חכם ומלא עוצמה המנהיג וסוחף אחריו ממלכה שלמה. אך הפעם הייתה זו מלכות אחרת, דגולה ונעלה יותר. אלה לא היו התמונות הרגילות בהן הוא ראה את עצמו מתהלך בין המוני נתיניו כמלך בגדוד, מאופר ומסולסל שער, כפי שהוא כבר התחיל להתהלך בתקופה האחרונה בין עשרת אחיו הגדולים ועבדיהם הרבים, כשכולו אומר מלכות והדר. עתה, בתוככי הבור, בחברתם של הנחשים והעקרבים שהזכירו לו היטב עד כמה יקרים וארעיים הם החיים, הגינונים האלה כבר כלל לא היו חשובים בעיניו, ולא משכו את נפשו.
הפעם הוא חש שהוא חווה את החיים בצורה עמוקה יותר, מי שרואה את המוות מול עיניו אינו מתעניין בתענוגות הבשר והכבוד הרגילים, והחוויה הזו העניקה לו נקודת מבט שהוא מעודו לא זכה להכיר. במקום תמונותיהם של נתיניו הרבים כורעים ומשתחווים לו, הופיעו מול עיניו המוני פנים מאושרות שקרנו לעברו בהכרת תודה מכל פינה, מודים לו על כך שהממלכה שלהם התפתחה, שגשגה והצליחה בעזרת הדרכותיו, מראה שהעניק לו סיפוק ועוצמה שהוא מעולם לא חווה דוגמתם, תענוג שהוא הבין מיד שהוא גדול בהרבה מכל אושר שיכלו להסב לו שכיות החמדה או הכבוד שהוא מסוגל לסגל לעצמו בכל ימי חייו.
הפעם, כנראה בהשפעת הקץ הקרב ובא, חייו קיבלו משמעות חדשה ונעלה יותר. זה לא הוא שהיה במרכז החלום אלא נתיניו, הם היו החשובים ואילו הוא לא בא אלא לשרתם ולהטיב עימם. זה היה ליבו החדש של חלומו, ולמרות שלמעשה החלום המקורי שהוא טיפח כל חייו עד עתה דמה מאוד לתמונות שעלו למול עיניו בתוככי הבור, הכוונות החדשות והנעלות שנוצקו לתוכו הפיחו בו רוח חדשה ומלאת תקווה, והצליחו להעיר לחיים את כל כוחותיו הרדומים.
חייהם של המוני אנשים, נשים וטף עמדו למול עיניו, ולמענם, למען עתידם וטובתם הוא רצה בכל מאודו להצליח להחלץ מן הבור. הוא מעולם לא חווה רצון עד כדי כך עז, הייתה זו תשוקה בוערת כובשת כל שהעניקה לו תחושה של חיוניות אדירה, והזכירה לו מילים נשגבות שאמר לו אביו פעמים רבות.
אביו היה ללא ספק אחד האנשים החכמים ביותר שחיו על פני האדמה הזו, דמות אצילית ומלאת חכמה, שמגיל צעיר מאוד יוסף ידע שלכל משפט ואפילו לכל מילה שלה ישנה משמעות עמוקה. במשך ארבע עשרה שנים תמימות ומפרכות הוא היה תלמידו המסור של עבר, המורה הנאמן שהעביר אליו ואל יתר חכמי דורו את כל הסודות שהגיעו אליו מגדולי החכמים שחיו בדורות הקדומים. בבית מדרשו של עבר היו גנוזים אוצרות חוכמה כספרו של אדם הראשון, ספרו של חנוך וספר היצירה אותו חיבר אברהם העברי. ספרים שמחבריהם היו דמויות נעלות שניהלו את חייהם קרוב מאוד לדרגות המודעות הגבוהות ביותר, חשפו את הסודות העמוקים והנסתרים של ההוויה העוטפת אותם ושוכנת בתוכם, וכל הדרכה שלהם במשעולי החיים ובכלל הייתה אמת מזוקקת בעלת השפעה אדירה.
עתה, בתוככי הבור, הוא נזכר באחד הסודות המשמעותיים והעמוקים ביותר שאביו העביר אליו. במשפט שהוא צרב פעמים רבות בנפשו. אין, הוא היה נוהג לומר לו, אבל אין דבר, יוסף, העומד בפני הרצון. הרצון, הוא היה משנן באוזניו, הוא הוא הכוח שכל הדברים בעולם תלויים בו, הרוח השורה בכל החי ומעניקה לו את חייו. הרצון הוא צינור החיים, הוא הנשמה שדבר לא יכול לעמוד בפניה.
הבעיה היא, יוסף נזכר כיצד אביו היה מישיר אליו את עיניו הנבונות שנראה היה שדבר לא נסתר מהן, ושתמיד נתנו לו את התחושה שהן קוראות אותו כספר פתוח, הבעיה היא שהאדם עצמו ברוב הפעמים אינו מכיר את רצונו. תבין בני, הוא היה משנן באוזניו, פעמים רבות בני האדם מתמקדים רק בצדדים הקלים והנוחים של החיים, דואגים רק לסיפוקם של הצרכים הגופניים שלהם ולהאדרת שמם, ומחטיאים מבלי משים את הרצון הגבוה והנאצל האצור בתוכם. הם אינם מודעים לרוח הגדולה המפעמת בתוכם, לחלום הנאצל החבוי בנשמתם ומחכה למימושו. חלום שאם הם רק ישכילו להטות אליו את אוזנם וללכת בעקבותיו הם יחוו עונג עצום והתעלות שאין כדוגמתה. זה ההבדל, הוא היה מסיים ואומר לו, בין הילד לבין הבוגר, בין מי שממשיך להתעסק בריגושים ומשחקים במשך עשרות שנים לבין מי שלמד על עצמו וגילה את הצדדים הגבוהים והמלאכיים שבנשמתו, ואת השכר האדיר שבדאגה האצילית לטובתו של הזולת.
המילים האלו הדהדו אינספור פעמים בראשו של יוסף, אך רק עכשיו הוא הרגיש שהוא התבגר והצליח להבין באמת את משמעותם. שם בין הנחשים והעקרבים כשסכנת מוות מיידית ומוחשית עד מאוד ריחפה מעל ראשו הוא חש בוודאות שאין למעלה ממנה את טעם חייו, ואת ייעודו. דווקא שם, בתוך הבור, במה שלכאורה נראה כנקודת השפל הנמוכה ביותר בחייו, כשחייו תלויים לו מנגד, ומלוכה וכבוד חשובים בעיניו כקליפת השום, הוא גילה מה באמת חשוב לו, ועד כמה בתוך תוכו הוא כמהה להצליח לתרום ולהטיב בדרכו שלו לעולם, ולאנשים החיים סביבו.
באותם רגעים הוא לא בקש למעשה דבר פרט לנשימה הבאה, לעצם החיים. ורק אז כאשר כל חיי החולין על שלל הניחוחות, הצבעים והמראות שלהם איבדו את זוהרם המסנוור בעיניו, ונשרו מתודעתו, הוא חש שהוא נוגע לראשונה בנשמתו. היה זה כאילו חלון סתרים נפתח בתוכו, חלון שהפעם במקום להיפתח החוצה אל החיים שמחוצה לו, נפתח פנימה אל החיים המפכים בהווייתו, ואפשר לו להציץ לכמה רגעים מלאי זוהר במלאך הנבון, הטוב ומלא העוצמה החבוי באישיותו.
שנים אחר כך, כשהוא כבר ישב על כס המלוכה לאחר כל מה שהוא עבר בשנים האחרונות, הוא הבין עד כמה צדק אביו. אדם המנותק מנשמתו, ולא מכיר את סוד רוחו, לא היה שורד את הבור. אדם כזה שכל חייו סובבים סביב חושיו, וסביב ההנאות המיידיות שהם מסוגלים להעניק לו, היה מאבד במצב שכזה כל טעם להמשיך ולהיאבק על חייו, מתייאש ונופל. אך לא כך היו פני הדברים אצלו, ולמעשה הבור הזה על הסכנה הגדולה שהוא קיפל בתוכו עבורו רק עורר את רוחו, אפשר לו להציץ אל הרצון העמוק והאמיתי ביותר שלו, וגרם לנשמתו לבעור כאש בעצמותיו.
באותה שעה הוא בחר בחיים, ברצון הכי עמוק והכי חזק בתוכו, והאמין בכל ליבו כי מעתה דבר לא יוכל לעמוד בדרכו.
